יוצר 'בית לחם': 'בצד הפלסטיני שמחו לדבר'
ואנשי השב"כ? קצת פחות. יובל אדלר מספר על הצילומים המורכבים של סצנות האקשן, התחקיר במהלך העבודה על התסריט והרגע שבו אנשים באמת חשבו שהשחקנים הם חמושים פלסטינים. הערות הבמאי
"זה מותחן, דרמת יחסים מורכבת ולפעמים גם סרט אקשן - ולסצנות שונות יש גוונים שונים וטונים שונים בגלל המורכבות הזו" - במילים אלו מתאר הבמאי והתסריטאי השותף יובל אדלר את סרטו "בית לחם", הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר שהתקיים בחודש שעבר, ומי שייצג את ישראל בתחרות על פרס האוסקר לסרט הזר.
את התסריט כתב יחד עם עלי ואקד, בעבר כתב ynet לענייני פלסטינים, וביחד השניים ליקטו סיפורים משני צידי המתרס. "אנשים שמחו לספר סיפורים", הוא אומר, "חוץ מאנשי השב"כ, הם באמת לא אוהבים לדבר. לקח לנו זמן להגיע לאנשים ולהבין את הדינמיקה שבין מפעיל לסוכן".
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet
- ארי פולמן על "כנס העתידנים"
- נועה אהרוני על "עד סוף הקיץ"
- תום שובל על "הנוער"
- מתן גוגנהיים על "פרדייס קרוז"
- אהרון קשלס ונבות פפושדו על "מי מפחד מהזאב הרע"
- נעמי לבארי על "בני דודים לנשק"
בכתבת הערות הבמאי שלו, מספר אדלר גם על הצילומים המורכבים בלוקיישנים השונים -
כולל בעיר בית לחם עצמה. "נכנסנו עם צוות קטן מאוד ואמרו לנו לדבר באנגלית. אבל לא נתקלנו בבעיה, אף אחד לא הפריע לנו".
היתקלות אמיתית, הוא מספר, התרחשה דווקא בצילום פחות רגיש, בכביש שעל קו התפר בין שטחי הרשות ושטחי ישראל. "בדרך כלל אתה יודע שמצלמים סרט כי אתה רואה, נגיד, איש עם נשק ולידו מצלמה. אבל פה לא ראו מצלמה, כי היא היתה בתוך מכונית מרצדס, ואז עבר מישהו מגוש עציון ונעצר, ואנחנו מסמנים לו 'עוף, עוף!' והוא לא זז. פתאום מגיע קצין של האזור ומתחיל לצעוק, ומוריד אותנו מההר, ואומר לנו: 'הבן אדם הזה כמעט ירה באנשים שלכם'. הוא חשב שיש פה באמת חמושים פלסטינים. הורידו אותנו משם, והמפיקה התחילה לצעוק עליו - כמעט הלכה הסצנה הזאת".
עוד על איסוף הסיפורים, צילומי הסיקוונסים המורכבים של המרדף בלב בית לחם ועל החיים שאחרי הזכייה - בכתבת הערות הבמאי. צפייה מהנה.
