סנדרסון למד מזאפה, פורטיס מבונו הבוסרי
הם רגילים לעמוד תחת אור הזרקורים - אבל מוזיקאים רבים גם אוהבים לחוות הופעות בצד השני, יחד עם הקהל. ושם הם גם מוצאים השראה, אפילו מודל לחיקוי: רמי פורטיס וברי סחרוף למדו משהו על פאנק דווקא בהופעה של יו-2 רגע לפני הפריצה, ושלומי שבן שואף לחיות את השירים כמו ערן צור
בוב דילן הודה שביסס חלק גדול מסגנון הפרפורמנס שלו על זה של ליטל ריצ'רד. פיטר גבריאל נותן קרדיט להופעה ההיסטורית של הביטלס בתכנית של אד סאליבן כגורם שהניע אותו לעלות על במה ולנגן מול קהל. ונואל גאלאגר לנצח ייזכר בהופעה האיקונית של הסטון רוזס בספייק איילנד ב-1990 כנקודת המוצא שלו להצגת מרכולתו האמנותית מול עשרות אלפי מעריצים. אבל מה לגבי טובי אמנינו פה בארץ?
ההופעה ששינתה את עולם המוזיקה הבריטית. הסטון רוזס בספייק איילנד
"אם אני צריך צריך למקד את ההשפעה הכי גדולה על ההופעה שלי, אני נזכר בשתי הופעות גדולות", אומר דני סנדרסון, שידע הופעות כחלק מלהקה כמו גם כאמן סולו. "ראיתי בזמני המון הופעות, כמו את ג'ימי הנדריקס והדורז בשנות השישים. אבל מה שבאמת הותיר אותי בהלם היה ההופעה של Cream בקפה אה-גוגו, שלימדה אותי איזה מגוון דינמי ויצירתי אפשר להוציא מהקובמינה הזו של גיטרה-בס-תופים. הדהים אותי להבין כמה מפתיע וסוחף זה יכול להיות. זה גם היה מדהים לראות את אריק קלפטון במרחק של שלושה מטרים. הוא היה עם הגב לקהל, דרך אגב, שילוב של צניעות והפקת סאונד טוב יותר, כי הוא הוציא צלילים יותר ארוכים מהגיטרה מעצם זה שהוא עמד מול המגבר. אז, כנער בן 17, הייתי גיטריסט בתחילת דרכי, וזה מאוד השפיע עלי מבחינת נגינה ומבחינת יצירתיות מוזיקלית.
"ההופעה השניה שלא פחות השפיעה עלי והיא מתקשרת יותר לכוורת, היתה של מובי גרייפ. להקה מסן פרנסיסיקו, פחות ידועה. הם הופיעו בפילמור איסט, הווניו הכי פופולרי בניו יורק בזמנו. חמישה חבר'ה - תופים, בס ושלושה גיטריסטים, ומה שהכי הרשים אותי זה שכולם שם ניגנו ושרו. מאוד התרשמתי מהשירים עצמם, מהקולות ומהדינמיקה הפנימית של הלהקה, ופתאום הבנתי שזה יכול להיות מדהים לקחת חלק בלהקה שבה כולם שרים וכולם מנגנים. יש לזה אפקט מאוד חזק".
מובי גרייפ. כולם מנגנים ושרים
באופן ברור למדי זה בא לידי ביטוי בהרמוניות הקוליות של כוורת. ומה לגביקטעי המערכונים שעשיתם על הבמה?
"זה בא ממקום אחר לגמרי. את זה לקחתי קצת מזאפה וה-Mothers Of Invention. אבל ההבדל המהותי הוא שזאפה יותר אילתר, היה לו מין צ'יט-צ'אט, דסקוס כזה עם הקהל בין השירים, שהיו בו ניחוחות של הומור. אני פשוט לקחתי את זה למקום כתוב. למעשה לקחתי ממנו את השילוב של סטנד אפ ורוקנ'רול, רק יותר מתוכנן. היה מקום לאימפרוביזציה בכוורת, אבל בגדול הכל היה כתוב. לקחתי את כל עניין הסטנד-אפ-רוק גם להרכבים אחרים שלי, כמו גזוז ודודה. הקטע ההמוריסטי בא כמו תבלין, כשהמוזיקה לפני הכל".
