שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כאן נולד הסבא רבא של הסמארטפון
    מה"פוטפון" של אלכסנדר גראהם בל, דרך טלפונים ענקיים במכוניות באמצע שנות החמישים ועד לשיחה הראשונה ממכשיר נייד של חברת מוטורולה. מסע רווי יצרים בעקבות האבות הקדמונים של הסמארטפון

    אלכסנדר גראהם בל המציא את הטלפון, אבל מעטים שמעו על המצאתו הנוספת, אותה פיתח באמצעות הכסף שהרוויח מהטלפון. מדובר ב"פוטופון", אותו כינה בל כ"המצאה החשובה ביותר שלי".

     

    אלכסנדר גראהם בל בסמארטפון (צילום: אהוד קינן |  Gilbert H. Grosvenor Collection, Prints and Photographs Division, Library of C) (צילום: אהוד קינן |  Gilbert H. Grosvenor Collection, Prints and Photographs Division, Library of C)
    אלכסנדר גראהם בל בסמארטפון(צילום: אהוד קינן | Gilbert H. Grosvenor Collection, Prints and Photographs Division, Library of C)

     

    הפוטופון היה מערכת תקשורת שבה קול מועבר על גבי קרני אור ולא כזרמי חשמל בכבלי נחושת. עקרון פעולת המכשיר היה גאוני בפשטותו. מראה עגולה

    אספה את קרני השמש והקרינה אותם אל מקלט מרוחק. הדובר שוחח אל תוך אפרכסת וגלי קולו הרעידו את המראה. עקב כך הייתה עצמת האור המוקרן אל המקלט משתנה קלות ומעגל חשמלי במקלט היה מתרגם את שינויי העצמה הזעירים בחזרה אל גלי קול. בל בנה את המערכת בפועל בשנת 1880 והיא פעלה טוב כל כך, עד שסיפר כי עצמת הקול שהפיק המקלט הכאיבה לאוזניו.

       

    בל קיווה שהפוטופון יחליף את הטלפון הקווי המבוסס על חוטי החשמל, עוד לפני שהטלפון הקווי יספיק להיכנס לשימוש בקרב הציבור הרחב. בל אפילו רצה לקרוא לבתו השנייה בשם "פוטופון". למזלה של הילדה הצעתו נדחתה על הסף.

     

    הפוטופון זכה להצלחה מסוימת במלחמת העולם הראשונה והשנייה, בעיקר כאמצעי תקשורת בין ספינות, אך הטווח המוגבל שלו היה בעוכריו והוא מעולם לא השיג הצלחה מסחרית. עם זאת, במבט לאחור ניתן לראות כי תחושת הבטן של בל הייתה מוצדקת שכן ברגע שהפך הטלפון האלחוטי למציאות, הוא כבש אותנו בסערה. רק שלושים שנה עברו מאז נחנך השירות הסלולארי הראשון בארצות הברית וכיום כמעט כל פינה מאוכלסת בעולמנו היא חלק מרשת תקשורת אלחוטית גלובלית.

     

    עשו לעצמכם פוטופון. רישום הפטנט ()
    עשו לעצמכם פוטופון. רישום הפטנט

     

    רק ל-3 מותר להתקשר

    הטלפון הנייד ה"אמיתי" הראשון נכנס לשימוש בסביבות 1945 ובדומה למכשירי הקשר שקדמו לו, גם הוא הותקן במכוניות. לא בכדי ניתן היה להתקין את הטלפונים הניידים בתוך מכוניות בלבד: המשדר והמקלט היו כה גדולים, עד שתפסו את מרבית המקום בתא המטען של הרכב. צריכת החשמל שלהם הייתה כה גדולה עד שניתן היה לשוחח בטלפון הנייד רק כשמנוע המכונית היה מונע וגם אז הפנסים הקדמיים נחלשו. למעשה, החיסרון הגדול של טלפונים בכלי רכב לא היה משקלם או צריכת האנרגיה שלהם, כי אם מספר המשתמשים המועט שהיה יכול להשתמש בהם בו זמנית.

     

    אני לא שומע, אני מדבר מהאוטו (צילום: AT&T) (צילום: AT&T)
    אני לא שומע, אני מדבר מהאוטו(צילום: AT&T)

     

    במנהטן, למשל, היו כשלוש מאות מנויים לשירות, אך בכל רגע נתון יכלו רק שלושה מהם לנהל שיחות טלפון. משתמש רביעי שביקש לחייג נאלץ להמתין עד שאחד מהשלושה סיים את השיחה ואז לקוות שהיה זריז מספיק כדי לתפוס את הקו לפני שמישהו ממאתיים תשעים ושישה המנויים האחרים יקדים אותו.

