איזו מדינה אנחנו בעצם רוצים
תופעת "האופורטוניזם בשירות העכשוויזם" פשתה בנו. אין תכנון, אין דין וחשבון ואין בושה. יש מדינה שאיבדה כיוון והנהגה שמובילה לשום מקום. הנה 11 עקרונות שיכולים להחזיר את ישראל למסלול שפוי
ומעבר לכך, תופעת הרב פינטו מאפיינת את תרבות "האופורטוניזם בשירות העכשוויזם" שפשתה בנו. זו תרבות הכאן ועכשיו, האין תכנון, האין דין וחשבון אמיתי, האין צניעות והאין בושה, המאפיינת מגזר משמעותי מאוד של נבחרי ציבור, משרתי ציבור וטייקונים, שבנו את עצמם בסיועם של כמה וכמה נבחרי ציבור לדורותיהם מספסור בכספי הציבור. לא מעטים מהם נוהרים לשמוע בעצתם העלובה של יידעונים המתהדרים בדרך כלל בתואר "רב" ומוכרים את נכלוליהם על ידי בניית דימוי של "בעלי ראייה." או במילים אחרות, כאלו שמתקשרים בדרכים נסתרות עם הקב"ה.
אם זה נשמע לכם מצחיק או מוגזם, אז אספר לכם סיפור אמיתי לגמרי. שר מכובד מאוד בממשלה הקודמת נהג לפנות אליי מעת לעת עוד כשהייתי ראש השב"כ עם דיווחים של רב מסתורי שהוא לא רצה לנקוב בשמו, המוכר כ"בעל ראייה" (מילותיו שלו). השר הסביר לי שלאותו רב יש קבלות של כזה היודע לחזות במדויק תוצאות של בחירות, ואף לחזות מבעוד מועד פיגועים.
באחת הפגישות ההזויות הללו הוא המתיק סוד באוזניי כי אותו יידעוני בר-סמכא עידכן אותו אודות "אדם בעל כוונות רעות מאוד" (ממש במילים אלו) המסתובב "ממש ברגעים אלו" בתל-אביב, וספק הציע ספק "הנחה אותי" לפעול במהרה שמא פיגוע גדול לא יימנע, ואז האחריות תיפול עליי. לאחר ששמעתי אותו בספקנות רבה אך בנימוס המתחייב, הח - לטתי לשים את נפשי בכפי ולא להקפיץ את היחידות המיוחדות של השירות, המשטרה וצה"ל לסריקות ברחבי תל-אביב.
כאן מסתיים החלק המצחיק של הסיפור. החלק הפחות משעשע הוא שאותו שר חובב יידעונים ישב גם בפורומים הכי רגישים בממשלה, אלה המקבלים החלטות על יציאה למלחמות. האפשרות הסבירה מאוד לדעתי, שאותו שר דרש בעצת יידעונים גם בעניינים כאלו, הדירה שינה מעיניי.
מהו אופורטוניזם
התופעה של נהירת טייקונים ואישי ציבור בכירים לאותם יידעונים אינה שולית כלל. היא חלק מהתרבות ההולכת ומ - תפתחת של "אופורטוניזם בשירות העכשוויזם." אופורטוניזם הוא דרך חיים המבוססת על ניצול הזדמנויות אקראיות בהתאם לאינטרס הרגעי. בתרבות כזו, עצה של "בעל ראייה" המתקשר לטענתו עם ריבונו של עולם, לא תסולא בפז.
העכשוויזם הוא תרבות של "כאן ועכשיו," השמה לעצמה את ההישרדות האישית הפוליטית כמטרת-על, וכפועל יוצא מכך את טובת המדינה כמטרה משנית. זו תרבות המאפשרת לחלק גדול מהפוליטיקאים שלנו ללכת לבחירות עם "מצע נטול מצע," שאין בו כלום בכל נושא מרכזי האמור להיות על סדר היום של המדינה. זו גם תרבות המנצלת במה של ביקור מדיני סמלי של נשיא הפרלמנט האירופי או של ראש ממשלת בריטניה בכנסת ישראל למפגן של גאווה לאומנית רדודה לצו - רך התחבבות על הבוחרים של אותה מפלגה, או המייצרת ספין תקשורתי סביב ועדה וחוק שהצליחו כמעט לרוקן את רעיון השוויון בנטל מתוכן של ממש.
עכשוויזם הוא גם התעלמות של פוליטיקאים, משיקולים פוליטיים רגעיים, מאירועי גזענות המתרחשים לנגד עינינו של בריוני "תג מחיר." עכשוויזם הוא גם מצב שבו המרכז הפוליטי השפוי רואה איך גונבים לו את המדינה מתחת לידיים ואינו מתעורר על מנת שהעקרונות שבהם מאמין רוב גדול במדינה שלנו יובילו אותה.
