למה אבות חוששים לשלוח את הילד לטיפול?

בני אדם לא תמיד רוצים להודות שיש להם בעיה ושהם זקוקים לעזרה. יחד עם זאת, כשמדובר בבעיה גופנית-רפואית, רוב האנשים יקבלו בקלות רבה יותר החלטה לפנות לטיפול מאשר כשמדובר בבעיות מהתחום ההתנהגותי-פסיכולוגי. נראה שהדבר נובע מסטיגמה שעדיין קיימת לגבי פנייה לטיפול הפסיכולוגי. מחקרים רבים ניסו לעמוד על הסיבות להסתייגות של אנשים לפנות לייעוץ או לטיפול פסיכולוגי, אך ניתן לסכם שהסיבה העיקרית להסתייגות היא שילוב בין תפיסה אישית ותפיסה חברתית שפנייה לייעוץ היא עדות לחולשה ולכישלון. לאלה מצטרפות סיבות נוספות כגון חששות מהחשיפה המובנית בתהליך הטיפול, מכך שהטיפול עלול להסב סבל נוסף, מכך שהוא לא יעזור וכמובן שגם לשיקול הכלכלי בנוגע לעלויות הטיפול יש משקל בקבלת ההחלטה.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

עוד כתבות של דפנה תייר בערוץ הורים :

אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?

הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים

אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע

כידוע, הורים - גם הם בני אדם. מכאן שהם עומדים בפני החלטות אם לפנות לייעוץ ולטיפול לא רק לגבי עצמם, אלא גם לגבי האנשים הצעירים שעליהם הם אחראיים - ילדיהם. האם קל או קשה יותר להודות בבעיה ולפנות לעזרה כשמדובר לא בנו אלא בילד שלנו? התשובה היא - גם וגם: מחד, הרבה יותר קשה להודות שיש בעיה עם הילד שלי מפני שזו הודאה בפני עצמי שאינני האם המושלמת או האב המושלם, שאני עושה טעויות, ושאני חסר/ת אונים כהורה. מנגנוני ההגנה נכנסים לכוננות עליונה ועומדים אז לרשותנו במלוא אונם לשמור על הדימוי שלנו כהורים קומפוטנטיים, בעלי כשירות ויכולות, מתפקדים ומתמודדים

.

מאידך, יש שני גורמים שכן מדרבנים הורים לפנות לייעוץ: האחד, המחשבה שהבעיה אינה של ההורה עצמו או תוצאה של תיפקודו אלא בעייתו של הילד, ולכן ההודאה בבעיה מאיימת פחות על הדימוי העצמי או על ה'אני' של ההורה. השני, תחושת האחריות ההורית על הילד מופעלת וגוברת על מיני חששות והסתייגויות שישנם.

"הכל עובר בסוף"

רוב ההורים מגלים אחריות הולמת כשהם מזהים קשיים עם ילדיהם ומתחילים לחפש עזרה בסביבתם, אם בפנייה לבני משפחה ואם בפנייה לחברים. ישנה הבנה שכולם מתמודדים עם קשיים כאלה או אחרים. אך האם יש הבדל בין נכונות של אמהות לפנות לייעוץ לבין נכונות אבות לפנות לקבלת סיוע?

ערכתי סקר צנוע ולצד תשובות רבות בסגנון "אצלנו במשפחה שנינו נוכל ליזום פנייה לייעוץ מקצועי ואנחנו מאמינים שאם אחד יוזם ורוצה - השני צריך לזרום איתו" קיבלתי גם תגובות בסגנון "אני חושבת שאני פונה או מציעה לפנות לייעוץ הרבה יותר מבעלי, כי אצל בעלי 'הכל עובר בסוף'. אבל כשאני מציעה בדרך כלל אין התנגדות מצידו. אני חושבת שאמהות פונות יותר לייעוץ, או לפחות אני, מכיוון שאין מה לעשות - אני מתמודדת יותר עם בעיות בגלל הזמן הרב יותר שאני מבלה בחברת הילדים לעומת בעלי, ומי ש'סובל' יותר- בהכרח רוצה לפתור את הבעיה מהר יותר".

