על שואה ואופטימיות
אמה של לאה וינברג הסבירה לה שהנורא מכל כבר קרה לה, כך שכעת היא מתעקשת לראות רק את הטוב. וינברג מגשימה את העבר של אמה באמנות
״אני זוכרת שכשחברה שלי, גם היא אמנית, אמרה לי: 'אפילו לנו, היהודים, כבר נמאס להתעסק בשואה', כעסתי עליה מאד. רק אחר כך הבנתי שהדברים נאמרו מתוך תחושת תסכול״, סיפרה השבוע הפסלת לאה וינברג, המציגה בימים אלה את יצירתה בשתי תערוכות שונות העוסקות בזיכרון השואה. ״האמנות מאפשרת להתחבר לנושא ברמה אחרת. הרי מבחינה תיעודית הדברים די חוזרים על עצמם, עוד צילומים בשחור-לבן... במשך שנתיים עבדתי על התערוכות, האישית והקבוצתית, ובהן תרגמתי את הזכרונות של אימי ז״ל ליצירות אמנות״.
ניצולי שואה רבים לא שיתפו אפילו את בני המשפחה הקרובים ביותר בזוועות שהם חוו. אמא שלך סיפרה לך מה קרה לה?
״אמא שלי, פאולה, הייתה האשה הכי אופטימית שהכרתי. המשפחה שלה נשלחה לאושוויץ. בעוד ההורים שלה ושתי האחיות נשלחו למשרפות, שני האחים שלה נשלחו למחנה עבודת פרך, אבל לא שרדו. היא נשלחה למחנה עבודה שהיה צמוד למשרפות, בתור ממיינת בגדים. בכל יום שואה, בזמן הצפירה, הייתה עוברת לי בראש התמונה שבה היא בת 18, נפרדת מאמה ומשתי אחיותיה בדרכן האחרונה. זו פרידה שוברת לב. את האימאג׳ הזה תרגמתי לאמנות ויצרתי תבליט שמוצג בתערוכה. במשך השנים שאלתי אותה, 'אמא, איך את כזו אופטימית?' והיא ענתה לי שצריך לראות רק את הטוב שבחיים, כי הרע מכל כבר קרה. האופטימיות שלה הייתה הכוח שעזר לה לשרוד. אחרי המלחמה היא נשלחה לפראג, שם היא למדה בבית ספר לאחיות. היא עלתה לארץ ובמלחמת השיחרור היא הכירה את אבא שלי לאחר שהוא נפצע והיא טיפלה בו כאחות. גם הוא היה ניצול שואה. לשניהם היה מספר על היד״.
חוויית השואה קירבה ביניהם?
״אבא שלי עבר בבירקנאו בדרך למחנה אחר. אני מאמינה שהשואה חיברה ביניהם, כי היה להם יותר קל להבין אחד את השני ולשתף. מי שלא היה שם פשוט לא היה מסוגל להכיל את גודל הזוועה״.
כבת ה״דור השני״, הבית שלכם התנהל בצל השואה?
״אמא שלי סיפרה לנו הכל על בני המשפחה שלה, את הפרטים הכי קטנים. רק כשהתבגרתי הבנתי פתאום שכולם ניספו כשהיא בעצמה הייתה רק נערה. כל הסיפורים שלה היו על התקופה שלפני השואה. הבית היה שמח ואופטימי אבל הייתה תחושה משונה. מעניין שביום השואה אמא שלי סרבה לראות טלוויזיה והעדיפה לשחק קלפים עם חברים. לעומתה, אבא שלי רצה כמה שיותר לספר על מה שעבר עליו. אמא לא הייתה מוכנה לשחזר. מסתבר שעד יומה האחרון היא עוד קיוותה שאחד האחים שלה עדיין בחיים. היו עדויות שהאח השני נרצח. אני זוכרת שעשינו מסע שורשים לצ׳כסלובקיה וביקרנו בבית שבו היא נולדה. לא מצאנו אף אחד שהכיר או ידע מה עלה בגורל אחיה. היא נפטרה לפני שנתיים בגיל 85. שרדה את השואה אבל לא ניצחה את הסרטן״.
