כך עושים סרט ב-20 אלף שקל

20 אלף שקל - זה סך כל התקציב שעמד לרשותו של הקולנוען משה זאבי לקראת צילומי סרטו החדש. מדובר בסכום מזערי עבור הפקת קולנוע, אולם הבמאי העדיף לא להיאחז בקרנות המזבח ולבנות על כספי קרנות שלא יגיעו, ויצא להרפתקה בת שנתיים, בסופה השלים את הסרט "מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור". אז איך הוא הצליח ליצור סרט בתקציב קטן כל כך? הוא פשוט עשה (כמעט) הכל לבד. זאבי בודד.

מתברר שמאחורי הפקת "מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור" - אותו מגדיר זאבי כמותחן פסיכולוגי, שהוא בעצם דיון פילוסופי בשאלות קיומיות ובבחינת השפיות - עומדת הצגה של איש אחד. זאבי כתב את התסריט, הפיק, ביים, ליהק את צוות השחקנים, כולל את עצמו בתפקיד ראשי. תוך כדי הוא גם צילם את הסצנות, ואחר כך ערך את חומרי הגלם. הוא אפילו השלים את עבודת האנימטור שפרש באמצע, והטמיע את הדמויות המאוירות בתוך הסרט.

ומה קרה בסצנות שבהן זאבי עצמו השתתף כשחקן? הוא נדרש להכין את הפריים מראש ולהפקיד את המצלמה בידי אחד השחקנים שהיו איתו על הסט. כך למשל, כשהשחקן ג'וש שגיא הבריז דווקא מיום צילומי הרצח של דמותו, נדרש זאבי לתפקיד, כאילו לא היה לו מספיק על הראש. מסובך? אולי, אבל לפי זאבי זה אפשרי. וזול.

משה זאבי בפעולה - מאחורי המצלמה

"לבשתי את הבגדים שלו ואת הכובע שלו", הוא נזכר, "אני הייתי ג'וש שגיא ששוכב על המדרגות, וצריך לדבר איתה (עם השחקנית מלי נדב) כשהסכין שלה מתנפנפת מול הפנים שלי, כשהיא מאוד דבקה במטרה שלה ועוד שנייה נועצת בי את הסכין, ובקטעים שאני שוכב על הרצפה נתתי את המצלמה לדפנה גולדמן השחקנית הראשית. ככה בונים קולנוע עצמאי לבד. כאשר אתה גם הצלם, גם השחקן וגם זה שצריך למלא את חסרונו של שחקן שצריך ללכת הביתה".

מלבד ההחלפה הזו, זאבי מגלם בסרט את דמותו של ארנון, חוקר פרטי מטעם חברת גז, שמבקשת לקדוח תחת מתחם מצפה הכוכבים שבמצפה רמון. הוא מגיע למקום כדי לנסות ולשכנע אישה המתגוררת בו לפנות את בית משפחתה ולאפשר לקידוחים להתקיים. אלא שבמקום הוא פוגש את בנותיה ונשאב בעצמו אל מעגל הטירוף הפוקד את המקום. זאבי מספר שאת התסריט הוא שיכתב לאורך הצילומים ומילא אותו בסצנות חדשות תוך כדי.

משה זאבי עושה את זה גם לפני המצלמה עם דפנה גולדמן

מכיוון שלא התאפשר לו לצלם במצפה הכוכבים במצפה רמון, אילתר הבמאי לוקיישן באמצעות צילומי אוויר שנעשו בעזרת מצלמה מעופפת שהפעיל קרוב משפחה (אשר היה שותף לצילומי סרט האקשן האמריקני "בלתי נשכחים 3" בבולגריה), צילומי חוץ של המבנה וגם מסכים ירוקים שהוזילו משמעותית את העלויות. "אתה יכול להחליף רקעים, יכול להחליף זמנים", הוא מסביר, "ניתן להראות מקומות שונים, ולחסוך בכך לוקיישנים, ואני ממליץ לכל יוצר קולנוע שעושה סרט דל תקציב להשתמש במסכים ירוקים בצורה נבונה".

באמצעות ההפקות החסכוניות שלו, זאבי מבטיח ש"מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור" לא יהיה הסרט האחרון שלו. לפני שלוש שנים הוא יצר את "העפיפונים של ארמנד" - סרט פוליטי מהצד הימני של המפה, אשר מלווה טייס קרב (אותו גילם זאבי עצמו) המואשם על ידי ארגוני שמאל כי פצצה שהטיל הביאה להרג פלסטינים חפים מפשע. השבוע הכריז על שני פרויקטים נוספים שיצאו בשנים הקרובות בשם "פרויקט הקולנוע של זיסקינד אופנהיימר" ו"פרוטגורס".

משה זאבי מתדרך את דפנה גולדמן וג'וש שגיא באחת מהסצנה

זאבי מודע לכך שסרטיו העצמאיים לא מושכים קהל, וההקרנות הספורות שלהם בסינמטקים נערכות לא פעם מול אולמות ריקים.

הוא גם יודע כי הסיכוי שיקבל מימון מקרנות הקולנוע השונות נמוך ביותר. אולם הוא מצהיר כי הוא לא מתכוון לוותר על המשך העשייה הקולנועית שלו. "אני לא עושה סרטי אמצע הדרך. מי שרוצה מגיע, מי שלא רוצה לא מגיע. אני לא עושה סרטים לקהל רחב. אני לא עושה סרטים להמונים", הוא אומר, ומשגר עקיצה לעבר חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע.

"אני לא עושה סרטים על אנשים בני 50 שלוקים בהתקף לב ומגיעים לבית חולים והמשפחה מביאה להם בונבוניירת שוקולד, וכל הגמלאים של תל אביב מגיעים לסרט הזה, וקונים כרטיסים וממלאים אולמות. אני גם לא עושה סרטים על צנחן ישראלי, שסבתא שלו היא ניצולת שואה, ואמא שלו מכירה לו פלסטינאית, הוא מתחתן איתה ונולד להם בן, שהיום הוא פעיל חמאס, שבונה מנהרות מרפיח לכרם שלום. אני לא עושה סרטים מהסוג הזה, שהאקדמיה הישראלית לקולנוע שולחת לאוסקר האמריקני. לא הסרטים האלה אני אעשה. אלא סרטים לאנשים חושבים".