את ההומור בהופעה הם לקחו מזאפה. כוורת וסיפור המכולת בהופעה
"ההופעה הכי טובה שראיתי היתה של מולאטו אסטטקה בבארבי לפני כשלוש שנים", נזכרת הזמרת אסתר רדא, ומי שעד אז טיפחה בעיקר קריירת משחק מצליחה. "כשמולאטו עלה לבמה, הרגשתי שהוא בא להעניק אהבה, היתה הרגשה שהוא מנגן ומדבר אל כל אחד ואחת בקהל בנפרד, ואל כולם ביחד. היה קסם באוויר. היתה תחושה של אחדות, הקהל קיבל אהבה ובסופו של דבר גם העניק אותה בחזרה".
מה בדיוק היה בהופעה הזו שלקחת איתך הלאה להופעות שלך?
"הלהקה היתה מדהימה, סולנים מעולים שהתגבשו לקבוצה שנשמעה כיחידה אחת. כשיצאתי מההופעה, מלאת השראה, ידעתי שככה אני רוצה שהקהל ייצא מההופעות שלי. כשהתחלתי לעבוד על האי.פי הראשון שלי, המוזיקה של מולאטו היוותה השפעה גדולה על ההפקה המוזיקלית. גם כשגיבשתי את ההופעה החיה יחד עם הנגנים שמנגנים איתי, ידעתי שאני רוצה שתהיה הרבה הערכה למוזיקה וניגון שבא מאהבה. ועם המסר זה אני והלהקה עולים לבמה בכל פעם מחדש - פשוט לתת אהבה".
לזמר רמי פורטיס, שועל הופעות ותיק שידוע בסגנון ההופעה האקצנטרי שלו, יש זיכרון חזק מהופעה מהימים בהם גר באמסטרדם עם חבריו ללהקת מימינל קומקפט. "בשנת 80' במילקי וויי באמסטרדם, ברי סחרוף ואני ראינו הופעה של נערים בני 18 מאירלנד", נזכר מי שזכה מאז לכינוי "פורטיס משוגע", לא מעט בזכות התנהלותו על הבמה. "בקהל היו בערך 15 איש, שרובם שכבו על הרצפה מסטולים בזמן שהסולן צועק עליהם 'יא חבורת היפים מסריחים, קומו! אנחנו מנגנים בשבילכם!'. ברי ואני החלטנו שזו להקה מדהימה ושהם עוד יצליחו בגדול.
"ללהקה הזו קוראים היום יו-2. אמיתי לגמרי. אני אפילו זוכר שהסתכלנו על הגיטריסט דה אדג', והבורד של פדל הגיטרה שלו עוד היה עשוי מקרשים שעושים בבית. ממש תפסנו אותם רגע לפני שהם הפכו למה שהם היום. אני זוכר את זה עד היום, הם נראו כמו תלמידי תיכון עם חצ'קונים. וזה היה יותר מדי טוב בשביל שאשכח את זה".
"קומו, היפים מסריחים!". יו-2 בימיה המוקדמים
מה היה שם שהותיר עליך כזה רושם?
"אני אגיד לך מה היה שם: שאר רוח. זה היה יו-2 כמו שאנחנו מכירים אותם היום, רק הרבה יותר חדורי קרב ורוח נעורים. היה בהם משהו פאנקיסטי, וזה היה די מדהים יחסית לאותה התקופה. אני זוכר שראינו מלא הופעות באותה תקופה כשגרנו באמסטרדם, רגע לפני שהקמנו את מינימל קומפקט. כלומר, הקמנו כבר את מינימל, אבל עוד לא כל כך הודנו בפני עצמנו שאנחנו באמת מצליחים לעשות להקה. אז היה לנו מנוי כזה בפרדיסו ובמילקי וויי, על זה הלך כל הכסף בעצם. זכיתי לראות לא מעט הופעות שהשפיעו על מה שאני עושה על הבמה עד היום. ומה שיותר מדהים בקשר להופעה הזו, זה שפחות משנה לאחר מכן ראיתי אותם בפרדיסו שוב והפעם כבר לא היו רק 15 איש בקהל. הכל קרה להם מהר. אני חושב שגם באיזשהו מקום ההופעה ההיא אולי אפילו איתגרה אותי ואת ברי, מפני ששנינו זוכרים את ההופעה הזו מאוד טוב. עד היום אנחנו מדברים על זה".
