שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מד מן 7, פרק 5: מעשן באת ולעשן תשוב

    כולם מנסים לברוח - מהבית, מהקידמה מהשפיות. ורק דון דרייפר מחליט, לשם שינוי, להתעמת עם אפסותו ולנצל אותה כדי להקסים את אנשי הסיגריות. וכמובן: ישנה גם סצנת אורגיה תמוהה. "מד מן" - הטור השבועי

    נו, אתם לא באמת יכולים להגיד שאובדן השפיות (והפטמה) של גינזבורג הפתיע אתכם. אחרי הכל, זה לא שהרמזים לא היו שם מהרגע הראשון בעונה חמש, כשהיהודי הנוירוטי קשקש על היותו נצר לשושלת ממאדים. הם היו שם גם אחר כך, כשהחרים (קריאטיבית) קמפיינים גדולים, וגם ממש לאחרונה – כשהיה הראשון להתריע מנזקי העולם החדש, עם כניסתו של המחשב למשרד.

     

    עונה 7 - טור שבועי: 

    פרק 4: מחשב מסלול מחדש

    פרק 3: חוזר, לא בגדול

    פרק 2: אהבה, פתאום היא מתפרצת

    פרק 1: אל עבר הכלום הגדול

     

    אותו מחשב שבהמשך, כפי שאנחנו כבר יודעים היום, ידרוס וישנה כל רקמה אנושית שתעמוד בדרכו, הוא לינק ישיר של גינזבורג אל שורשיו הרדופים, אלו שנושאים עליהם את מטען השואה. והרי מה היתה השואה אם לא ההצלחה הגדולה ביותר של אפקט המכונה, ההוכחה הניצחת מכולן לעליונותו של הסדר הביורוקרטי, מלאכת מחשבת של קטלוג אינפורמציה.

     

    גינזבורג. אובדן השפיות לא הפתיע, הפטמה - כן (צילום: AMC) (צילום: AMC)
    גינזבורג. אובדן השפיות לא הפתיע, הפטמה - כן(צילום: AMC)
     

    מבחינה זו, העובדה כי רעש גלגלי המכונה הטריף את גינזבורג האומלל לפני שאר עמיתיו למשרד, לא צריכה להפתיע אף אחד. בטח לא בסדרה כמו "מד מן", שכבר גלגלה אל מחוץ למסדרונות "סטרלינג, קופר, דרייפר" פצועים בתאונות מכסחת דשא גרוטסקיות, מזכירות (אסטרונאוטיות) מתות ומהגרים בריטים אבודים. בכל זאת, אנחנו מדברים על סדרה בשם "Mad Men". כבר היינו צריכים להתרגל לשיגעון בשלב הזה. באשר לפטמה בקופסה? ובכן, את זה בהחלט לא צפינו.

     

    ומה שעוד לא צפינו הוא שובה של סטפני "אחייניתו של "דון/דיק, בהיעדר הגדרה מתאימה יותר. סטפני, ילדת פרחים אבודה בחודש השביעי להריונה, היא השריד האחרון לחייו הקודמים של דון, זיכרון אחרון מאנה דרייפר המנוחה, שממנה נפרד בפרק המופתי "המזוודה" בעונה הרביעית של הסדרה. כמו כל פרט ב"מד מן", עצם הפצעתה מחדש של סטפני בחייו של דון בשלב זה, מדויק וכמעט מתבקש, שכן היא מגיעה בתקופה שבה עליו להחליט ולבחור בין חייו הישנים, ובין אלו שבנה והרס במו ידיו.

