הצחיק עד הסוף המר: פרידה מספי ריבלין

היו שנים - בימי התום של הטלוויזיה, אי שם בין "ניקוי ראש" לבין התגלות הצבע על מסכי ישראל, שדי היה בתקריב: ספי ריבלין נע לעבר המצלמה או להפך, היא מחפשת אותו, הוא חושף שיניים בחיוך - ומאה אחוז רייטינג יושבים בבתיהם ומתפוצצים מצחוק. בלי שיגיד מילה, בלי שיעשה פרצוף. כזה מצחיק היה, ונדמה לי שהיה רוצה להיזכר כמצחיק, אבל לא רק.

• הקומיקאי ספי ריבלין הלך לעולמו בגיל 66
• ציפי שביט: "ספינק'ה היה עולמי" / חברים נפרדים
  

כי הרי על גבי התמונה הזאת של סטנדאפיסט לפני שהמציאו את המילה, של קומיקאי מעולה לפני שקראו לו טאלנט, צריך להרכיב גם דמות של שחקן דרמטי מוכשר לעילא, שראשית הקריירה שלו בלימודים ב"בית צבי" ובהצגות כמו "משרתם של שני אדונים" ו"מסעות בנימין השלישי", ורק אחר כך נולד הקומיקאי, וכשנולד - פרץ אל התודעה בבת אחת ומיד זכה לחיבוק גדול של אהבה מצד הקהל.

ספי ריבלין ב"ניקוי ראש". היה עוף נדיר במעוז הסאטירה השמאלנית

זה קרה לו ב"ניקוי ראש", לשם הגיע בהמלצתו של טוביה צפיר. התוכנית, שעד היום זכורה כמעוז הסאטירה של השמאלנים, התעשרה מדמותו של בן הרביזיוניסטים העשוי ללא חת, בנו של מפקד האצ"ל בראשון לציון, ומי שוודאי בילה שעות רבות מאחורי הקלעים לא רק באיפור אלא גם בוויכוחים פוליטיים. אלה היו הימים בהם אנשים באמת התווכחו זה עם זה, לא רק זרקו רפש וקיללו. ריבלין היה עוף נדיר מבחינה זאת בסצנה האמנותית של דורו: רוב הזמרים, המבצעים והבדרנים שנטיות ליבם משכו ימינה, הסתירו זאת אז. הוא היה בין היחידים שמעולם לא התכחשו לאמונתם ולאידיאולוגיה שלהם.

אם נפגע במהלך הקריירה שלו מכך, איננו יודעים, שכן במקביל לניקוי ראש ושנים אחריה, עד 1981, יצר את הדמות הבלתי נשכחת, האנרכיסטית והמלבבת של פיסטוק - תחילה ב"רגע עם דודלי" ואחר כך ב"בית של פיסטוק", ומיד היה לחביבם של ילדי ישראל כולם. אינפנטילי לעילא, מלא שמחת משובה ילדית וקופצנות היפראקטיבית ורוח שטות מרנינה, אי אפשר היה להסיר ממנו את העיניים כל עוד היה על המסך. כריזמה קומית היא מתת אלוה, ומזה היה לו בשפע בלתי רגיל. השפע הספיק ל"הופה היי", להופעות אורח ב"זהו זה", להצחקות סדרתיות בתוכניות אירוח בטלוויזיה - ולפוליטיקה.

"רגע עם דודלי" (באדיבות הטלוויזיה החינוכית)

"הבית של פיסטוק". דמות בלתי נשכחת, אנרכיסטית ומלבבת (באדיבות הטלוויזיה החינוכית)

עד היום תולים חלק מהצלחתו של הליכוד בבחירות ב-1981 במעורבות הגדולה של ריבלין בתשדירי התעמולה, שהיו מערכונים היסטריים שביצע וגם כתב בכישרון גדול. שוב, צריך לזכור: הוא דיבר אל ערוץ טלוויזיה אחד וממלכתי. כולם צפו, כולם ציטטו למחרת, רבים צחקו בשמחה כל הדרך אל הקלפי.