     

    בעיה נוספת הייתה שהתקשורת במערכת הייתה גלויה לחלוטין לכל מי שהיה ברשותו טלפון נייד: אם ביקשת לשוחח על נושאים רגישים כמו חיי האהבה או סודות עסקיים, היה עדיף שתשתמש במילות קוד אם לא רצית שכל העיר תדע עליהם למחרת.על אף כל המגבלות והחסרונות ולמרות שמחירה של דקת שיחה היה אסטרונומי, הביקוש לטלפונים הניידים היה גדול מאוד ורשימת ההמתנה מנתה אלפים. רופאים ובעלי עסקים היו מוכנים לשלם את המחיר הדרוש כדי ליהנות מהזמינות שהציעו הטלפונים הניידים.

     

    מי שיזמה את הקמת מערכת הטלפונים הניידים למכוניות הייתה חברת American Telephone & Telegraph, (AT&T). החברה העסיקה בשיא פריחתה כמיליון עובדים.AT&T היא למעשה גלגול של החברה שהקים אלכסנדר בל במאה ה-19, ובמשך חלק ניכר מהמאה העשרים שלטה ללא מיצרים על תשתיות הטלפון בארצות הברית כולה. השאלה המתבקשת היא אם הביקוש לטלפונים ניידים היה כה גבוה, מדוע לא הרחיבה AT&T את השירות והפכה אותו לזמין יותר עבור הציבור? הסיבה הייתה שידיה של AT&T, על כל עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית, היו קשורות. כדי להבין מדוע, עלינו ראשית להבין כיצד עובד הרדיו – או במילים אחרות, איך ניתן להעביר מידע, כגון דיבור, באופן אלחוטי.

     

    העברת מידע באמצעות גלי רדיו

    המידע בתקשורת האלחוטית מועבר על גבי קרינה אלקטרומגנטית: האור שמגיע מהשמש ובוקע מהמנורה הוא סוג של קרינה כזו. גם גלי רדיו הם סוג של קרינה אלקטרומגנטית, כזו שאיננו מסוגלים לראות בעינינו, אך אנטנות יכולות לקלוט בקלות. ההבדל בין סוגים שונים של קרינה אלקטרומגנטית למשל, אור נראה וגלי רדיו הוא בתדר שלהם. מבלי להיכנס לפרטים, נזכיר שקרינה אלקטרומגנטית היא סוג של גל כמו גלים בים ותדר הוא מדד לצפיפות הגלים. תדר גבוה פירושו גלים צפופים וקרובים זה לזה ותדר נמוך פירושו גלים ארוכים ומרווחים.

     

    כיצד ניתן להעביר מידע על גבי הקרינה האלקטרומגנטית? נניח, לשם ההסבר, שהמשדר שלנו פולט תדר אחד מסוים ללא הפסקה – כמו צפצוף קבוע וממושך. כעת, נחבר אל המשדר כפתור: לחיצה על הכפתור תפסיק את הצפצוף וברגע שנרים את האצבע הצפצוף חוזר. אם נלחץ לחיצות קצרות וארוכות לחילופין, הצפצוף שלנו יהפוך לסדרה של צפצופים כמו "קווים" ו"נקודות". אם המילים "קוד מורס" עלו בראשכם, לא טעיתם. הקווים והנקודות שיצרנו באמצעות לחיצות הכפתור הן דוגמה ל'אפנון" – "הלבשת מידע" (במקרה זה, אותיות בקוד מורס) על גבי התדר המשודר. אדם שברשותו מקלט המכוון לאותו תדר מסוגל לפענח את שדר המורס ולחלץ ממנו את המידע ששודר. זהו העיקרון שעומד בבסיס תקשורת אלחוטית מכל סוג – משידורי גלגל"צ ועד תקשורת לוויינים – וכך גם פעלה רשת הטלפונים הניידים שהקימה AT&T בשנות הארבעים. בכל עיר שבה הוקמה המערכת, הוצבה אנטנה בודדת על גג בניין גבוה, ובאמצעותה נוצר הקשר עם כל הטלפון הניידים בעיר.

     

    אך מה יקרה אם מישהו יחליט להפעיל משדר משלו ולשדר קוד מורס על אותו התדר בדיוק? שתי התשדורות יתמזגו לרצף של קווים ונקודות, המקלט לא יידע להבחין בין שני המקורות והתוצאה תהיה שדר מבולגן וחסר משמעות.

     

    --.--.- ? (צילום: ויז'ואל/פוטוס) (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
    --.--.- ?(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

     

    למי מותר לשדר?

    מי שאחראי למנוע מצב שבו שני גורמים שונים מנסים לשדר בו זמנית על אותו התדר הוא הרשות הממשלתית: בישראל זהו משרד התקשורת, ובארצות הברית זו הסוכנות הפדראלית לתקשורת (FCC). הסוכנות מקצה לכל הגופים הרלוונטיים: תחנות רדיו, יחידות צבאיות, חברות מסחריות וכדומה – תדרים ייעודיים ובכך מבטיחה שלא תהיינה הפרעות הדדיות. הסוכנות הסכימה להעניק ל-AT&T תדרים בודדים בלבד עבור רשת הטלפונים הניידים וזו הסיבה שנהגים מעטים יכלו לשוחח במכשיריהם בו זמנית.