     

    שורק בבית הקברות

    דון מודל עונה שבע הוא ללא ספק הדגם הצנוע והעניו ביותר מבין גרסאותיו השונות. הכניעות שבה הוא מקבל את מרותה של פגי לא מזכירה כלל את האיש שהתרגלנו לאהוב ולשנוא בעונות הקודמות, וזהו ללא ספק קנס ההיבריס על מעשיו בעונותיה הקודמות של הסדרה. בתחילת הפרק גינזבורג (בשלבי שיגעון מתקדמים) צורח על מזכירת המשרד "תפסיקי לשרוק! את לא באמת נהנית!" שניות ספורות לאחר סצנת המעלית של דון ופגי, והרמז כאן ברור: הטקטיקה שדון בחר בה בסוף הפרק הקודם, משולה להתעקשות לשרוק בנחת גם במצב הבלתי אפשרי שהוא נתון בו, ומרפררת לביטוי האמריקני "לשרוק בבית קברות". האם דון שורק בהלווייתו שלו?

     

    המכונה הגדולה והאנשים שבדרכה (צילום: AMC) (צילום: AMC)
    המכונה הגדולה והאנשים שבדרכה(צילום: AMC)
     

    אם כבר, דון הנוכחי מזכיר יותר את דיק וויטמן, נער החווה האומלל, שהקלפים שהעולם חילק לו לא היו מהממוזלים בחפיסה. מבחינה זו, הופעתה של סטפני בפרק (מעבר להקבלה הברורה להופעתו של אחיו הקטן של דיק בתחילת הסדרה, ולדמיון בין הניסיון של דון להרחיקו אז מחייו בעזרת כסף ובין המעטפה שמייגן מעבירה ל"אחיינית" האובדת - כרמז ברור להתרחק מחייה ומחיי בעלה) היא עוד סדק בפסאדה ה(כמעט) מושלמת שדון הצליח להעמיד במשך שנים כה רבות.

     

    עצם העובדה שבשיחה אחת היא פונה אליו כ"דון" וכ"דיק" מעידה על מצבו הנוכחי של דון, שמתקשה בימים אלה להבין מי הוא באמת, יותר מאי פעם. מצד אחד הוא עדיין חלק מאחד ממשרדי הפרסום הנחשבים בניו יורק. מצד שני – הוא רודד לדרגת קופירייטר זוטר, כזה שנאלץ לעמוד בהשפלות קיצוניות במיוחד מצד לו, מנהל הקריאייטיב חסר הביטחון.

     

    דון דרייפר. מעדיף את הארי קריין על המסיבה של אשתו (צילום: AMC) (צילום: AMC)
    דון דרייפר. מעדיף את הארי קריין על המסיבה של אשתו(צילום: AMC)
     

    דון ביצע רגרסיה לשלב הדיק של חייו - ולא בטוח שהוא כל כך סובל בו. שכן כשצוות המשרד הצעיר (בראשותו של סטן ריזו המעולה, דמות שמקבילה בחוצפתה ובשנינותה לרוג'ר סטרלינג - שנוכחותו היתה הו כה חסרה בפרק) מתנהג כמו חבורת תלמידי תיכון במשרד המנהל, הוא לא יכול שלא לצחוק איתם. לו, כמובן, מסרב לקבל את עצתו של מי שניהל בעבר את אותו הצוות (ולא בעזרת הטלת אימה), אך הוא לא היחיד:

     

    גם בטי, נערת הפוסטר של התקיעות בשנות החמישים, בוחרת להילחם ראש בראש בבתה סאלי, שכבר בשלב זה ברור שלא תהיה דומה לאמה כלל. לא בגינוניה הנשיים (סאלי תמיד היתה קצת טום בוי), ולא בבחירתה לדבוק בגברים חזקים שיאפילו עליה ויובילו אותה. אפילו אם בטי מנסה כאן לפרוץ את סורגי כלוב חייה החדשים (שמצליח איכשהו לאמלל אותה יותר מכלובה הקודם. נו, לנצח "בירדי") ולהביע דעה פוליטית משלה, היא מקבלת תזכורת ברורה לתפקידה בתא המשפחתי.

