ניצח את לברון: עונת ה-MVP של דוראנט

בגלל המספרים, היעילות והצורך ביריבות ענק - כוכב אוקלהומה סיטי הוא הכוכב הגדול של 2013/14. דירוג העוצמה עושה סדר ומחלק את התארים חשובים של העונה ב-NBA, יחד עם כמה תארים שאיש לעולם לא יקבל. מסכימים?

שרון דוידוביץ'פורסם: 15.04.14 , 08:12

MVP – קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: לברון (מיאמי), ג'ואקים נואה (שיקגו), כריס פול (קליפרס).

ynet ספורט עושה לכם סדר:

המספרים: 32 נק', 7.4 ריב', 5.5 אס', 1.3 חט', 0.7 חס', 50.5% מהשדה, 39.4% מהשלוש, 87.3% מהעונשין.

שחקן ההתקפה הכי טוב בליגה

הסיבות: אחרי שנבחר בדראפט במקום השני, סיים את עונת 2011/12 במקום השני ובשנתיים האחרונות הגיע שני אחרי לברון ג'יימס בבחירת השחקן המצטיין, קווין דוראנט סוף סוף במקום הראשון. וזה קרה ככה:

1. בגלל הלברון: קווין דוראנט הבין כי כדי לעבור את לברון ג'יימס, הוא צריך להיות קצת יותר לברון ג'יימס... בהיעדרו של ראסל ווסטברוק שעבר שני ניתוחים בברך והשתתף רק ב-44 משחקים, הנוכחות שלו שלו הפכה להיות מורגשת באופן אקוטי כמעט בכל אסקפט של המשחק, ממש כמו אצל לברון.

הוא הריץ מתפרצות, ניהל התקפות (עלה מ-4.6 אס' ל-5.5 בממוצע), זרק יותר (17.7 זריקות מהשדה בעונה שעברה ו-20.6 בממוצע העונה) ולקח את המועדון על כתפיו בדרך למאזן השני בטיבו בליגה. הוא במקום ראשון במדד היעילות בליגה עם למעלה מ-4 נקודות יותר מלברון במקום השני. גם לברון עצמו אמר שהתואר הזה מגיע לדוראנט, אז מי אנחנו שנפר את מילותיו של המלך.

סוף סוף הוא במקום הראשון. קווין דוראנט(צילום: AP)

2. בגלל הקליעה: בין שלל הכינויים שהודבקו לדוראנט, ישנו אחד ממנו הוא סולד בגלל האפלוליות שבו – "Slim ripper" – מלאך המוות הרזה (או משהו כזה). אבל עם כל הכבוד לרצונותיו של האדון, אין כינוי יותר מתאים למשחק ההתקפה של המפלצת מאוקלהומה.

32 נקודות למשחק, הכמות הגבוהה ביותר מאז קובי בראיינט בעונה האגואיסטית שלו ב-05/06 והכמות השלישית הכי גבוהה מאז תחילת המילניום. מוטת ידיים של 225 ס"מ (!), יכולת סיום בצבע, קליעה מחצי מרחק (בריצה או עמידה) אפשרות לצלוף מטר וחצי מקשת השלוש והרבה יותר חדירות פנימה במשחק. דוראנט הוא השחקן שהלך הכי הרבה פעמים בליגה לקו העונשין (10 פעמים בממוצע למשחק). הוא כל כך דומיננטי, שהוא מוביל בכמעט 5 נקודות שלמות על המדורג שני בטבלת הקלעים – כרמלו אנתוני (27.4).

יותר טוב מלברון? לא בטוח. יותר MVP? כנראה שכן(צילום: AP)

3. בגלל הסגנון: אבל צריך לראות את דוראנט בפעולה כדי באמת להתפעל. לא רק מהיכולות הכמעט אלוהיות, אלא מהעובדה שהוא לא מכריח את עצמו על המשחק (מישהו אמר כרמלו?). הוא רק עוד חלק במכונה השוטפת להפליא של אוקלהומה.

ומי היו הנבחרים של עונת 2012/13?

למשל - באחד הניצחונות הדרמטיים של הת'אנדר, 118:119 על טורונטו, במשחק שהלך לשתי הארכות, דוראנט רשם 51 נק', 12 ריב', 7 אס', 8 נק' בדקה האחרונה של ההארכה השנייה ושלשה מקפיאת דם, שנייה וחצי לבאזר וכל זה – כשזמן ההחזקה שלו בכדור עומד על 4 דקות בלבד מתוך 58. בלי לכדרר כדרורים מיותרים, בלי לקחת זריקות קשות (באופן יחסי לבני אנוש), בלי להרוס את המשחק.

