מופע שארל אזנבור בישראל: ערב חד פעמי

זה היה ערב חד פעמי שהפך את נוקיה למשך שעתיים וקצת להיכל במובן הקדום של המילה. כשהוא עלה לבמה, לבוש כהרגלו בחליפה השחורה, הקהל שהמתין דקות ארוכות באיפוק ובסבלנות לא אופייניים ובאופן חסר תקדים בשקט מופתי, פשוט יצא מגדרו. שארל אזנבור, גדול השנסיונרים החיים, הוכיח שאגדות חיות הן נטולות גיל. האיש, שבעוד מספר חודשים יחגוג את יום הולדתו התשעים, דהר על הבמה במשך שעתיים ברציפות בלי למצמץ. לרגע לא משחרר אחיזה, לרגע לא עוצר אפילו לא כדי ללגום מים או לנגב את הזיעה. כשחושבים על זה, בקבוק מים אפילו לא היה באזור.  

• תמונות נוספות מהמופע של שארל אזנבור - בעמוד הפייסבוק שלנו
  

אלו לא רק 35 השנים שחלפו מאז הופיע בישראל בפעם האחרונה שהפכו את המופע של אנזבור לאירוע. זו גם העובדה שמדובר באחד מאחרוני הנפילים, סמן של תקופה מיתולוגית שהולכת ומתכלה כמו הזיכרונות מימים שבהם למילים היה כוח ולאומנים השפעה. שארל אזנבור הביא לתל אביב לערב אחד, חד פעמי וקסום, את פריז של שנות החמישים, את רובע מונמרטר, את הבוהמה שאליה השתייך ועליה כתב את אחד משיריו היפים ביותר. קהל של 11 אלף רוכשי כרטיסים שר איתו את "La Boheme" והזמן כמו עצר מלכת.

לאגדות חיות אין גיל. שארל אזנבור בנוקיה (צילומים: ירון ברנר)

הומור עצמי ושיח בלתי אמצעי עם הקהל

אזנבור כותב ושר על הזמן שחלף, על אהבות נכזבות, על אהבות אסורות וכמיהה. רומנטיקן חסר תקנה בעולם שמסתבר כי למרות הכל, עדיין רוצה להרגיש. הוא מגיש את השירים במתנה, אלו המילים והסיפורים שהם רוקמים, שמובילים אותו. "לעתים קרובות שואלים אותי האם אני כותב קודם את המילים או את המנגינה. ובכן אלו המילים שבאות קודם. הן מרכז הכובד והלב. המילים מבחינתי הן לא רק שיר אלא טקסט שיכול במידה שווה להיאמר על ידי שחקן", הוא אומר ואז מדקלם מתוך "Sa Jeunesse", שכתב לפני 71 שנה: "יש לשתות עד לשכרה את נעוריך". את הלחן לשיר הזה כתב 15 שנה מאוחר יותר.

המילים מובילות את השירים

אזנבור לא מפחד לחשוף חולשות. איכויות ווקאליות מעולם לא היו הפורטה שלו אבל למען האמת, כשיש לך יכולת הגשה כמו שלו, זה לא חשוב. "למרות שלא ביקרתי פה הרבה מאד זמן, יש לי עדיין את אותו הקול החלוד מאז, כך שאם אפספס תו או שניים, אל תדאגו, יהיו עוד הרבה בהמשך", הוא אומר והקהל מתמוגג.

הוא שר שירים חדשים כמו "Viens M'emporter" הקצבי שמדבר גם הוא על העונות החולפות בחייו של אדם. הוא שר את "Mon Amis, Mon Judas" - חבר שלי, יהודה איש קריות שלי - שיר שמדבר על אותם טפילים, מוצצי דם שניזונים מהצלחתם של אחרים ובוגדים בהם כשאור הזרקורים כבה.

יכולת הגשה מרגשת

חדש משתלב עם ישן למרות שהרפרטואר המוכר והאהוב מנצח. הוא שר "Mourir D'aimer" - למות מאהבה - ושורף את הבמה. הוא שר "Non Je N'ai Rien Oublie" - לא שכחתי דבר - וממלא את הלב. זה הגוף שמדבר את הטקסט. הוא נושם וחי את השיר.

על אף הקסם שחולל על הבמה, על אף התזמורת הנפלאה וזמרות הליווי שהיו לצדו כל הערב, צריך להודות על האמת: הסאונד לאורך מרבית המופע היה מחפיר והשפיע גם על הביצוע. עמוק לתוך המופע אזנבור עצמו כבר לא הצליח לשמור על שלוות הרוח. "זה בלתי נסבל. אני לא שומע את עצמי. אני לא שומע כלום. זה כמו שאני פה לחלוטין לבדי. זה לא בסדר", הוא אמר לאנשי הצוות מאחורי הקלעים. גם לאחר מכן הסאונד קרטע אבל אזנבור אחז היטב במושכות.

ערב חד פעמי וקסום

בהמשך הוא יעלה את אחינועם ניני לבמה. ביחד עם ישירו את "She", עוד אחד משיריו הגדולים. הם יתחבקו. הוא יחייך אליה בחום. כמו ג'נטלמן אמיתי הוא ילווה אותה בדרכה החוצה מהבמה. ואז יגיעו בזה אחרי זה כוכבים בוהקים בשמי הרפרטואר העשיר שלו: "Desormais", "Hier Encore", "Mon Emouvant Amour" וכמובן אחד מהשירים השערורייתיים שכתב "Comme Ils Disent", שבמרכזו דראגיסט, הומוסקסואל שמאוהב בבחור צעיר הטרוסקסואל.

אחרי שעתיים אזנבור יוצא לקלעים. מחיאות הכפיים מרקיעות לשחקים הוא חוזר ומשתחווה. הקהל לא מרפה. לאט לאט מפנים הנגנים את הבמה. אזנבור נבלע מאחוריה. האור באולם נדלק ולמרות זאת הקהל לא מוותר. אחרי 10 דקות של מחיאות כפיים סוערות הוא חוזר לבמה. "אתם זוכרים את זה בעל פה?", הוא שואל את הנגנים. הם מאשרים. המוזיקה מתחילה לנגן את השיר הצועני "שתי גיטרות". פעמיים הוא יפסיק את המוזיקה. שוב עניינים של סאונד. בפעם השלישית הוא מרים את הגג. הקהל משתולל. ערב חד פעמי כבר אמרנו?