שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "יש בספר קטעים שגרמו לי להתחבא"

    ברומן הביכורים של סלין אסייג, "צעקה הפוכה", קטעי טקסטים, קולות ודמויות בונים יחד סיפור של בית אחד בבת ים של שנות ה-70, שבמרכזו מערכת יחסים מכוננת בין אם לבת. "האם מכתיבה את האווירה של הבית, וממנה נגזר הכל", מספרת הסופרת בראיון ראשון

    "כשאנשים מדברים על אמא שלהם אני מקנאה. אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שדיבר על אמא שלו באופן שלילי. אני מרגישה שאני מיעוט. מיעוט שאף אחד לא מעלה על דעתו להתחשב בו. כשאנשים אומרים על אמא שלהם שהיא הדבר הכי מדהים בעולם או שהם לא יכולים לחיות בלי אמא שלהם, הם כאילו יושבים מאחורי כלוב שקוף מזכוכית ואוכלים ארוחת מלכים ואני מהצד השני רעבה, כאילו לא אכלתי שנים. מתנחמת בחופש כוזב".

     

    לעוד ראיונות ביכורים:

     

    זהו קטע מתוך ספר הביכורים שכתבה סלין אסייג, "צעקה הפוכה" (ראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית) שמעמיד במרכזו מערכת יחסים מורכבת בין אם לבת, ובין הבת - לשאר הדמויות שמקיפות את ציר חייה המרכזי. אותו ציר מגולם בדמותה של האם: אישה כוחנית ממוצא מצרי. אישה שהחיים קשים עליה. אישה שסובלת מדיכאון. אישה שמגדלת בקושי שלושה ילדים, ונשואה לבעל שאותו היא לא אוהבת.

     

    רוצים לקרוא קטע מתוך "צעקה הפוכה"? היכנסו לכאן

    "צעקה הפוכה". בת ים על כל תכונותיה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "צעקה הפוכה". בת ים על כל תכונותיה
     

    סלין אסייג, ילידת בת ים, הגיעה לכתיבה אחרי שנים שעבדה בתחום הנדסת המכונות. נופי בת ים, העיר הקטנה על שלל שיכוניה, רחובותיה וחוף הים שלה, אי שם בשנות ה-70 וה-80, מהווים את התפאורה לסיפור חייהן של הדמויות, שרובן חסרות שם, אך מלאות ברגש ובמחשבות.

     

    "במקביל לעבודה שלי בתחום המכונות, למדתי תואר ראשון בפילוסופיה והתחלתי תואר שני, אבל חיפשתי משהו אחר בחיים. אחרי שלא כל כך מצאתי, הגעתי לפני כשלוש שנים לסדנת כתיבה של הסופר סמי ברדוגו, וזאת היתה ההתנסות הראשונה שלי בכתיבה, שממנה נולד בסופו של דבר הספר".

     

    איך נולד הרעיון לכתוב ספר על משפחה אחת מורכבת בבת ים?

     

    "הספר נולד לא מתוך רעיון, אלא הוא פשוט תוצאה. סדנת הכתיבה של סמי היתה אחת מהחוויות הכי משמעותיות שקרו בחיי. הוקפתי בקבוצה מדהימה, ובמשך שנה עבדנו על טקסטים. בסדנת ההמשך סמי הציע שנעבוד על טקסט ארוך יותר. ובאמת אנשים הגיעו עם רעיונות, ועלילות מתמשכות ופרקים. ואני נשארתי עם טקסטים שהיו מקטעים-מקטעים. ממפגש למפגש הם הצטברו. בהתחלה לא מצאתי את הקשר ביניהם, אבל עם הזמן התברר שיש שם דמות אחת ובית אחד, ולא תמיד יש בהם רצף עלילתי או זמני.

     

    "תמיד חשבתי שספר צריך להיראות אחרת.  בהמשך פניתי ל'תחנת כתיבה' - מיזם שבא לענות לצורך של אנשים כותבים בליווי והנחיה בתהליך הכתיבה. כך פגשתי את דנה אולמרט ובעקבות מספר פגישות מרתקות ומפרות איתה, כמות הטקסט שלי הוכפלה. בסופו של דבר ובזכות דנה, יצא ספר ששומר על אותן תכונות שהיו בו כבר בהתחלה".

     

    לצעוק בלחש

    "צעקה הפוכה" של אסייג הוא ספר שמשאיר את הקורא חסר נשימה.

    בעברית מחוספסת ובנשימות קצרות הוא מדווח על פרקי המשפחה, על העובר על החברים בתא המשפחתי, על הטיפוסים שממלאים את הרחובות, על השכנים בקומה מלמעלה. אותה דוברת בת, ואחיה אליו היא קשורה יותר מכל, חולמים כילדים על עולם אחר, על חיים אחרים, אבל לכודים, כמו שרק ילדים יכולים, באהבה ובנאמנות האינסופית לביתם שלהם, אף שעולה ממנו חוויה גדולה של כאב.

     

    "הספר עוסק בעיקרו במערכת היחסים בין הבת לאם, ובעיקר בדמותה של האם, שהיא מכתיבה את האווירה שיש בבית. היא אישה לא פשוטה, וממנה ומהחוויות שלה נגזרות החוויות של שאר יושבי הבית. גם עצם ההתבוננות של הילדה המספרת על החיים, נובעת מאיך שהיא רואה את אמא שלה. היא מנסה לעשות בחירות אחרות מאלו של אמה, כדי לבנות לעצמה עולם אחר".

