שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בלש אמיתי": האירה את החושך
    הסדרה "בלש אמיתי" הצליחה להיות ממגנטת בזכות שילוב בין מתח, אימה, מיסטיקה ובעיקר - בזכות שתי דמויות גבריות מורכבות ומיוסרות. הסיום לא פתר את התעלומה כולה, אך התאים למה שחשוב באמת: הגיבורים והחברות ביניהם
    אי שם בממלכת קרקוסה, הענפים משתרגים זה בזה, יוצרים דמויות וכתרים. אי שם בממלכת קרקוסה השטן מישיר מבט צהוב ומחייך. הרשע לא תם, ולעולם לא נבין את כוחו האמיתי - כי הסדרה הפיוטית כל כך "בלש אמיתי" הסתיימה לה.

     

    "בלש אמיתי", על שמונת פרקיה ששודרו ב-HBO (אצלנו ב-yes Oh), לא באמת היתה סדרת מתח, וגם לא הסתיימה כסדרת מתח. היא גם לא היתה סדרה בלשית קלאסית. גם לא סדרת אימה. גם לא לגמרי נאמנה לריאליזם בשפה הוויזואלית שלה. כי "בלש אמיתי" לקחה מכל ז'אנר את מה שעשה לה טוב, ואפילו לא ויתרה על אלמנטים של מיסטיקה ופנטזיה. אבל מה שבטוח: היא גרמה לנו להתמכר אליה, לצפות בדריכות בסצנות המצולמות היטב ולהצטער בזעם על סיומו של כל פרק. והיא לימדה אותנו דבר מה על נרטיב. שבעיקר, לפחות במקרה של "בלש האמיתי", הוא בכלל לא העיקר.

     

    הפתיח של הסדרה

     

    בכל פרק ופרק, שהיה בנוי ומצולם כסרט קולנוע קצר, הסדרה העניקה לצופיה המון רגעים שהותירו אותם קרועי עיניים ומוטרדים, ממוגנטים למסך. אבל הסיפור הבלשי, התעלומה שאפפה את העלילה, לא היו הסיבה לכך, אלא הגיבורים והמסע שעברו. כך גם הסתיימה לה אחת הדרמות הטובות יותר שנראו על המסך הקטן בשנים האחרונות - בצורה שקטה כמעט, בלי רעמים וברקים, בפריים שהתמקד בשני הגיבורים.

     

    גברים אמיתיים

    "בלש אמיתי" של HBO היא הסיפור של ראסט קול ומארטי הארט - שני גברים קשוחים שמחליטים לקחת את החוק לידיים לטובת חשיפת הצדק, וברמה האישית - שני גברים שסובלים בדרכים שונות כל כך. ראסט, בגילומו של מתיו מקונוהיי (שרבות כבר נאמר על השינוי שעבר - מהחתיך בקומדיות מטופשות לשחקן דרמטי מוערך וזוכה אוסקר), הוא אדם מיוסר ששכל את בתו, וכאב פנימי הוא חלק מההוויה שלו.

     

    הוא חכם וחד אבל לא מסוגל לתקשר עם אנשים מבלי להעליב אותם או לגרום להם לתחושת חוסר נוחות. קול הוא פטאליסט. בניסיון לפתור את העלומה שניצבת לפניו, בפיצוח של פושעים בחקירות, בהרס העצמי, בשתיית אלכוהול. הוא מקדיש את חייו לפתירת תעלומות פשע, כבמעין תחושת שליחות דתית. בכל הנוגע לחקירה המדוברת הוא מוכן להקריב הכל כדי שהאמת תצא לאור, ואין דבר בחייו שבעיניו הוא חשוב ומשמעותי יותר מזה. לאורך כל הסדרה ברור דבר אחד: לא קל להיות ראסט קול.

     

    ראסט קול. כאב הוא חלק מההוויה שלו ()
    ראסט קול. כאב הוא חלק מההוויה שלו
     

    לצדו שותפו מרטי הארט (וודי הארלסון). אול אמריקן גאי, חברותי, איש משפחה, שבמשטרה נחשב לבלש פחות מבריק, אבל גם לא מזיק. האמנם? תלוי למי. לעצמו ולמשפחתו הוא דווקא מזיק בעודו מדגים כל קלישאה גברית: בוגד באשתו ומשקר לה, אבל לא מסוגל לשאת את המחשבה שהיא עצמה תעשה את אותו הדבר. הגבר שחוזר הביתה ומקבל צלחת של אוכל חם בעודו משתלט על השלט וצופה במשחק כדורסל. הבחור ששונא אלימות נגד ילדים, אבל לא מסוגל להיות אמפתי כלפי הבנות שלו. האלפא-מייל שמוכן להרוג במכות את הבחור ששכב עם אשתו.  

