אני הפיקסיז, ואני אפרק אתכם בחצי דקה

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• פתאום קם זמר ומקבל הצעה לשפוט בריאליטי
• זמר מזרחי שסרח? שכחנו, אתה יכול לחזור
• אריק איינשטיין שאף אחד לא הקשיב לו
  

ואז פתאום עצירה. הנהג מפטיר משהו על אוכל ונעלם לתוך ערב רב של באסטות עלובות למראה, מבלי להודיע מתי תתחדש הנסיעה. איזה דפק. אני מסתובב בין הדוכנים המטונפים, הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה לבוא במגע עם אמפנדה שמנונית. ופתאום, דוכן קסטות. נווה מדבר. הן לא מקוריות, כמובן, אבל קבצנים לא יכולים להיות בררנים. אני מפשפש בין הרכבי הסלסה המקומיים - אלוהים, כמה שאני שונא את המקצב הזה - וברגע אחד מבין שהגורל שלי משתנה. עטיפה מוכרת, בגווני חום ותכלת מתכתיים, מבצבצת מתוך האפלה. אלוהים, יכול להיות שזה... הנה הוא. הנה הקוף, עם הילת המלאכים. הקוף שהולך לגן עדן. בדיוק כמוני!

שעה מאוחר יותר, כשהנסיעה מתחדשת, אני כבר ספון בירכתי האוטובוס, עם ה-Doolittle החדש שלי. מקלף את הצלופן, תוחב את הקסטה לווקמן, מסדר טוב טוב את האוזניות על התנוכים, לוחץ על פליי ועובר לעולם אחר לגמרי. העולם המטורף של פרנסיס בלאק. Got me a movie, I want you to know!! Slicing up eyeballs, I want you to know!!

אלוהים אדירים. זה כל כך פרוע. כל כך משחרר. וכל כך בזמן. אם הקולומביאנים שישובים מסביבי לא היו כל כך מאיימים למראה, הייתי פשוט פוצח בצרחות עונג באמצע האוטובוס, יחד עם פרנסיס. אבל הצעקות בתוך הראש מספיקות. האלבום הזה פועל עליי כמו אקסטזי. בבת אחת אני חד; אני חזק; אני אוהב. ובכל פעם שהקסטה נגמרת, אני לוחץ על העונג הזה מחדש. פתאום לא אכפת לי מכלום. מהגעגועים, מהבדידות, מהאלימות שבקולומביה היא חלק בלתי נפרד מהאוויר. אפילו לא מהעובדה שהאוטובוס עוצר לפתע בצד הדרך, ומעפילים אליו כמה בחורים במדים מנומרים, רובים ומבטים שיכולים להרוג.

רגע רגע. זה לא חלק מהקליפ שבראש שלי. הם אמיתיים לגמרי. ועכשיו, כשלחצתי על כפתור ה"סטופ", אני גם יכול לשמוע שהם צועקים. ודורשים מכולנו לרדת, עם כל הציוד. אוי ואבוי. נפלנו על גרילה. הפולקלור שרץ בין המטיילים בקולומביה לגבי רגעים כאלה נע בין שוד, אונס וחטיפה לחודשים ארוכים. אבל משום מה, אני לא מפחד. אפילו לא קצת. ברור, הרי אני על "דוליטל". כבר מזמן איבדתי שליטה עצמית.

וכך, בשעה שאנחנו עומדים מחוץ לאוטובוס, וצופים בשיחה קולנית בין החוטפים, שכנראה תחרוץ את גורלנו - הפיקסיז שבתוכי מתקרב לעבר אחד מהם, שניצב לבדו. מה שתפס לי את העין הוא רובה "גליל" ישראלי למהדרין שתלוי על כתפו. ואני מחליט להמר. אם למדתי משהו מהשירות הצבאי המחורבן שלי, זה איך לפרק ולהרכיב את הנשק הזה במהירות שיא. וכך, אני פונה אליו בספרדית רצוצה, מסביר שאני בוגר הצבא הישראלי וסוחט ממנו מיד חיוך. הוא קורא לחבריו ומספר להם. התכנית האווילית שלי עובדת. כשכולם סביבי, אני מציע להם לצפות בי מפרק ומרכיב את הנשק תוך פחות מחצי דקה. הם נענים מיד.

עשרות נוסעי האוטובוס צופים בי בתדהמה. אבל אני קול כמו ריף גיטרה בפתיחה של Wave Of Mutilation. שלוש שנים של שירות מתנקזות לתוך רגע הזוי, אי שם בלב הדרך בין בוגוטה לקאלי. וזה עובד, זה עובד פיקס. הם מוחאים לי כפיים, יחד עם כל הנוסעים המבוהלים, שמקווים שהאקט המטופש שלי שינה את מהלך העניינים. והם צודקים. אחרי עוד כמה דקות של שיחה על מעללי הקרביים (והדמיוניים ברובם), אנשי הגרילה פורשים הצידה, מדברים ביניהם ואז אחד מהם מתקרב אליי, מושיט יד ללחיצה ומאחל לי הנאה מהביקור שלי בקאלי. אנחנו חופשיים.

כשהנסיעה מתחדשת, אין אחד שלא ניגש אליי בהתרגשות. אני גיבור הרגע. אבל יודע שזה בכלל לא אני, זה פרנסיס. שני צעירים אמריקניים, שנראים קצת יותר מדוגמים מהמוצ'ילר הממוצע, מתיישבים לידי בספסל האחורי. הם מלאי הערצה לנוכח גילוי הגבורה שלי, ומציעים לי לחבור אליהם בקאלי לאכסנייה שנמצאת הרבה מעל הסטנדרטים התרמילאיים. ועוד על חשבונם. הטריפ של דוליטל לא מתכוון להסתיים. אני מסכים, כמובן, וכעבור מספר שעות מוצא את עצמי בחדר פרטי משופץ, עם מיטת קינג סייז, טלוויזיה חדשה ומערכת סטריאו קטנה, הכוללת גם טייפ. אתם כבר יכולים להבין איזו קסטה אני משלשל לתוכו. I believe, in mister grieves!

בערב, דפיקות בדלת. האמריקנים מזמינים אותי למסיבה. עכשיו הם כבר לבושים אחרת לגמרי. כמו מקומיים. כמו אנשי עסקים. כמו... סוחרי סמים? זו בכל זאת קאלי. בירת הקרטל. אבל אני זורם. אני על דוליטל. חבל שהדי ג'יי במועדון הנוצץ שאנחנו מגיעים אליו נמצא על משהו אחר לגמרי. אלוהים, כמה שאני שונא סלסה! האמריקנים, מתברר, נמצאים חזק בסצינה. מכירים את כולם, מחליקים כאפות, מעבירים ידיים על ישבנים מולטיים דשנים. כמו זה שמתנדנד כרגע לכיוון שלי. "תכיר", זורק לי אחד היאנקים ונעלם, מבלי להגיד אפילו את שמה. טור שיניים לבנות, המתנוסס מעל גוף שכולו תפארה, נחשף למולי.

היא מציעה לי לרקוד. אני מסכים מיד. כלומר, הפיקסיז שבתוכי. כשאני לא תחת השפעה, אני הבכיר שבפרחי הקיר. היא מסובבת אותי על הרחבה, לצלילי הסלסה המחורבנת הזו. אבל אני, מה אכפת לי אני. רוקד, כאילו חוזה ג'ונס - שיש לו חברים כמו פאקו, פיקו, פיידרו - נכנס לי לגוף. והיא צוחקת. ואני מלך. אני הגדול מכולם. אני כל כך לא אני. עכשיו היא מציעה לי סיור לילי בקאלי. זה בטח ייגמר באיזה בור אפל, בפאתי העיר. אבל היום אני זורם עם הכל.

מחוץ למועדון, היא מכוונת אותי לרכב אמריקאי ישן, עם גג נפתח. אנחנו מתחילים לנסוע, לחצות את המרכז של קאלי שנראה כמו תפאורה מסרט הוליוודי ישן. הכסף הגדול שמגיע מהסמים, צבע בבת אחת את לב העיר הענייה הזו בנובורישיות לטינית מרהיבה, כמעט לא מציאותית. בדיוק כמו הסיטואציה שאני נמצא בה עכשיו. רוצה לשמוע מוזיקה? השיניים הצחורות מחייכות אליי שוב. בטח שאני רוצה. אבל תעזבי את הקסטה שלך. אם אשמע עוד כלי נשיפה אחד, מישהו פה ייפגע. הנה, תדחפי את זאת. עם הקוף. וככה, במכונית פתוחה באמצע קאלי, עם הרוח הנעימה על הפנים, כשהמולאטית הכי יפה בעולם לצידי, אני צועק עם פרנסיס בלאק, כאילו אין מחר .don’t know about you but I am un chien, andalusia!! Girlie so groovy I want you to know!!

כל זה היה מזמן. כל כך מזמן. ולפעמים נדמה כהזייה אחת גדולה. אבל דבר אחד לא השתנה: בכל עת שבה אני רוצה קצת חופש מעצמי, אני משמיע את "דוליטל" ומתחיל לצרוח. וביוני הקרוב (חמסה חמסה), אני אוכל אפילו לעשות את זה בלייב. היי, זה עדיין הרבה יותר זול מסמים. לפחות כשאתה מחוץ לקולומביה.