צ'ואיטל אג'יופור: "כולם עבדים של המערכת"
בסרט "12 שנים של עבדות", צ'ואיטל אג'יופור מגלם גבר שחור וחופשי שנחטף ושועבד על ידי בעלי מטעים. השחקן הבריטי מספר כי בחום הלוהט של לואיזיאנה התקשה להסתכל הלאה אל האוסקר, בו הוא עשוי לזכות. "חשבתי איך לשרוד את היום, לא על האפטר פארטי", הוא מספר בראיון
אם יש צדק בתעשיית השואוביז, אז השחקן צ'ואיוטל אג'יופור יסיים את עונת הפרסים הקרובים עם זר פסלונים בכיסו. אג'יופור - שחקן אנגלי ממוצא ניגרי - חרך בחודשים האחרונים את המסכים בארצות הברית בסרט "12 שנות עבדות" של הבמאי סטיב מקווין ("רעב", "בושה") ובהפקת בראד פיט, שאף משתתף בתפקיד משני. הסרט שזכה השבוע בפרס לדרמה הטובה ביותר בטקס גלובוס הזהב, עולה היום (ה') בבתי הקולנוע בישראל.
אג'יופור בן ה-36 מגלם בסרט את התפקיד הראשי של סולמון נורת'אפ, אפרו-אמריקאי החי חיים חופשיים עם משפחתו בצפון מדינת ניו יורק של שנת 1853. נורת'אפ, המתפרנס מנגרות ונגינה על כינור, מתפתה להצטרף לנסיעת עבודה לוושינגטון, שם הוא נחטף ונמכר לעבדות. כאן מתחילה מסכת עינויים שנמשכת 12 שנים (כשם הסרט), במהלכה נורת'אפ מוצא את עצמו עובד בפרך במטעים של לואיזיאנה, מנסה לשרוד את אימת "בעליו" ובמקביל לחזור הביתה.
"העובדה שמדובר בסיפור אמיתי היא שהופכת את הסרט לכל כך עוצמתי", אומר אג'יפור בראיון ל-ynet. "כשקראתי את הספר היה לי קשה בהתחלה להבין כיצד בן אדם לא מצליח לברוח מעבדות חזרה למשפחתו במשך 12 שנה. זה מצריך הבנה של הסביבה, של הנסיבות. כשסוף סוף זה מחלחל, שלמרות שהוא היה מוגדר כאדם חופשי הוא לא יכול היה לחזור למשפחתו, זה פשוט מזעזע".
הכרת את הסיפור לפני?
"אני מודה שלא. התוודעתי אליו רק בעקבות שיחה עם סטיב מקווין. עבורי כל המידע היה טרי ואמיתי. הניסיון לשמור על דיוק היסטורי רק העצים את החוויה. ההפקה עבדה עם יועצים אקדמאיים וחוקרי היסטוריה להבטיח שנשמור על ייצוג הדברים כפי שהיו. צילמנו בלואיזיאנה, קרוב מאוד למטעים האמיתיים בהם סולומון עבד. לאורך כל הסרט אני מזיע נורא, והזיעה היא אמיתית: באמת העברנו ימים בחום הלוהט של שדות הכותנה. אפילו למדתי לנגן בכינור כמו סולומון. אי אפשר לזייף את זה אם לא יודעים. היתה לי מורה, ותרגלתי איתה שעות ארוכות כדי שתנועות הנגינה שלי ייראו אמיתיות".
אג'יופור, שכבר היה מועמד בעבר לפרסים רבים, כולל שלוש מועמדויות לגלובוס הזהב (הראשונה על תפקיד דראג קווין בסרט "קינקי בוטס"), צפוי כאמור לקבל תגמול על מאמציו עם לא מעט פרסים על העבודה כאן.
"זה מאמץ קבוצתי", הוא מבהיר. "אפשר לומר שסטיב מקווין הצליח להוציא מכולם את המיטב. כולם מסביבו רוצים לתת מאה אחוז ורואים את זה. ממש עברתי תהליך, והנסיבות מסביב רק תרמו לזה. החום האדיר בשדות הכותנה מסחרר את הראש, מערפל את הדעת. לקח לי זמן להוציא את עצמי מהמקום שנכנסתי אליו, של עבד, של כלוא".
מולך, שחקנים כמו מייקל פסבנדר, פול דאנו, שרה פולסון ופול ג'יאמטי מגלמים דמויות של לבנים אכזריים שמתעללים בדמות שלך ושל שאר העבדים. אם כל כך נכנסת לתפקיד, יכולתם אחרי הצילומים להתנהל כרגיל?
"האמת שכן. זה אולי מוזר, אבל אחרי ימי הצילום יצאנו ביחד לבלות בניו אורלינס. שתינו, צחקנו, התפרקנו. זה קרה ממש באותם ימים בהם צילמנו סצינות בהן מרביצים לי עם שוט. ואז סיימנו את הצילומים ויצאנו כולנו לשתות. היינו צריכים להשתחרר".
הנושאים הקשים המוצגים שם לא גרמו לך לכעס? לאי נוחות?
"ההיסטוריה הזו בעיקר עוררה אצלי עצב. בספר ובסרט מדברים הרבה על טבע היחסים בין האנשים. כולם סובלים, או סבלו, שם - גם הלבנים וגם השחורים. כולם כלואים במערכת ורוצים להצליח בה עם התנאים הקיימים. מאחורי כל אחד יש בן אדם. אלו סיפורים אנושיים, בלי הנחות לאף אחד. אני חושב שזה מה שניסינו לעשות".
נושא המתח הגזעי עדיין נמצא בכותרות בארצות הברית, כולל פשעים על רקע גזעי ומעשי שנאה בין לבנים ושחורים. איך אתה חושב שהסרט הזה ישפיע על המתח, אם בכלל?
"אני חושב שהסרט יראה לאנשים שקל מאוד להיות שבוי מנטלית בתוך חוקים שגויים של החברה. אנשים בתקופה ההיא השתגעו, ירדו למחילה. הסרט מראה, לטעמי, שכולם היו עבדים של איזו מערכת. מה שנעשה שם היה שגוי ולא אנושי. אני מקווה שאנשים יראו את הסרט ויבינו כמה קל להגרר לפשעים איומים כאלה ועד כמה צריך להיות על המשמר ולהקפיד שזה לא יחזור על עצמו".
הכנת כבר את הטוקסידו לאוסקר?
"בכל מקום מדברים איתי על הפרסים והמועמדויות בעקבות הסרט. אני שמח שכך יצא, אבל במהלך הצילומים לרגע לא עברה לי בראש מחשבה על הביקורות או על טקסי הפרסים. כשאתה יושב כפוף בין קני סוכר או שיחי כותנה בחום של מעל 40 מעלות, ומסביב צועקים עליך, ויש הרגשה שרוצים להרוג אותך, המחשבה העיקרית היא יותר איך לשרוד את היום. האפטר פארטי הנוצץ בלוס אנג'לס נראה משם כמו פלנטה אחרת".