כלומר משהו מהאקט שלך היום תמיד יחזור לרגע ההוא, כשראית את יו-2 הבוסריים?
"ברור. אחד הדברים הנחמדים בעשיית מוזיקה זה שבין אם אתה מודה או לא מודה, אתה לוקח דברים. כולנו שומעים, מושפעים מרעשים וזוויות. אני חושב שאחד הדברים הטובים שקרו לי בשנות השמונים, מהתקופה הזו בחו"ל, זה שלמדתי לעמוד על במה. אני חושב שזה לא היה קורה לי בחיים בארץ, מפני שבישראל לא היו אז במות כאלו. ברור לי שהרבה מאוד מהדברים שאנשים מזהים היום בתור פורטיס, חוזר להופעה הזו של יו-2 ועוד הרבה דברים טובים שראיתי שם".
מהמילוקי וויי באמסטרדם לבמת הבארבי. רמי פורטיס וברי סחרוף בהופעה
"כשחייתי בלונדון גרתי מול מועדון בשם 'דירטי ווטר קלאב', זה המועדון המרכזי של מוזיקת הגאראז' בלונדון", נזכר ניצן חורש, סולן הלהקות אלקטרה וקאט אאוט קלאב. "זה היה ממש מול הבית שלי, במרחק יריקה, וכל וסופשבוע היו מגיעות לשם להקות גאראז' מכל העולם. הן היו באות ומנגנות, לא משנה אם זה היה מול חמישה אנשים או מול מקום מפורק. אבל משהו באטיטיוד שלהם שינה לי את התפיסה לגבי איך אתה אמור להופיע ואיך אתה אמור להתנהג על הבמה, שזה לאו דווקא להקה ספציפית, אלא משהו בגישה שלך כשאתה עומד במקום כזה. כמעט בכל ההופעות היה שילוב של אנרגיה מדממת מצד אחד, ומקצוענות מתוקתקת מצד שני. ובנוסף לשני האלמנטים האלה - לכל להקה היה איפיון בולט משלה. נראה לי שאלה כל העקרונות שחשובים ללהקה מופיעה.
"לא ידעתי בזמן אמת כמה הושפעתי מהסצינה הזאת, עד שחזרתי לארץ והתחלתי להופיע בעצמי. דווקא מהלהקות הקטנות למדתי המון. מצד אחד - להיות סופר מקצוען, שזה אומר שתמיד אתה נותן שואו, לא משנה אם יש רק ארבעה אנשים בקהל. ומצד שני למדתי שזה גם נורא חשוב להיות פרוע וחי. ההופעה תמיד צריכה לעבוד, לא משנה מי עומד מולך".
שילוב של אנרגיה מדממת ומקצוענות מתוקתקת. אלקטרה בהופעה
היו גם הופעות ספציפיות שלקחת מהן משהו הלאה, למה שאתה עושה היום?
"בשליפה, שתי הופעות ספציפיות שהיממו אותי וגרמו לי להבין דברים היו של פול וולר, והופעה ושל להקת פאנק פורטוגזית בשם הפרקינסונז. מצד אחד וולר שמתנהל על הבמה כאילו הוא בסלון הבית שלו, רמה של נינוחות ופיל-גוד שלא ראיתי מאף אמן מופיע אחר. מהצד השני הפרקינסונז, שהיו מסיימים הופעות בעירום מלא וכשהם מדממים על הקהל, במובן המילולי. מדובר כאילו בהפכים של פרפורמנס, אבל המשותף להם הוא החשוב: התחושה שאתה מבלה עד הסוף, וחוגג את המוזיקה בלי פילטרים. הופעה היא סוג של התאבדות פומבית מהנה. אתה לא יכול להסתיר כלום, אז השאיפה היא להגיע למצב של ויתור מוחלט, הסרת מחסומים ומודעות עצמית. אם זה לא קורה - אני בתור קהל ישר מבחין בזה".