גם ב-1984 הצטיין בתשדירים, והפעם זו היתה מלחמת מצחיקנים בתקופה העצובה של שיא מלחמת לבנון. "הגשש החיוור" הופיעו עבור המערך, ריבלין עבור הליכוד - וריבלין הצליח לערער לגמרי את אמינותו של שמעון פרס בתשדירי "כן...ולא" שלו, שהציגו את פרס כהפכפך וחסר חוט שדרה. העובדה שפוליטיקאים נאלצים לזגזג תדיר כדי לקיים קואליציות או כדי להילחם במציאות לא נוחה ודאי לא נעלמה מעיניו, אבל הלהט האידיאולוגי ניצח. וכן, היה מצחיק. כמו תמיד.

 גם בלי קול, מתעקש על הליכוד. ספי ריבלין בתשדיר בחירות למען ביבי

הופעת אורח ב"זהו זה"

ב"מוצ"ש". יצר את האבטיפוס של הגבר הישראלי הנעבעך המושלם

על בימות הבידור המסחריות העלה ריבלין כמה מופעים שהיו הצלחות קופתיות מרהיבות. סוג ההומור שזוהה עמו היה עממי, אבל לא מעליב ופוגעני, אף פעם לא גס רוח, לעולם לא מסתלבט על חלשים. הוא יצר את האבטיפוס של הגבר הישראלי הנעבעך המושלם שנאנק תחת עול שלטונה של אשתו, ומדן ועד אילת, גברים ונשים גם יחד, הריעו לו בהזדהות.

ואחר כך הגיע "איצ'ה", שחשף אותו לדור חדש. איצ'ה היה - לגמרי במתכוון - בן דמותו הישראלי של ארצ'י באנקר, סדרה קומית שרצה בערוץ 2 החדש והתמים במשך שלוש שנים. שוב נשברו שיאי רייטינג, שוב הוכח כי זה ההומור שכל העם רוצה: אני, אשתי, הילדים, השכן. די בכך ובתקריב. "ספי", סדרת המשך שטותניקית שבה כיכב והיה מעין מיסטר בין ישראלי, הוכיחה זאת שוב.

מתוך "הופה היי". שפע של קומיות 

 "איצ'ה". בן דמותו הישראלי של ארצ'י באנקר 

בשנות ה-90 יכול היה לשבת על זרי הדפנה, אבל המרץ והפעלתנות חסרת המעצורים שהקרין בכל ראיון הובילו אותו לעוד ועוד הרפתקאות. יחד עם ציפי שביט המשיך לבסס את מעמדו ככוכב ילדים. הגיש וכיכב בתוכניות ספורט, בתשדירים של הלוטו, בתוכנית אירוח משלו בערוץ הראשון עד 2006 - ואז באה המחלה.

שחקן ובדרן המאבד את קולו הופך מיניה וביה לדמות טראגית, אבל הוא לא רצה להיות כזה. את המחלה חשף באומץ ובלי איפור, את קשיי הדיבור אי אפשר היה להסתיר – והוא ביקש לשמש השראה לחולים אחרים, להעניק להם תקווה. במצב בו כבר לא היו מילים, התייצב בחגיגות המאה של עירו האהובה, ראשון לציון, ולא השאיר עין אחת יבשה באולם. בפעם היחידה בחייו, אני חושבת, גרם לקהלו לבכות.

גם עכשיו יש ודאי רבים שבוכים עליו: פיסטוק לא אמור היה למות בייסורים. גם לא איצ'ה. בעצם, אף אחד. מותו של ספי ריבלין יכול כעת להיות תזכורת להבלותנו בעולם הזה, לכך שבעודנו מתכננים את השוס הבא, בעולמות עליונים יושב אל גחמני ולועג לכולנו. עד ליומו האחרון התנהל ספי ריבלין מול הברנש הזה באופן מעורר כבוד ובלי להתבכיין כלל על מר גורלו. עכשיו, כשנשמתו פורחת אל על, נראה מי יצחק אחרון.