    הבגידה חוזרת על עצמה  (צילום: HBO) (צילום: HBO)
    הבגידה חוזרת על עצמה (צילום: HBO)
     

    כחלק מהבניית המתח ומהקפיצות המשכנעות בזמנים, הסדרה נעה בזמן לסירוגין בין תקופת החקירה ב-1995 בלואיזיאנה לבין-2012, השנה שבה נחקרים השניים בעצמם על פרשת הרצח של דורה לאנג. השינוי הפיזי בראסט הוא קיצוני. לא כי עבר שינוי כה דרסטי באישיות, אלא בגלל הקיצוניות שבאופיו - הוא יכול להיות המסודר מכולם או המוזנח מכולם.

     

    אך עם התקדמות החקירה, הצופים מבינים שראסט הצעיר וראסט המבוגר למעשה דומים מאוד זה לזה. שניהם חכמים, מדברים הרבה פילוסופיה אפלה, ומייחלים לסוף. אצל מרטי, לעומת זאת, השינוי העדין יותר (הקרחת והכרס המתבקשים) הוא דווקא המשמעותי יותר. יש בו חרטות והוא הפך נבון יותר עם הגיל. לפתע גם הוא יכול לחבר את הנקודות לכדי תמונה שלמה ולפתור חידות, וזה מבלי לומר משפטים כמו "הזמן הוא מעגל שטוח", או "בשר בעל כושר חישה".

     

    האלפא-מייל הטיפוסי (צילום: HBO) (צילום: HBO)
    האלפא-מייל הטיפוסי(צילום: HBO)
     

    "בלש אמיתי" לקחה אותנו אל מסע שהפתרון הבלשי בו, חיבור החידות והנקודות וחשיפת הרוע הרשע ביותר - היה אמנם מיסטי, מותח, אפל וקשה - אבל למעשה, חסר משמעות. מהפרק הראשון ועד לאחרון, הסצנות החזקות ביותר היו טמונות בדיאלוגים המרתקים בין קול להארט, שהציגו את תפיסות החיים השונות שלהן. שהדגימו את האיבה וההערכה שהם מפגינים זה לזה. שפירשו את הידיעה הברורה של שניהם, כי הדברים בעולמם, לפחות ברמה הפילוסופית אם לא הבלשית, הם לנצח לא ברורים ופתורים.

     

    בין דיאלוג לדיאלוג הם מצאו עוד מזבח מקש, תמונה של גופה נרצחת, סגרו חשבון עם שוטר שהעלים עין מהעובדות, ושכבו קצת (מדי) עם נשים. אבל כל התפאורה הזאת, הקולנועית, המושקעת, היתה רק תירוץ די מושלם, לדבר על חקירה שהיא בעצם מטאפורה לחברות. 

     

    התעלומה הבלשית היא רקע לסיפור על חברים (צילום: HBO) (צילום: HBO)
    התעלומה הבלשית היא רקע לסיפור על חברים(צילום: HBO)
     

    לקראת סוף הפרק האחרון, ולאחר 40 דקות מותחות ומורטות עצבים, שניהם מצולמים שוכבים באפלה, בתוך מבוכו של הרוצח, פצועים אנושות ומחזיקים זה את זה. שניהם ויתרו על הכל, רק כדי להגיע לרגע הזה. על הכל, חוץ מעל אחד את השני.

      

    עקב הקיטש הלאו דווקא מתבקש - רגעי השבירה של שניהם בבכי גברי, חנוק, וכן העובדה ששניהם יצאו מכל זה בחיים -

    יהיו מי שיתאכזבו מהפרק האחרון. גם בגלל השקט היחסי שלו, ובגלל העובדה שכל אותו מסתורין עלילתי שאפף את הסדרה לא הוסבר בו (חבורה של רוצחים משוגעים שסגדה לוודו? מלך צהוב ומצולק אחד? זה באמת כל מה שהיה שם?). כי בעצם כל אותו סיפור סבוך (שלעתים לא הבנו) סביב רצח, התעללות, בכירי ממשל ופגאניות, לא הסתיים במפץ גדול שקשר את כל הקצוות הפרומים ואיפשר פורקן. ואגב, כל אותה מיסטיקה לקוחה מספר בשם "The King in Yellow", יצירה של רוברט צ'יימברס מ-1895 שסיפרה על מחזה שכל הקורא בו - נטרפת דעתו.

     

    אבל הפרק הזה עסק בסיום של מה ש"בלש אמיתי" באמת עסקה בו - ראסט, מרטי ומערכת היחסים ביניהם. בסופו של דבר ולמרות הכל הם הפכו לחברים. ואולי זאת המהות הכללית (הידועה, אך המשכנעת) של כל הסדרה הזאת: שלא ניתן להרוג את האור שנלחם בחושך, וגם לא את הרעות שקיימת בין שני גברים. כי בסופו של דבר, אולי המשמעות האמיתית של חברות, היא להישען זה על זה, תחת שמיים זרועי כוכבים. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים