שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ערבו השני של פסטיבל עכו: אפשר היה לקצר

    "אמסטרדם בלוג" החדשנית סובלת מעודף מלל, וגם "דרקון הזהב" המצוינת יכולה היתה לוותר על כמה מונולוגים שהתארכו יתר על המידה. יון פדר סוקר עוד יום בפסטיבל עכו

    קחו את המילה 'עכו'. כל-כך קצרה, תמציתית ומדויקת. ואם יש בעיה אחת המשותפת למרבית ההצגות בפסטיבל עכו, זה שהן אינן "עכו". רובן ככולן סובלות ממלל-יתר, נעדרות חוכמת הקיצור. כותבי המחזות מאוהבים במילים של עצמם, והנפגעת העיקרית היא יצירתם הם. וחבל, כי רובם ככולם מעניינים ומבטיחים.

     

    "אמסטרדם בלוג" הוא אולי הדוגמא הבולטת לכך. שלי, צעירה ירושלמית, מצלמת את עצמה בכל זווית ומצב אפשרי, ומשגרת את התמונות לבעלת בלוג מסתורי, שהטקסטים שלה כבשו את ליבה. האהבה האינטרנטית בין השתיים פורחת. הן עושות סקס וירטואלי, הן משתוקקות זו לזו. וסופו של דבר ששלי נוסעת לאמסטרדם בתקווה לפגוש פיזית, את אהובתה הוירטואלית. שם, בתוך התסכול והבדידות, פולשת להזיותיה אנה פרנק, ספק מסייעת לה, ספק מבקשת לממש את עצמה באמצעותה.

     

    אמסטרדם בלוג. פתחה טוב, המשיכה יותר מדי (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    אמסטרדם בלוג. פתחה טוב, המשיכה יותר מדי(צילום: יוהן שגב)

     

    ראובן קלינסקי הוא במאי מצוין. כך למשל רבע השעה הפותחת שעיצב על הבמה, כמעט ללא מילים, היתה לא פחות ממרתקת. גם הפתרון הבימתי שלו להצגה שרובה ככולה מתרחשת בתקשורת אינטרנטית - היה מעולה. אבל כמחזאי הוא כשל בטרחנות יתר, במילוליות גדושה, אשר בחלקה פשוט לא מעניינת. התוצאה היא שכמחזאי הוא מנע מעצמו כבמאי, לחולל על הבמה אירוע חד וממוקד. וכך, לא רק שנתקבל מופע ארוך מאוד (כשעתיים רצופות), אלא שבשלב מסוים זה היה לעוד הצגה סטנדרטית של מונולוגים משתפכים, מסוג זה שאנחנו רואים בכל תיאטרון שהוא ממש לא תיאטרון 'אחר'.

     

    למרבה המזל, שחקנית כריזמתית אחת שהיתה לא פחות ממעולה, הצליחה להחזיק את ההצגה כולה על כתפיה הצנומות ולהשאיר אותנו מרותקים. נועה הר ציון, בתפקיד שלי, מרתקת וכובשת, אמינה במצוקתה, כובשת באהבתה, יוצקת על הבמה אנרגיה ועניין. נעקוב אחריה בסקרנות.

     

    ארוך ומשגע

    "דרקון הזהב" היא אחת המועמדות הרציניות לזכייה בפרס הפסטיבל. מדובר בהצגה קצבית, מעניינת עם צוות שחקנים מעולה. אך גם כאן, קיצור-מה של המחזה היה הופך הצגה מצוינת להצגה מעולה ממש.

     

    בניין אחד, שבקומת הקרקע שלו נמצאת המסעדה האסייתית "דרקון הזהב", הוא עולם ומלואו: טבחים ויאטנאמים ומלצרים, זוג נשוי בהליכי פרידה, בעל סופרמרקט מקומי, זונה סינית, זוג צעיר, צמד דיילות וסבא. את 17 הדמויות הללו משחקים חמישה שחקנים, תוך שהם מחליפים במהירות מסחררת, דמויות ומצבים. גבר בוגר בעל גוף הוא לפתע דיילת ברבי בלונדינית. שחקנית צנומת גו, היא לפתע גבר מתוסכל שאשתו נוטשת אותו, צעירה הרה ונואשת היא לפתע גבר גדול וגס. וכולם בודדים, כתושים מחיים בעולם תובעני, צרכני ונטול חמלה.

     

    דרקון הזהב. שחקנים נהדרים (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    דרקון הזהב. שחקנים נהדרים(צילום: יוהן שגב)

     

    המחזאי, רולנד שימלפפניג, שזר פסיפס מונולוגים ודיאלוגים תמציתי וקטלני. והבמאית המצוינת דפנה זילברג הצליחה לחולל על הבמה אירוע קצבי, שאין בו נפילת מתח אף לא לרגע. שחקניה הנהדרים עוטים על עצמם ופורקים, תוך שניות, דמויות ומצבי חיים משתנים ללא הרף, במציאות מכמירת לב. והצופה מרותק. צוות השחקנים כולו מעולה - ממוקד, מדויק, נוגע ללב גם משעשע לעתים: אור אדרי, ירדן גלבוע, יוגב יפת, נתן נתנזון ואודליה סגל. ובכל זאת, אפילו ההצגה הטובה מאוד הזו, היתה זוכה בבונוס נוסף לו רק היה המעבד שולף ממנה החוצה, פה ושם, מונולוגים שהתארכו יתר על המידה וכמה סצנות.

