לעצור את השחרור

הדיונים סביב ביצוע "הפעימה הרביעית" של שחרור המחבלים, הכוללת על פי הנטען גם שחרור של מחבלים ערבים אזרחי מדינת ישראל, הציפו ביתר שאת את הוויכוח הציבורי סביב סוגיה רגישה וטעונה זו.

כדאי לזכור כי המהלך של שחרור מחבלים יכול היה שלא להתקיים בעיתוי הנוכחי ולהידחות לשלבים מתקדמים של המו"מ אילו הייתה נכונות להקפאה – אפילו זמנית – של הבנייה בהתנחלויות.

חגיגות ברמאללה בפעימה השלישית של שחרור האסירים (צילום: אוהד צויגנברג)

מהלך כזה יכול היה להיות בעל ערך רב בעיני הפלסטינים, ואני סבור שיש בו היגיון מדיני ופוליטי, מה גם שזה מהלך הפיך שניתן לבטלו בהמשך – בניגוד לשחרור מחבלים.

"הפעימה הראשונה" של שחרור המחבלים עברה בשקט יחסי, בעיקר בשל עסקה פוליטית שנרקמה ככל הנראה בין ראש הממשלה לראש מפלגת הבית היהודי, זו המשחקת כיום בתפקיד מובילת קו ההתנגדות לשחרור. העסקה כללה עצימת עיניים של הבית היהודי למהלך השחרור השנוי במחלוקת ציבורית עמוקה, בעבור "דמי לא ייחרץ" של מכרזי בנייה חדשים בהתנחלויות בעבור כל פעימה.

פגיעה במשפחות

ברמה העקרונית אני מתנגד נחרצות לשחרור מחבלים תחת לחץ או תחת סחיטה של פיגוע מיקוח כזה או אחר, גם במחיר אי-שחרור של חייל או אזרח חטוף. את זה אני אומר גם כאב לשלושה ילדים המשרתים בו זמנית בצה"ל ביחידות קרביות.

אני סבור כי גם אם ההחלטה הזו חוקית לגמרי מבחינת הממשלה, שחרור תחת לחץ פוגע ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל, משדר חולשה, מעודד פיגועי מיקוח נוספים, מחזק מחדש את תשתיות הטרור ופוגע קשות ברגשות משפחות נפגעי הטרור וחלקים נרחבים בציבור הישראלי.

לעומת זאת אני סבור כי ממשלה יכולה במקרים מיוחדים לקבל החלטה על שחרור מחבלים – כיוזמה שלה – לצורך קידום מהלך מדיני, אולם שלא תחת סחיטה או לחץ של ארגון טרור או של מדינה אחרת.

עקב רגישותו הציבורית הגבוהה, ראוי כי מהלך כזה יידחה ככל הניתן לשלבים המאוחרים ביותר של המו"מ, כשיש בו כבר הישגים או התקדמות משמעותיים וניתן יהיה להסבירו לציבור ולמשפחות נפגעי הטרור.

תקדים מסוכן

אני מתנגד לשחרור מחבלים אזרחי מדינת ישראל – ערבים או יהודים – תחת לחץ של גורם חיצוני. זו התערבות בוטה בעיניי בריבונותה של מדינת ישראל המחברת דה-פקטו את אזרחי מדינת ישראל הערבים לאזרחי הרשות הפלסטינית, דבר המהווה תקדים מסוכן. אסירים אזרחי מדינת ישראל הם עניין ריבוני פנימי של מדינת ישראל, והחלטה על שחרורם יכולה להיות אך ורק החלטה פנימית שלה הנעשית משיקוליה ולא תחת לחץ חיצוני של מדינה זרה.

אני גם רואה פסול ופגם חמור ברעיון לכרוך בין שחרור מחבלים פלסטינים לשחרור מחבלים יהודים. לא יכולה להיות בעיניי שום הצדקה לביצוע פיגועי טרור על ידי יהודים אזרחי מדינת ישראל, מדינה שיש לה צבא חזק, שב"כ, מוסד ומשטרה. נטילת החוק לידיים על ידי אזרחי המדינה ושימוש בטרור נגד חפים מפשע הם מעשה חמור ומסוכן מאין כמוהו, ויש להתייחס אליו בחומרה יתרה. התייחסות סלחנית למקרים כאלו, כפי שכבר אירע במדינת ישראל במקרה של "המחתרת היהודית‭,"‬ היא פסולה, עלולה לעודד חזרה על המתווה הזה ומערערת את הצידוק המוסרי שלנו לענישה חמורה של מחבלים המעורבים בטרור בצד הפלסטיני. על כן עסקאות פוליטיות הכורכות שחרור מחבלים יהודים על מנת "להמתיק את הגלולה" של שחרור מחבלים פלסטינים פסולות בעיניי מעיקרן.

אז מה עושים?

אם נכונים הפרסומים על כך שישראל מציעה כעת שחרור של 400 מחבלים – כולל אסירים ערבים אזרחי מדינת ישראל (!)‬ – בעבור הסכמה של הפלסטינים להארכה של השיחות בעוד שישה חודשים, ברור כי ממשלתנו הצליחה משיקולי שרידות זמניים לקלוע אותנו למצב של פיגוע מיקוח מדיני מתמשך, ללא תמורה מדינית של ממש.

על כן אני סבור כי יש לעצור מיד את שחרורי המחבלים שעל הפרק, ובכללם "הפעימה הרביעית" או כל עסקת שחרור עתידית, ולהציג עמדה ישראלית חלופית המוכנה להקפאת בנייה זמנית – לכל הפחות עד תום המו"מ – בכלל ההתנחלויות והמאחזים ולהקפאה מוחלטת ללא הגבלת זמן של הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים שמחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים.

על ממשלת ישראל להבהיר כי לא תסכים לדון בשחרור נוסף של מחבלים אלא בשלבים מתקדמים ביותר של המו"מ המדיני, ובלבד שיהיו בו הישגים של ממש. אני סבור כי יש להציג את הגישה הזו כ"קו אדום" מדיני לרשות הפלסטינית ולארצות הברית, גם במחיר משבר מדיני זמני.

להערכתי, עמדה ישראלית נחושה המתנגדת לשחרור נוסף של מחבלים והמציגה אפשרות חלופית של הקפאת הבנייה בהתנחלויות, תתקבל בסופו של דבר על ידי הרשות הפלסטינית, משום שבדומה לנו, גם זו אינה מעוניינת להצטייר כמי שאחראית לכישלון השיחות.

מהלך כזה ישפר במידה מסוימת גם את התחושה בציבור הישראלי המבולבל לחלוטין מגלי שחרור המחבלים השנויים כל כך במחלוקת והנעדרים, עד כה לפחות, כל תועלת מדינית.

הטור המלא פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"