     

    הרומן מספר את עצמו דרך כמה קולות מגוונים: קולה של האם, קול מספר וכמה פרספקטיבות של זמן על פני מיקומים שונים, שכולם קשורים בעיר בת ים ובמשפחה המדוברת. הוא לא חוסך מהקורא רגעים של בדידות, של פחד, של הזנחה, של מיניות מעורפלת, של קנאה, של עצבות גדולה וכמעט קיומית.

     

    על טכניקת הכתיבה אומרת אסייג: "סמי ברדוגו, בתור המנחה הראשון שלי בכתיבה, נתן לי  תחושה שיש לי את כל המרחב לקפוץ בין גופים ובין זמנים. הרגשתי שאני יכולה, ככותבת, לעשות מה שאני רוצה. כולל לכתוב בשפה שאינה גבוהה, עם תחביר שהוא לא תמיד התחביר הנכון - אבל הוא היה התחביר הנכון לסיפור. לכל גוף ולכל קטע בספר יש את ההשפעה שלו. לכל בחירה כזו היה ערך מבחינתי. או להרחיק. או לקרב. לא תמיד אותה בחירה נעשתה באופן מודע".

     

    הספר שלך מלא בחומרים רגשיים שהם כמו חומרי נפץ. מיניות ללא גבולות, הזנחה, משפחה לא תמיד מתפקדת.

     

    "הסיפור הזה קיצוני בחומרים שלו, אבל הוא רק סיפור. היה לי צורך לכתוב על הדברים האלו למרות שלא חוויתי אותם. כמו שהרבה פעמים אנחנו חושבים על המוות, אבל לא באמת מתים. המחשבות על הנושאים האלו עוררו בי מחשבות ורגשות חזקים. גם עכשיו, אחרי שהספר כבר מודפס, יש בו קטעים שכשאני קוראת אותם, זה גורם לי לרצות להתחבא, ולשאול את עצמי - איך כתבתי את זה? זאת תעוזה מאוד גדולה שפתאום אני רחוקה ממנה. אולי אלו דווקא קטעים שפחות יזעזעו קוראים אחרים".

     

    קשה לקרוא ספר שכתוב בנימה כל כך אישית, ולא לתהות מה אוטוביוגרפי בו.

     

    "יש הרבה יסודות אוטוביוגרפיים בספר הזה. אני גדלתי בבת ים, שהיא הנוף והמקום שבו מתרחש הספר. גם כיום אני גרה בה עם בעלי ושתי בנותיי. את הדמויות האלו שבסיפור, לא הכרתי מעולם. הן פשוט נוצרו ויצרו אצלי סיפור. ניסיתי לחפש את הסיפור שמאחוריהן. לכן הקשר בינן לבין המציאות הוא בהחלט מקרי. ברור לי שכמעט כל אחד שייקח את הספר הזה ליד, יחשוב שהוא עליי, אבל אולי 95 אחוזים ממנו הוא המצאות ובדיון. אבל האווירה של הבית, ואולי אפילו נופי הבית עצמו - הם כן מקבילים למה שהתרחש במציאות הפרטית שלי. תחושה של גדילה בתוך פחד ומחנק, הם כן קשורים לאוטוביוגרפיה שלי".

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "את 'החיים כמשל' של פנחס שדה קראתי כשהייתי בת 17. למרות שבדרך כלל אני לא חוזרת לספרים שכבר קראתי, סיקרן אותי אם כיום, כשאני לומדת לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטה, אני אראה בו את אותם הדברים. כשקראתי בו שוב פתאום גיליתי תמונה הרבה יותר גדולה, בהתייחסות של שדה למוות ולחיים.

    בזמנו ראיתי בעיקר את הבדידות העצומה שלו. אני חושבת שהבחירה שלי כאדם להקים משפחה ולחיות חיים רגילים היתה בעקבות ההבנה שעלתה בי אז מקריאת הספר הזה. הבנתי שבדידות קשה מאוד לרפא. שהדרך היחידה לחיות - זה לחיות את החיים הרגילים, להקים משפחה וללכת כל יום לעבודה. זה לא שהבדידות לא קיימת. אבל באופן הזה היא תופסת מקום אחר".

     

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "מדויד גרוסמן. אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו. את 'ספר הדקדוק הפנימי' ואת 'עין ערך אהבה', וגם את 'שתהיי לי הסכין' שלימד אותי שאפשר לכתוב בכל מיני דרכים".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "עד שהתחלתי ללמוד כתיבה, וגם עכשיו עם הוצאת הספר, חשבתי שאני נמצאת בתוך אי בודד של אנשים כותבים, אי שלא ממש מעניין אף אחד. ועכשיו אני לומדת שיש הרבה חיים בתחום הזה. אני מאחלת לספרות הישראלית שהכותבים שלה ימשיכו לצאת מתוך הבועה ושיגיעו לכמה שיותר אנשים. ובכלל, שאנשים יקראו יותר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נורית מוזס
    סלין אסייג. התנסות ראשונה בכתיבה
    צילום: נורית מוזס
    לאתר ההטבות
    מומלצים