תחת זה, המרכז השפוי מפקיר את המדינה למפלגה נבו - בה של ימין רדוד (ליכוד) הנשלטת על ידי חבורת מתלהמים קיצונים שכרתה ברית עם מפלגת יש עתיד - זו שחרתה על דגלה את "השוויון בנטל" ורוקנה אותו מתוכנו -
ועם מפלגת הבית היהודי הדתית-לאומנית, שבעיניה אחדות האדמה חשובה מאחדות העם, ועם מפלגת ישראל ביתנו, שהאידיאולוגיה שלה נקבעת בהתאם לצרכיו של אדם אחד, איש סודם של אוליגרכים מפוקפקים, שחמק בעור שיניו מידו הקצרה של החוק ומאז הפך (כביכול), לרודף השלום המתון שבין אנשי הימין בממשלה הנוכחית. כולנו רואים ולא מעטים מאיתנו אף משתוממים או אפילו צוחקים מהמחזה ההזוי הזה, העולה בציניות שלו על כל תרחישי "ארץ נהדרת" גם יחד.
בעיניי ובעיני רבים שאני משוחח עמם, זו מדינה שאיבדה חזון, כיוון ודרך, שהנהגתה הנוכחית חשה ביטחון עצום כי אינה מאוימת גם כשהיא מובילה אותנו אל עברי פי פחת מדיני, חברתי וכלכלי.
קווי המתאר לחזון
האם כל כך מסובך להגדיר עקרונות לחזון חברתי-מדיניכלכלי-ביטחוני, שעליו יהיה קונצנזוס של רוב העם, שיהיה המצפן שיתווה את הדרך לפוליטיקאים שלנו? אני סבור שזה דווקא די פשוט. אנסה לנסח בקצרה מה שאני שומע מאנשים רבים מהמרכז הפוליטי של מדינת ישראל ואף מהשמאל ומהימין הלא קיצוניים - איזו מדינה בעצם אנו רוצים.
.1 מדינה דמוקרטית יהודית ושפויה, שלא תנווט על ידי אידיאולוגיות קשיחות מימין או משמאל.
.2 מדינה שאחדות העם תעמוד בה תמיד מעל אחדות הארץ, וקדושת האדם לפני קדושת האדמה.
.3 מדינה שתחזוקתה לא תחייב כיבוש מתמשך של עם אחר.
.4 מדינה שיש בה הפרדה ברורה של הדת מהמדינה.
.5 מדינה המתייחסת בכבוד לכל אזרחיה, כולל למיעוטים שבה, ונלחמת מלחמת חורמה בגזענות.
.6 מדינה הדואגת לחלשים ולעניים שבה.
.7 מדינה שאינה ממשיכה לסבסד את אלו שאינם נושאים בנטל.
.8 מדינה שאינה מאפשרת לפשע המאורגן להשתולל ברחובותיה.
.9 מדינה הרואה בהשקעה בחינוך ובהשכלה ערך עליון וסוגיה של ביטחון לאומי.
.10 מדינת חזקה מאוד מבחינה ביטחונית, המסוגלת להרתיע את אויביה ואת חורשי רעתה, אולם בה-בעת חותרת במעשים - ולא רק בנאומים ריקים - לשלום עם שכניה.
.11 מדינה המקובלת ומוערכת במשפחת העמים בשל היותה מוסרית, ערכית, נאורה ומפותחת.
להערכתי האישית, יש רוב גדול במדינה שיקבל את העקרונות הללו כמצפן חברתי-כלכלי-מדיני-ביטחוני.
אז בואו נשאל את עצמנו בצורה הכי פשוטה: האם מישהו מאיתנו סבור שזה הכיוון שאליו המפלגות והפוליטיקאים שבחרנו לעמוד בראשנו לוקחים אותנו אליו?
אני סבור שנהפוך הוא. השילוב הקטלני של "אופורטוניזם בשירות העכשוויזם" במדינה שלנו מהווה כבר שנים רבות מדי בית גידול אידיאלי לשחיתות, לקשרי הון-שלטון, לרדידות, לחוסר תכנון, להיעדר מעוף ולהיעדר תעוזה כמעט בכל תחום שהוא.
אז מה אפשר לעשות עם זה
מצד אחד אני אופטימי, כי גם היום המרכז הציוני והשוליים השפויים שלו מימין ומשמאל הם עדיין הרוב הגדול במדינה.
מצד שני אני פסימי, כי אותו מרכז שעליו אני מדבר הוא רוב דומם מנומנם או "ישן" ברובו, הרואה כיצד גונבים לו את המדינה מתחת לידיים - ושותק.
על מנת שיתחולל שינוי משמעותי בכיוון שאליו אנו הולכים, חייב להתבצע תהליך של איחוד כוחות של כל מפלגות ותנועות המרכז, השם לעצמו למטרה להתנער מתרבות "האופורטוניזם בשירות העכשוויזם," יוצק מחדש תוכן, ערכים ומוסר לחברה שלנו, וקובע את סדרי העדיפויות הנכונים שיובילו את המדינה שכה יקרה לנו לכיוונים הראויים.
לפנייה לכתב/ת 