"באמצע שנות ה-90 הסתובבתי ביום שישי אחד עם חברים, כשאחד מהם הציע שנלך למועדון ה-'echos' ואמר שמופיע שם ערן צור. אמנם שמעתי את השם ואפילו היכרתי שיר או שניים של כרמלה גרוס וגנר, אבל לא יותר מזה", נזכר שלומי שבן, אדם שבניינטיז רק גיבש את אישיותו הבימתית. "כשהגענו אל המקום, ההופעה כבר התחילה וערן בדיוק סיים לשיר את 'המנון לאדישות'. נעמדנו מול הבמה. המקום היה גדול ולא מלא במיוחד, ואז ערן התחיל לשיר את 'קרבות תרנגולים'. הוא הסתובב במעגלים לפני שהתחיל, ממלמל לעצמו את המילים של השיר, מכניס את עצמו לטראנס. אני זוכר שהוא שר את השיר הזה בתנופה ובעוצמה שלא היכרתי עד אז. כמו שחקן גדול באמת - הוא לא הופיע או הציג, אלא פשוט חי את השיר כאילו הוא כותב אותו ברגע זה ממש".
כלומר כשאתה מופיע היום עם הפסנתר ונכנס לשיר שלך, אתה מנסה לנתב משהו מהטראנס של ערן צור בהופעה ההיא?
"שנים אחר כך היתה לי הזכות לעמוד איתו על במה אחת ולראות אותו עושה את זה מקרוב, שוב ושוב. קצת מביך אותי להגיד שלקחתי את זה, כי זה לא משהו שאתה יכול לקחת, אלא משהו שאתה יכול לשאוף אליו. לקחתי ממנו את השאיפה להצליח להיכנס לשיר עד כדי כך, בכל פעם מחדש".
חי את השיר, כאילו כותב אותו באותו הרגע. ערן צור מבצע את "קרבות תרנגולים"
"תמיד אהבתי את הרד הוט צ'ילי פפרז, אבל בפעם הראשונה שראיתי אותם על הבמה עם ג'ון פרושיאנטה, הבנתי בדיוק מה הגובה שאני צריך להחזיק בו את הגיטרה", מספר אלישע בנאי. "ראיתי אותם בגיל 13 בפריז ב-1999, בסיבוב ההופעות של האלבום 'קליפורניקיישן' ולא האמנתי, באמת שלא האמנתי למה שראיתי. יש משהו בעמידה על הבמה שאתה לוקח מכל מיני אנשים, ועבורי החשוב מכולם היה ג'ון פרושיאנטה.
"אף אחד לא מנגן כמו פרושיאנטה. יש לו יד ימין שהיא שילוב בין ג'ימי פייג' לג'ימי הנדריקס, ואתה אומר לעצמך 'וואו, אני לא יכול להאמין שבן אדם גם זז ככה על הבמה, גם רוקד ככה וגם מנגן ככה'. היה לו סאונד כל כך טוב, סאונד של גיטרת סטרטוקסטר שאתה אומר 'וואט דה פאק, איך הבן אדם הזה עושה את זה?'. אז כל דבר שנמצא שם אתה מנסה לחקות. אני עד היום מנסה להביא את הווייב הזה להופעות שלי.
זז, רוקד ומנגן. ג'ון פרושיאנטה משפריץ השראה
"שנה לאחר מכן הייתי בהופעה במועדון הבארבי של להקת הפאנק יוסלס אייד די, ראיתי איך ישי ברגר מחזיק את הגיטרה ואמרתי 'וואי, ככה צריך להחזיק גיטרה'. אני זוכר שישי פשוט היה מקצוען, איך שהוא קפץ עם הגיטרה והחזיק את הלס-פול השחורה שלו. החזיק אותה נמוך והביא טריקים על הגיטרה שאני לא הכרתי באותו הזמן. אני זוכר שהדברים האלה ספסציפית השפיעו על העמידה שלי: רגל ימין ישרה ורגל שמאל מעוקמת. אפילו מההופעה של גוגול בורדלו לקחתי את עניין הטירוף. מכל הופעה שאני רואה אני לוקח משהו. באמת וגם בלי בושה".
