שי גבסו זה השחור-לבן החדש
באלבום החדש שלו "כל הימים", שי גבסו שופך את נפשו התועה - והתוצאה מרתקת ומלאת ניגודים, ממש כמו בני דורו. אם חיפשתם תשובות בתבניות, תשכחו מזה. פשוט תקשיבו לו שר
דור ה-y הוא דור מושמץ. רודף אחר סיפוקים מיידים, מתחבט באופן תדיר לגבי שאלות על אלוהים, כסף והצלחה, צמא לאהבת אמת אבל ספק אם הוא באמת חווה אותה, משנה את השקפתו לפי ההרגשה איתה קם בבוקר - ונמצא תמיד בחיפוש עצמי. המבוגרים מסתכלים על הדור הזה במבט מיואש, מלא שיפוטיות ותחושה שהוא אבוד ומבולבל.
שי גבסו, בן לאותו דור, חווה את אותן תחושות בדיוק. שאלת האמונה שלו באלוהים וההעדפות המיניות שלו עורו דיונים סוערים, וראיון חושפני שנתן כמעט והעניק לו את חותם של אדם עם נפש פגועה. ב"כל הימים", אלבומו החדש והמצוין, גבסו עונה לכולם בדרך הטובה ביותר - במוזיקה. בלי פילטרים, עם טקסטים יוצאי דופן בכנותם, ולחנים שמצליחים להיות נעימים ומטרידים בו זמנית, גבסו שופך את הנשמה ומוכיח שלנסות לשבץ אדם בתבניות, זה לאנשים קטנים. באלבום הזה הוא מצליח לעשות פריצת דרך ולהפוך לאמן גדול עם הקול הבולט של הדור המושמץ הזה.
"כל הימים", שיר הנושא של האלבום
הדבר הראשון שבולט באלבום של גבסו הם הניגודים שבאים לידי ביטוי כבר בתמונת העטיפה. מצד אחד הוא לובש חליפה שחורה וחולצה לבנה כמו אחרון החרדים - ומנגד שערו מסופר בתספורת אופנתית כמו גדולי ההיפסטרים. זה ממשיך בצבעי השחור-לבן של אותה עטיפה חיצונית לעומת הציורים הפסיכידלים העזים בפנים. קודר מחד ומלא תשוקה מאידך. "אני צריך להחליט" קוראים לשיר הראשון וכבר בפתיחה גבסו מפתיע כשהוא שובר בעצמו את התבניות ועונה "מותר לבחור לא להחליט שום דבר. שום דבר לא אבחר, אני יודע שזה לא קל". אז זהו גבסו, בלי להחליט שום דבר, רגל פה - לב שם. תאהבו או תשנאו, רק תפסיקו לשפוט ותנסו להקשיב.
עשרה שירים יש ב"כל הימים". שיר הנושא שלו כבר הפך ללהיט ברדיו וגם "אין לי מילים", השיר שסוגר אותו זכה להצלחה גדולה. האלבום מהודק, בו כל שיר הוא שיעור בנבכי נשמתו של גבסו אבל גם לנפשו של דור שלם, שחווה את אותם תהליכים פנימיים - והוא מבין אותו ושר לו את האמת לפנים. ב"רעיונות" הוא מבטא את הפחד שלו משגרה. ב"אני אחצה את הכאב הזה לשניים" הוא שר ש"הוויסקי הוא הדלק של כל האבודים" ומדבר לכל אותם כמעט בני שלושים שמחפשים חום ללילה בברים אפלים, ב"תבואי" הוא קורא לאחת של חייו שעדיין לא הגיעה אבל יודע שהיא תבוא, כי כמו שאומרים בעולם הדתי - "ישועת ה' כהרף עין". ואם כבר ה' - בשיר "אהבה" נדמה כי הדת החדשה של גבסו היא האהבה, והאמונה שלו היא ברגעים ובמה שקורה עכשיו. לכל י ששאל, להלן התשובה.
והאלבום ממשיך להציג קטבים: מצד אחד שירים שפוצעים את הלב, הכי רחוקים מפופ סכריני או מרומנטיקה קיטשית - ועדיין גבסו לא מוותר על הרצון להמשיך לשמר את עצמו כזמר פופולרי, כזה שנוהרים אחריו מעריצים - והפך את חוברת האלבום למיני פוסטר עם תמונה קולית שלו, כנראה מכוון עבור אותו נוער שיתלה אותו על הקירות בחדר. מסחרי ועדיין אנטי ממסדי, יפה תואר אבל מלא בכאב, תיאטרלי ובכל זאת נקי.
"כל הימים" הוא גרסת 2013 של שי גבסו לגבר הולך לאיבוד. הדיאלוג הפנימי שלו מרתק והוא הצליח יחד עם משה דעבול להפוך את אותם חיבוטי נפש פנימיים לפסקול של דור שלם שגבסו הוא אחד מסמליו. זהו אלבום חשוב ומוצלח של זמר צעיר שממצב את עצמו כאחד הזמרים האיכותיים ומעניינים בקרב בני דורו.