'יום האם' שהפך ל'יום המשפחה' ו'יום האשה הבינלאומי' - שניהם באים לציין, בין השאר, את (השאיפה אל) שיוויון הזכויות בין נשים לגברים ובין אמהות לאבות. אך לצד ציון ימים אלה, אם נרצה ואם לא - ישנן תזכורות חוזרות ונישנות להבדלים שעדיין קיימים בין ההורים מהמינים השונים. אחד מההבדלים הללו בין אמהות לאבות הוא השוני בין המגדרים בפתיחות ובנכונות לפנות לסיוע מקצועי: בעוד אמהות מגלות נכונות רבה יותר להסתייע באיש מקצוע בכל הנוגע לקשיים התפתחותיים, חינוכיים או התנהגותיים של הילד, אבות נוטים יותר להימנע, להירתע ולסרב להכיר בכך שיש בעיה כלשהי עם הילד שמצדיקה פנייה למומחה כלשהו. אבות מתקשים יותר מאמהות להודות בכך שההורים אינם מסוגלים להתמודד עם הקשיים ושיש מקום לפנות לאיש מקצוע על מנת לקבל סיוע. בתחום הסיוע הנפשי התופעה מוכרת וההערכה היא שגברים מהווים רק כ-30% מהפונים לקבלת עזרה (למרות שהם זקוקים לעזרה לא פחות מנשים).

"אני פה בגלל אשתי"

זוג צעיר הגיע להדרכת הורים. האמא פתחה ופרטה את הסיבות להגעתם וסיפרה על הקשיים שהיא מתמודדת עימם. בהמשך התבקש האב להתייחס להחלטתם להגיע לייעוץ. "האמת היא שאני לא מרגיש צורך בייעוץ. אני דווקא מרגיש שהכל בסדר עם הילדים. אבל אני גם יודע שזו לא חכמה גדולה - הרי אני כמעט ולא נמצא אתם במהלך השבוע (האב משרת כקצין בכיר בקבע והילדים פוגשים אותו בעיקר בסופי השבוע - ד"ת). זו אשתי שמתמודדת אתם. עצם זה שלה קשה ושהיא מרגישה שהיא צריכה ייעוץ, גם אם אני לא מרגיש כך, זו בשבילי סיבה מספקת להגיע לפה".

אי אפשר שלא להתמוגג מדברי האב ולהחמיא לו על עמדתו. "אני פה בגלל אשתי" הוא משפט שאנשי טיפול שומעים לא פעם מגברים המגיעים עם בנות זוגם לייעוץ. מטפלים רבים מוכנים להסתפק בכך ושמחים בעצם הנכונות של הגבר להצטרף לאישה החשה שהם, או אפילו רק היא, זקוקים לתמיכה מקצועית.

מבלי להיכנס לניתוח אקדמי מעמיק של הסיבות לכך, ההנחה היא שהגורמים לתופעה זו קשורים לתהליכי סוציאליזציה (חיברות) שונים שגברים ונשים עוברים, לשינויים המתחוללים בתפקידים המגדריים, לצד שימור הציפייה מגברים להיות "חזקים" ולהתמודד עם קשיים בצורה עצמית מבלי להזדקק לעזרה (כמו בדוגמה הידועה על נהגים-גברים שיעדיפו להמשיך ולתעות בדרך מאשר לעצור ולבקש הנחיות הגעה). הקושי של גברים להכיר בהזדקקותם קשור גם לשימוש שעושים גברים במנגנוני ההגנה של הדחקה והכחשה.

ברור לגמרי שאבות הנמנעים מלפנות לעזרה לא עושים זאת מתוך עמדה של אי אכפתיות או הזנחה של ילדיהם. בחלק מהמשפחות הפנייה לייעוץ מתעכבת בשל חילוקי דעות בנוגע להשקעת המשאבים בין 'שרת החינוך' של המשפחה - הלא היא האם, לבין 'שר האוצר' - האב. אך בשורה התחתונה, במצב הדברים בתחום הסיוע המקצועי להורים, קורה לא פעם שבשל התנהלות זו של אבות, מתעכב הטיפול שילדיהם יכולים או צריכים לקבל. יש לשער שרבים מכם מכירים זאת מניסיונם האישי וחלקכם יזדהו עם הדברים.

המייל הבא, שכתבה אחת האמהות, מדגים היטב את התופעה:

"אני כותבת בכנות מלאה - אם זה היה תלוי בי, הייתי מגיעה לייעוץ כבר אתמול, כמו שאומרים. לי ברור לגמרי שהבעיה שלנו עם הילד דורשת יעוץ והכוונה מאיש מקצוע. אני באופן אישי מרגישה ויודעת שאין לי כלים להתמודד עם הבעיה הזו יותר, מפני שניסיתי את כולם, ואין שיפור. בינתיים המצב נמשך, וגורם לתסכולים ואכזבות, כעסים ומתחים, בין כולנו.