לאה וינברג, 60, נולדה וגדלה בבני ברק. ״מגיל צעיר התעסקתי בכל מיני אמנויות – ציור, פיסול, כתיבה ותיאטרון. למדתי ׳גרפיקה שימושית׳ באופן מקצועי, עוד לפני עידן המחשב. איכשהו התגלגלתי משם לתחום תיאטרון הבובות. במשך עשר שנים הפעלתי תיאטרון בובות שבו עשיתי הכל, החל מיצירת הבובות, הפעלתן וכתיבת הטקסט למופע. ואז הגענו לקדנציה הראשונה שלנו באמריקה, בתחילת שנות התשעים. עברנו בעקבות העבודה של בעלי לריברדייל, בברונקס. הגענו עם שלושה ילדים והתגוררנו בבניין המכונה 'הקיבוץ', שבו גרים הרבה משפחות של ישראלים. באותה התקופה העמקתי את ההתעסקות שלי בתיאטרון בובות, הייתי חלק מאגודת מפעילי בובות ואפילו הצגתי בסנטרל פארק. יצרתי בובות אמנותיות שנועדו לאספנים בלבד. קראתי לזה 'שלב מעבר' בדרך לפיסול. בהמשך לקחתי קורסים והתחלתי להתפתח בתחום הפיסול. כשחזרנו לארץ החלטתי להמשיך בזה וגיליתי את תחום הפיסול ברשת, כשחומר הגלם הוא רשת ברזל גמישה. מסתבר שבכל היצירות פיסלתי דמויות שמשתלבות זו בזו, בסגנון אבסטרקט, ופתאום הבנתי שזה קשור לזכרונות של אמא שלי ולסיפורים שלה על השואה. בשנת 2005, הציעו לבעלי עבודה נוספת כסמנכ״ל כספים בחברת ביו-טכנולוגיה וחזרנו לאמריקה, הפעם לאיזור ווייט פליינס ורק עם בתנו הקטנה שהתחילה תיכון. שני הילדים הגדולים היו אז סטודנטים ונשארו בארץ לשמור על הבית ועל הכלבה״.
עבודתה של וינברג מוצגת במסגרת תערוכה קבוצתית תחת הכותרת ״שמא נשכח: השואה באמנות״ (Lest We Forget: Holocaust in Art), שהופקה בשיתוף המרכז לחקר השואה וללימודי זכויות האזרח בניו-יורק ומוצגת בגלריה בווייט פליינס. בנוסף היא מציגה בימים אלו תערוכת יחיד הנקראת ״אמא – ניצולה״ (Mother – Survivor) המוצגת במוזיאון בית הכנסת ״בית אל״ בניו-רושל, ניו-יורק. ״אני מציגה שש סדרות של עבודות, לזכר ששת בני משפחתי שנספו וכמובן לזכר ששת המיליונים. כל התערוכה נוגעת בגבול הדק שבין המקרה הפרטי לזיכרון הלאומי. אני גם כותבת בהקדשה: 'לזכר אמי ולזכר רבים אחרים'. באחת העבודות בתערוכה אני מתארת את אחד הזכרונות של אמא שלי שהשפיעו עלי מאד, סיפור שמספרים במוזיאון 'יד ושם'. כשהיא עבדה במיון בגדים באושוויץ, אחד המובילים העביר לה מעטפה שנמצאה בכיס של אחד הבגדים ובה שמונה תמונות של בני המשפחה שלה. היא שמרה את התמונות האלה בתוך שתי פרוסות לחם במשך כל תקופת המלחמה. כל חייה הן היו בתיק האישי שלה ורק לפני מותה היא הסכימה למסור אותן ל׳יד ושם׳ במסגרת הפרויקט שלהם שנקרא 'לאסוף את השברים'. היא התחרטה אחר כך ורק אחרי מותה מסרתי להם את התמונות. ביצירה שלי, 'לאכול לחם בטעם של סוד', סרקתי את התמונות ותליתי אותן בכלוב. לסדרת עבודות אחרת קראתי The Scar of David. חומרי הגלם שלי הם ברזלים חלודים, רשת, בדים, עץ. יצרתי ששה פסי רכבת שעליהם חרוטים שמות 84 ערים מרחבי אירופה, מהן נשלחו יהודים למחנות ההשמדה״.
איפה היית רוצה שתערוכת היחיד שלך תוצג בהמשך?
״המטרה שלי היא להגיע לדור ההמשך ולגעת בו בעזרת האמנות. יצרתי קשר עם בתי ספר תיכון מתוך כוונה להזמין את התלמידים לבקר בתערוכה והייתה הוראה מאד ברורה מצד הסגל החינוכי לא להרתיע אותם עם מראות קשים מדי. דווקא בארה״ב התחום של לימודי השואה די מפותח והנושא נלמד בהרבה מאד קולג׳ים. תלמידים שביקרו בתערוכה וצפו בפרזנטציה שלי כתבו לי שהם למדו על כוחה של האופטימיות ושהם מתכוונים לחזור ולבקר בתערוכה יחד עם הוריהם. אני מקווה שזו תהיה תערוכה ניידת ושאזכה להציג בישיבה יוניברסיטי, באו״ם וכמובן בישראל״.
התערוכה הקבוצתית LEST WE FORGET- HOLOCAST IN ART תינעל בטקס מיוחד לציון יום השואה, ביום ראשון, 27.4 בשעה 16:30.
9th floor Gallery, 31 Mamaroneck Ave., White Plains
תערוכת היחיד תוצג עד ארבעה במאי ב- Beth El Synagogue Center
The Kanner-Kurzon Museum
1324North Ave., New Rochelle