     

    "תשאירי את החשיבה לי", מטיח בה הנרי (ומשעתק את דפוס התנהגותם של לו ובטי), ולא עוזרת תגובתה הילדותית של בטי על האינטליגנציה שהיא מתהדרת בה, ועל הידע שלה באיטלקית. גם בסצנת הוויכוח בין סאלי לבטי נראה שהנרי מגלם את דמות האב של שתיהן. "בנות, בנות, להירגע!" הוא אומר, עומד באמצע בין שתי הניצות. כמה רחוקה בטי מג'ואן ופגי. כמה היא תקועה מאחור.

     

    פגי. השאירה את שנות ה-50 מאחור (צילום: AMC) (צילום: AMC)
    פגי. השאירה את שנות ה-50 מאחור(צילום: AMC)
     

    ואיך אפשר בלי להתייחס לסצנת האורגיה (הדי תמוהה, יש לציין). זה לא שהיא אמרה כאן משהו חדש על דון. אם כבר, היא היתה ניסיון (כושל?) של מייגן לשמר את העניין בה מצד הגבר שלה. ריקוד חושני עם שחקן צעיר, התחמקות מרושעת משרידי החיים הקודמים של דון, ולבסוף סצנת השלישייה - כולם באים להבהיר שמייגן חשה שהיא מאבדת את דון לטובת התמסרותו החדשה לחייו הקודמים.

     

    את המסיבה הגרובית שהיא מארגנת בביתה מעדיף בעלה לעזוב לטובת דרינק וחלוקת סודות משרדיים עם הארי קריין, שהפעם מדבר אליו מעמדת עליונות מקצועית, אפילו קצת בחמלה. דון מקבל את הטיפ על הקשרים הנרקמים עם חברת הטבק פיליפ מוריס, ומחליט - כנראה בפעם הראשונה לעונה זו, להילחם על מקומו.

     

    כשדון מתפרץ לפגישה העסקית הסודית (והמבט על פניו של ג'ים קאטלר שווה צפייה מחודשת בפרק), הוא מציע ללקוחות הפוטנציאליים החדשים שלו - באלגנטיות ובשרמנטיות שכה הורגלנו אליה - התרפסות פומבית, אחרי הנזק התדמיתי שגרם לה במכתב הידוע לשמצה שכתב אז נגד נזקי העישון. הוא גם ככה התרגל לעמדת המושפל, אז למה לא לסובב אותה לטובתו? את הפרק דון מסיים כמנצח בפעם הראשונה לאחר זמן רב, והמראה שלו סוגר את דלת המונית על שותפיו ומזמין מונית לעצמו הוא בגדר תמונת ניצחון, עבור מי שלמד שלפעמים צריך להרוס הכל כדי להתחיל מחדש.

     

    בפרק, שנקרא "Runaway", חזינו בניסיונות הבריחה של שלל דמויות "מד מן" מהקיום האומלל שלהן. סאלי, בטי, סטפני, אפילו בובי. כולם תקועים בחייהם ומפנטזים על הבריחה הגדולה. ודווקא דון, אדם שהביא את אלמנט הבריחה בחייו לדרגת אמנות, בוחר להתעמת עם אפסותו, לנצל אותה לטובתו.

     

    כמו בפרקים רבים, גם כאן סצנת הסיום נסגרת בשיר שמילותיו יותר ממרמזות על מצבן הנתון של רוב דמויות הסדרה. "Only Daddy That'll Walk The Line" של ווילון ג'נינגס נפתח בשורות "כולם יודעים שאתה דורך לי על הבהונות, ומתחיל להימאס לי מזה. אתה ממשיך לחרוג מהגבולות שלך ומתעסק עם הראש שלי ,אם היה לך שכל היית מפסיק". זה נכון לגבי בטי, סאלי, לו ודון. השאלה שנותרת כאן, היא מי ישכיל לשחרר סופסוף, להבין שהשני חזק ממנו.


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AMC
    סצנת השלישייה. ניסיון נוסף לעורר עניין
    צילום: AMC
    לאתר ההטבות
    מומלצים