     

    "גן העדן האבוד" הוא כנראה המופע הכי "פסטיבלי" שעלה השנה בעכו. הוא אולי המעניין שבמופעים כאן, אך גם המעצבן שבהם. הבמאית לילך דקל- אבנרי הרכיבה אנסמבל של פרפורמרים ממגוון תחומים. שחקנים, מוזיקאים, אנשי מחשב, משוררים - רובם ככולם מוכרים ובעלי זכויות (לני שחף, עדיה גודלבסקי, דגנית אלייקים, נטלי צוקרמן, עדילי ליברמן, ערן הדס, רועי פביאן, ג'ייסון דנינו הולט, אלי שונפלד).

     

    החבורה מבקשת לצאת למסע בעקבות המיתוס של פרומתאוס, מי שהעניק לבני האדם את האש, ונענש על-כך קשות בידי זאוס מלך האלים. האנסמבל חילץ מתוך "פרומתאוס הכבול", המחזה הקלסי של אייסכילוס כמה מעמדים ומשפטים, שהם מעין תחנות דרך במסלול חייו של פרומתאוס. המעמדים הללו מתרחשים בחדרים שונים בבניין עותמאני משופץ המשקיף אל הים. הקהל מגיע לבניין מלווה בידי מדריכי תיירים לכאורה, הסוקרים את הבניין ואת הדילמה שכרוכה בשימור פיזי תוך התעלמות מצורכי האוכלוסייה המקומית של ערביי עכו העתיקה. בבניין מסתובב הקהל, בקבוצות קטנות, מחדר לחדר, ונחשף לתחנות חייו של פרומתאוס.

     

    מאווירת המופעים בחוצות הפסטיבל (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    מאווירת המופעים בחוצות הפסטיבל(צילום: יוהן שגב)

     

    אלא שהצגתן אינה כבולה כלל למחזה המקורי, אלא היא שילוב של כמה קטעים ממנו עם מעין וידויים אישיים לגמרי, חושפניים על-פניו, של הפרפומרים. אחת תספר על זיכרונות המטבח של סבתה ותהגג על הכבד (עונשו של פרומתאוס כזכור היה שעיט ינקר את הכבד שלו מידי יום, זה יצמח בלילה חזרה, כדי שביום למחרת ינוקר שוב); אחרת תדבר על ההטרדות המיניות שעברה, שלישית תעסוק בצורך שלה לשמור מרחק מזולתה. הצירוף הזה שבין האישי והריאלי, לבין הקלאסי והמדוקלם, הוא מעניין לכאורה. אבל לכאורה בלבד.

     

    במופע הזה הבעיה אינה רק הגודש העולה על גדותיו. יש כאן גם יומרה גדולה לחלץ מתוך המחזה הקלאסי והאינטראקציה שלו עם העכשווי, אמירות אודות הזיקה שבין כח לידע ולחירות. אך לדאבוני הקהל יוצא מבולבל. פרומתיאוס המקורי נשחק בתהליך היצירה הגדוש-מדי-הזה. האמירות המשתמעות הן בסופו של דבר טריוויאליות, לא ממש מעניינות, והוידויים האישיים נשמעים לעיתים מאולצים, לא באמת מתחברים לחומר המקורי.

     

    ועם זאת המופע הזה ראוי לשבח על התעוזה, על תהליך היצירה המעניין, על ההתנסות ועל כמה מעמדים יפיפיים כמו אותו רגע שבו נפתחות דלתות הליוואן (החדר המרכזי בכל בית ערבי)

     ואנחנו נחשפים למבט מופלא על הים ודמות אוורירית עם שמשייה עומדת על הגזוזטרה. או רגעי הסיום של המופע כשהאנסמבל כולו חובר למעין מקהלה יוונית שמזמרת בטקסיות קצבית. לדאבוני זה גם היה הרגע היחיד שבו הקבוצה אכן עבדה כאנסמבל, וחשפה מה הפסדנו לו הפוטנציאל הזה היה מתממש.

     

    לסיום, דבר אחד בסיסי צריך להיאמר: פסטיבל עכו נועד בדיוק כדי להביא את ההצגות הנסיוניות, הבלתי-שגרתיות שראינו עד כה. ובין אם הן מצוינות לגמרי או כושלות, הניסיונות כולם מפוארים, נובעים מאיזשהו אשד יצירתי מלהיב ומרתק. ובדיוק לשם כך קיים פסטיבל שכזה, וגם השנה הוא גדוש בעניין ויצירתיות.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוהן שגב
    אמסטרדם בלוג. פסטיבל עכו
    צילום: יוהן שגב
    לאתר ההטבות
    מומלצים