4. בגלל ההיסטוריה: דוראנט שבר את ה-40 משחקים ברצף של מייקל ג'ורדן מ-86/87 מעל 25 נקודות והעמיד את השיא הפרטי שלו על 41 (שלישי רק לאוסקר רוברטסון וכמובן, ווילט צ'מברליין). בנוסף, הוא הפך לשחק הרביעי בלבד בהיסטוריה (אחרי קארים עבדול ג'אבר, בוב מקאדו ומייקל ג'ורדן) שמסיים עונה עם ממוצע של מעל 32 נק', מעל 7 ריב' ומעל 5 אס'. עשו כבוד.

יתמודדו שוב בגמר? הליגה מתפללת שכן. דוראנט ולברון(צילום: AP)

הסיבות "האמיתיות": כי הליגה חייבת להפוך את היריבות של "לברון-דוראנט" לאמיתית. ה-NBA מתגעגעת לקרבות בנוסח צ'מברליין-ראסל, מג'יק-בירד, ג'ורדן-מאלון, בין שני סופרסטארים שמובילים קבוצות לאליפות. כי הליגה חייבת את שניהם בשיא. וזה בדיוק מה שהיא קיבלה.

שחקן ההגנה – ג'ואקים נואה (שיקגו)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: לברון ג'יימס (מיאמי), רוי היברט (פייסרס), דיאנדרה ג'ורדן (קליפרס), פול ג'ורג' (פייסרס)

המספרים: 12.5 נק', 11.3 ריב', 1.5 חס', 5.3 אס', 1.2 חט'

הסיבות: לקבוצת ההגנה הכי טובה של העונה, מגיע פרס תואם לשחקן ההגנה של השנה. הבולס סופגים הכי פחות בליגה (91.8 נק' למשחק) וג'ואקים נואה הוא הסיבה העיקרית לכך. הוא סוגר הרמטית את הצבע (הקבוצות היריבות קולעות 45.5% בלבד בפנים מול שיקגו), הוא יוצא בצורה נפלאה מהחסימה, מפקד על העזרה ההגנתית של ת'יבודו ולוקח גם את כמות הריבאונדים הגבוהה בקריירה שלו.

הסיבות "האמיתיות": כי הוא השחקן הכי מרגש בליגה.

הסנטר הכי טוב בליגה העונה. נקודה. סימן קריאה(צילום: AP)

השחקן השישי – ג'מאל קרופורד (קליפרס)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: טאג' גיבסון (שיקגו), ג'ראלד גרין (פיניקס), ג'ינובילי (ספרס)

המספרים: 18.5 נק', 3.2 אס', 2.3 ריב', 41.8% מהשדה, 36.5% מהשלוש

לוויכוח ודיון על הנבחרים - עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'

הסיבות: התואר הזה הומצא עבור שחקנים כמו ג'מאל קרופורד (שגם זכה בו ב-2010). כאלה שיודעים כי תפקידם הוא לעלות ולהצית את האנרגיות על המגרש. הוא אמנם פתח ב-23 משחקים בחמישייה בשל הקו האחורי עמוס הפציעות של הקליפרס, אבל ממוצע ה-17.6 נק' כשהוא עולה מהספסל, הוא הגבוה ביותר בליגה. הוא קלע 5 פעמים מעל 30 נק' והקליפרס נמצאים במאזן של 9:19 כשהוא קולע מעל 20 נק'. קרופורד הוא שחקן שחייבים כדי לזכות באליפות.

הסיבות "האמיתיות": בטח הייתם מצפים שתבוא בקטגוריה הזו בדיחה טובה וצינית, או איזה מוסר השכל ותובנה מעניינים. אבל לא, לא. לא הפעם. אין לנו מה לומר. באמת.

שחקן שחייבים כדי לקחת אליפות. ג'מאל קרופורד(צילום: רויטרס)

השחקן המשתפר – לאנס סטיבנסון (אינדיאנה)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: אנתוני דייויס (ניו אורלינס), גוראן דראגיץ' (פיניקס), דיאנדרה ג'ורדן (קליפרס), ארון אפללו (אורלנדו).