הבעיה העיקרית שלי היא מול בעלי, שחושב שמה שהוא עושה עם הילד זה אפקטיבי. הוא סבור שעם הזמן הבעיה תעבור, ומבקש שאתן לו 'עוד זמן לעבוד על זה' (ובכלל אני זו שעם הילדים רוב היום ומתמודדת עם זה בפועל...). אני לעומת זאת חושבת שאין טעם לחכות שהבעיה תגדל, ותתחיל להשפיע על תחומים אחרים בטחון עצמי, יחסים חברתיים, תחושת מסוגלות וכו').

"בעיניי זה פשוט לדחות את הקץ ובינתיים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. מעבר לזה, בגדול, בעלי הוא בן אדם ש'לא מאמין בפסיכולוגים', מה שמקשה על שיתוף הפעולה בנושא הזה. הוא טוען שלפנות לייעוץ זה יקר מאוד (ואני כאמא מוכנה לשלם כל מחיר ובלבד שהבעיה תיפתר). אני יכולה לבוא לבד לייעוץ, אבל דווקא בגלל חילוקי הדעות בינינו בנושא הזו, והגישה הכללית שלו לאנשי מקצוע מהעולם הטיפולי, חשוב לי שהוא עצמו ישמע את הדברים, ושגורם שלישי, חיצוני, ייתן לנו כלים להתמודדות. אני כבר לא יודעת מה כדאי לעשות...".

"את סתם היסטרית"

למרות ש'יום האם' הוסב ל'יום המשפחה', ידוע ממחקרים שעדיין ברוב (קרוב ל-80%) המשפחות כיום, לצד חלוקת התפקידים השיוויונית, לכאורה, בין ההורים - עדיין אלו הן האמהות המהוות את הדמות הטיפולית-החינוכית הראשונה והדומיננטית. ברוב הבתים אלה הן האמהות הנמצאות יותר שעות במחיצת הילדים. האמהות הן אלה המעורבות יותר ביום-יום של הטיפול בילדים והן החוות את אתגרי גידול הילדים וחינוכם. מכאן שעל פי רוב הן גם אלה שפוגשות, מודעות ומתמודדות עם הקשיים יותר מהאבות.

לכן, מן הראוי הוא שכאשר אמא שכזו מעלה באזני בן זוגה קושי בנוגע לילד וסבורה שיש מקום לפנות לעזרה מקצועית - דבריה יפלו על אוזן קשבת ויזכו לתמיכה. ברור שיש מקום וזכות גם לאב להביע את דעתו, להציג תפיסה שונה מזו של האם. אך עליו לקחת בחשבון שיתכן והוא צריך להשלים עם כך שבכל הקשור להתמודדות עם אתגרי הטיפול בילדים, דעתה של דמות הטיפול העיקרית - היא זו שתכריע.

ביטול דעתה של אמא מודאגת או חרדה במילים כמו "את סתם היסטרית" ו"מה את עושה מכל דבר בעיה" לא תתרום לקידום העיניינים. פשוט משום שגם אם האמא טועה, גם אם אין שום בעיה עם הילדים - עצם זה שהיא חושבת וחשה שיש בעיה, וכן, גם אם היא "סתם היסטרית" - מצדיק פנייה לתמיכה מקצועית.

כדאי לאב להכיר בצורך של האם בתמיכה שכזו, שכן באופן כזה הוא תורם לכך שלילדיו תהיה אמא רגועה יותר שמרגישה שמכירים בדעתה, שמקשיבים לקשייה ושתומכים בה.

כמובן שישנם גם הרבה מאוד מקרים אחרים, "אידיאליים", כאלה שבהם שני בני הזוג תמימי דעים לגבי חוויית ההורות שלהם וחשים באותה המידה שהם יכולים להיתרם מייעוץ מקצועי. ויש אף מקרים, אם כי שכיחים פחות, בהם דווקא האב הוא זה שמזהה שיש בעיה, יוזם ומוביל את מהלך הפנייה לטיפול.

יש חשיבות רבה בלחזק את האבות שלא יחששו שתדמיתם הגברית או ההורית תפגע אם יפנו לעזרה. יש לחזק את אלו מביניהם שגם אם הם עצמם לא חשים צורך בסיוע, הם מבינים שעליהם להסכים ולתמוך בהזדקקותה של בת זוגם לעזרה מקצועית. וכמובן שחשוב ביותר לחזק את האמהות, ונשים באשר הן, שתעמודנה על דעתן כשהן סבורות שיש לפנות ולקבל סיוע מקצועי, או במילותיה של אחת האמהות:

"אני אתן לזה כמה ימים, ואם אני אראה שהמצב של הילדה לא משתפר אני אתקשר ואקבע פגישה. אין מה לדאוג - אני אישה עצמאית. ואם אני אחליט שאני צריכה עזרה עם הילדה ובעלי לא יסכים אתי, אז מקסימום - אגיע לבדי!".

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן