האוסף של הקילרז: געגועי לבית-בית-פזמון
האזנה לאוסף של להקת הקילרז מעוררת געגועים לשירי פופ במבנה הקלאסי: שלוש דקות של בית, בית, פזמון - ואיזה סי פארט דרמטי. שי להב תוהה למה מוזיקאים כבר כמעט ולא עושים את זה?
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
- m.i.a החדש: אמיתי כמו פעם, קוּל כמו עכשיו
מה יש בהם, בקילרז, שכל כך תופס אותי? אולי אלה שתי האהבות המרכזיות שלהם, שאני מזדהה איתן בקלות: שנות השמונים ומוזיקה אנגלית (למרות שהם בכלל מלאס וגאס). לא, זה פשוט מדי. אני חושב שהם פשוט מזכירים לי משהו. משהו, לא מישהו (כי אז הייתי מצרף כאן רשימה אינסופית של השפעות, שבוקעות מהשירים שלהם).
זהו זה, הבנתי. הם זורקים אותי לשיר ההוא. השיר הפשוט - שלוש דקות, בית בית פזמון עם איזה סי פארט דרמטי אחרי שני שלישים של שיר, שמבוסס על מלודיה קליטה וממכרת, הפקה מוזיקלית מחניפה לאוזן ובעיקר - זמר ייחודי, עם כריזמה וקול אדיר שאתה מזהה בקלות.
במילים אחרות: הם חוזרים למקורות. לימים שבהם כדי לייצר שיר מנצח היית צריך להיות קודם כל... מוכשר. לדעת לכתוב, להלחין, להפיק, לבצע. כדי לייצר שיר פופ מושלם. והדגש הוא על "פופ". כי הרוקנ'רול מבוסס בעצם על ההיפך המוחלט. הוא מוכיח שאתה יכול להיות זמר גרוע, נגן מזעזע וחמוש בהפקה מינימליסטית, ועדיין לייצר דברים נשגבים. אבל היכולת הזו שמורה למתי מעט, בעלי אישיות יוצאת דופן, מבחינת אינטליגנציה וכאריזמה, המחפה על ליקויים מוזיקליים.
וזו בדיוק הבעיה. מהפכת הרוקנרול סיפקה רגעים נפלאים לתרבות האנושית. אבל היא גם הפכה את חוסר הכישרון ללגיטימי. פוזה, אופנה ופרובוקציה הם אלמנטים שבאופן טבעי תמיד יילכו יד ביד עם מוזיקה. אבל הם לא יכולים להוות תחליף לעניין האמיתי. וזה רק מחריף בשנים האחרונות, שבהן הטכנולוגיה מאפשרת כמעט לכל אחד לייצר מוזיקה בבית, להדביק לעצמו שם מפוצץ ולכתוב קומוניקט של 3 עמודים על סוגי ההשפעות האקלקטיות המאפיינות את היצירה שלו, לפני שהספיק לקרוע זוג נעליים אחד על הבמה. שלא לדבר על היפסטריות, כהשקפת עולם. חוסר הקפדה מוקפד כאידיאולוגיה.
על הרקע הזה, כל שיר של הקילרז נשמע כמו נווה מדבר. ומזכיר לנו, שמוזיקה לא חייבת תמיד רק לשרת אמירה/ אופנה/ עמדה/ סצינה מסויימת, אלא - בראש ובראשונה - לרגש ולבדר. ובדיוק כמו בוויכוח הנצחי על אמנות מודרנית, החוכמה היא להגיע לציור האבסטרקטי של קו צהוב, על רקע משטח שחור, רק אחרי שכבר הוכחת מיומנות בערכים הבסיסיים של ציור. כשאני שומע חלק ניכר מהמוזיקאים החדשים, בייחוד בתחום האינדי, נדמה לי שהם פסחו באלגנטיות על העניין הזה, והתחילו ישר עם משיכות המכחול הגסות.
עכשיו בואו ניקח את הדיון הזה הביתה, נחשוב לרגע על, נאמר, עשר השנים האחרונות במוזיקה הישראלית, ונחפש מיהם הקילרז המקומיים. לכאורה, היות ואלה הן שנות שלטונה של "כוכב נולד", שייצרה אינספור זמרים חדשים, ניתן היה לצפות שהשוק יהיה רווי בשירי פופ טובים. שסביב אותם זמרים מבצעים יתפתחו כותבים, מלחינים ומפיקים מוזיקליים מוכשרים, שירקחו יחד יצירות קטנות והורסות בנות שלוש דקות. והיו גם מקרים כאלה. להראל סקעת, שירי מימון ולירן דנינו, למשל, נרשמו כמה רגעים יפים.
אפשר גם כאן, למשל אמיר דדון
מפיקים כמו עופר מאירי ידעו לאסוף קולות טובים, לעטוף אותם בסאונד עדכני ולנפק סוכריות. שלא לדבר על עידן רייכל, שכבר עשה מזה פרוייקט. ויש גם כמה זמרים יוצרים, שבהחלט יכולים להיכנס לקטגוריה, כמו אברהם טל, או אמיר דדון. אבל בסך הכל - מדובר במיעוט. הרוב, או שפשוט לא מוכשר מספיק, או שמתעקש להעמיס על הכישרון האמיתי שלו גם תחומים אחרים במוזיקה, שבהם הוא הרבה פחות חזק.
אותה "כוכב נולד" ייצרה שני קולות באמת יוצאי דופן במוזיקה הישראלית - נינט ומרינה מקסימיליאן. זמרות פנומנליות. ועדיין, עם כל הכבוד לקריירה שהן מנהלות, שתיהן עדיין רחוקות מאד מאד ממיצוי הפוטנציאל שלהן. למה? כי הן חיות בתרבות שמכתיבה להן, שלא מספיק להיות "רק" זמרת. את חייבת גם לכתוב, להעביר מסר, להיות אייקון אופנה ולהפוך לקולו של דור שלם, עוד לפני שהוצאת אפילו שיר טוב אחד. שיר, קטן, הורס. לא יצירת מופת מונומנטלית, אבל כזו שפשוט נכנסת ללב. כי בסופו של דבר חייבים להחליט: Are we human, or are we dancers?