המספרים: 13.8 נק', 4.6 אס', 5.9 ריב', 49.1% מהשדה, 35.2% מהשלוש

הסיבות: סיכוי גדול מאוד שהליגה תחליט להעניק את התואר הזה דווקא לגוראן דראגיץ' שקפץ בכמעט 6 נקודות והפך את פיניקס להפתעת השנה, או אולי אפילו לאנתוני דייויס שהפך מרוקי מוצלח לאולסטאר עם שיפור בכל הנתונים.

אבל הלב שלנו אומר שהתואר הרבה יותר ראוי לבחירה מספר 40 של דראפט 2010. הוא עלה ב-5 נקודות בממוצע הנקודות, כמעט הכפיל את כמות הריבאונדים, כמעט פי שניים בכמות האסיסטים, עלה באחוזים מהשדה ורשם את המספר הגבוה ביותר של טריפל דאבלים בליגה העונה, עם חמישה. אבל בעיקר – הוא הפך לאחד השחקנים הייחודים, המלהיבים והמעניינים בליגה ולאחד הכלים המשמעותיים של מוליכת המזרח. ועדיין לא בחרו בו לאולסטאר!

הסיבות "האמיתיות": כי צריך איזה ספורטאי מוצלח שינקה את הכתם הענק שנשפך על השם "לאנס".

אוי, אופס! סליחה, זה הלאנס הלא נכון(צילום: רויטרס)

רוקי השנה: מייקל קרטר וויליאמס (פילדלפיה)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: ויקטור אולאדיפו (אורלנדו), טריי בורק (יוטה)

המספרים: 16.7 נק', 6.1 ריב', 6.3 אס', 40% מהשדה

הסיבות: אם היינו יכולים לוותר על הבחירה הזו בעונה כל כך גרועה של שחקני רוקי, היינו עושים את זה. אבל אנחנו לא יכולים, אז אנחנו לא עושים את זה.

הרוקי של הסיקרס הציג מספרים יפים ופוטנציאל מרשים לעתיד, אבל ניכס לעצמו לא מעט תכונות שליליות אצל הסיקסרס העלובים. יש לו יכולת להפוך לאול-אראונד פלייר איכותי, אם רק ירצה. אפשר לומר שבתואר הזה הוא זכה כבר במשחקו הראשון, אז קלע 22 נק', חילק 12 אס', הוריד 7 ריב' וחטף 9(!) כדורים בדרך לניצחון על מיאמי והשורה הסטטיסטית הכי מרשימה אי פעם לרוקי במשחקו הראשון. מצד שני, אחרי זה הגיעו 81 משחקים נוספים....

הסיבות "האמיתיות": כי אם השם שלך מורכב מענקי כדורסל כמו מייקל ג'ורדן, וינס קרטר וקני וויליאמס, בטוח ייצא ממך משהו טוב.

מלך הנכשלים. מייקל קרטר וויליאמס(צילום: AP)

מאמן השנה – גרג פופוביץ' (סן אנטוניו ספרס)

קרובים-קרובים אבל לא ממש: ג'ף הורנאסק (פיניקס), תום תי'בודו (שיקגו), דוק ריברס (קליפרס)

המספרים: 18-62, המאזן הכי טוב בליגה.

הסיבות: תסלח לנו ההפתעה הענקית של פיניקס והורנאסק וגם ההגנה המדהימה של שיקגו ות'יבודו, ה-"פופ" עשה זאת שוב. אם השחקן הכי טוב שלך משחק פחות מ-30 דקות וקולע פחות מ-17 נק' בממוצע, ואתה עדיין עוקף קבוצות על כמו אוקלהומה/מיאמי/קליפרס וכו', כנראה שבנית/הכנת/אימנת בצורה הטובה ביותר.

הספסל של הספרס קולע הכי הרבה נקודות למשחק (למעלה מ-45), חלוקת הדקות היא הכי נכונה וכמו שכבר הסברנו לכם כאן פעם – אם סן אנטוניו משעממת אתכם, יש לכם בעיה קשה בכל הנוגע למשחק הזה שקוראים לו כדורסל.

הסיבות "האמיתיות": ריבונו של עולם, הקבוצה הטובה ביותר עם המאזן הטוב ביותר, לא תזכה אפילו לא בתואר אישי אחד? אפילו לא מועמדת לשום דבר?