     

    הסוכנות הפדראלית דנה את הטלפונים הניידים לדשדוש ארוך וכואב: עם מאות לקוחות בכל עיר, הסיכוי לרווח היה אפסי ול-AT&T לא הייתה מוטיבציה כלכלית להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה. פרט למספר שיפורים הדרגתיים ומתונים לאורך השנים, מערכת הטלפונים הניידים נותרה כמעט ללא שינוי ועם אותה קיבולת אפסית של שיחות במשך כמעט ארבעים שנה, עד תחילת שנות השמונים. יש מי שטוענים שאלמלא הקצתה הסוכנות מספר זעום כל כך של תדרים ל-AT&T טכנולוגיית הטלפונים הניידים הייתה פורחת ותופסת תאוצה כבר בשנות השבעים.

     

    המרוץ שהחל במקרה

    טוב, כמעט אף אחד. ג'ואל אנגל (Engel) היה מהנדס אלקטרוניקה צעיר שהחל את הקריירה שלו ב-AT&T בפיתוח מוצרים לתחום החלל, אך עזב אותה לטובת חוזה מפתה בחברה אחרת. לאחר שנה וחצי התברר לאנגל שהמעבר היה שגיאה והעבודה בחברה החדשה הייתה משעממת בהרבה ממה שחשב. הוא פנה אל AT&T וביקש לחזור. בקשתו נענתה בחיוב, אבל הוא לא חזר אל תחום החלל אלא הוצב במחלקה שעסקה בתחזוקת מערכת הטלפונים הניידים.

     

    למרות שתפקידו החדש הציב אותו רחוק מאד מהתחומים ה"מסעירים" שבהם התמקדה החברה, אנגל לא היה מאוכזב. עולם התקשורת האלחוטית סיקרן אותו מאוד באופן אישי. התרבות הארגונית של AT&T עודדה אנשים שרצו להעמיק ולחקור בתחומי העניין שלהם והמהנדסים השקיעו שעות רבות בפרויקטים אישיים. הפרויקט האישי של ג'ואל אנגל היה תקשורת סלולארית.

     

    הרעיון העקרוני של מערכת תקשורת סלולארית לא היה חדש בימיו של אנגל. את המודל הבסיסי למערכת כזו הגו עוד בשנת 1947 שני חוקרים, עובדי AT&T ריי יאנג ודאגלס רינג. השניים חיפשו דרכים להקל על מצוקת התדרים במערכת הטלפונים הניידים. התובנה המרכזית שלהם הייתה שהסיבה העיקרית למצוקה זו היא שבכל עיר הייתה רק אנטנה אחת בלבד, ששירתה את כל המכשירים הניידים. אם שני טלפונים ניידים שידרו על אותו התדר, גם אם כל אחד מהם ניצב בקצה הנגדי של העיר, הם עדיין הפריעו זה לזה כיוון ששידוריהם נקלטו בנקודה מרכזית אחת, האנטנה הראשית.

     

    כל אנטנה תלחש לטלפון במקום לצעוק (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    כל אנטנה תלחש לטלפון במקום לצעוק(צילום: Shutterstock)
     

     

    רינג ויאנג הציעו להחליף את האנטנה הגדולה ורבת העצמה באנטנות רבות וקטנות שיפוזרו ברחבי העיר. כיוון שהמרחק בין טלפון נייד והאנטנה הקרובה ביותר אליו יהיה קטן יחסית, הטלפון הנייד יוכל לשדר בעצמה חלשה: שני טלפונים שנמצאים במרחק גדול זה מזה יוכלו לשדר במקביל על אותו תדר, מבלי לחשוש שיפריעו זה לזה, כמו ההבדל שבין לחישה שקטה על האוזן ובין צעקה מהקצה השני של החדר. כל אחת מהאנטנות הקטנות תהיה אחראית על תקשורת מול טלפונים ניידים שנמצאים בתוך האזור הגאוגרפי המצומצם שבקרבתה, כך שהעיר כולה תהיה מחולקת לתאי תקשורת קטנים (Cells) ומכאן מגיעה המונח "תקשורת סלולארית".

     

    החלוקה לתאים מאפשרת שימוש יעיל יותר במספר המצומצם של תדרים שזמין למערכת התקשורת, שכן כעת כמה וכמה נהגים יוכלו לשוחח על אותו התדר. במקום שלוש שיחות בלבד ניתן יהיה כעת לנהל עשרות ואף מאות שיחות במקביל. השיחות מהמכשירים הניידים ינותבו למרכזיה ראשית שתחבר את המערכת הסלולארית אל מערכת הטלפוניה הקווית הרגילה.

     

    זו הייתה הצעה טובה, אך הטכנולוגיה בשנות הארבעים לא הייתה בשלה מספיק כדי ליישם אותה. למשל, מה יקרה אם תוך כדי שיחה יתרחק הטלפון הנייד מטווח הקליטה של אנטנה אחת, וייכנס לתא של אנטנה אחרת? כיצד תוכל המערכת לזהות את מעבר בין תאים ולהעביר את השיחה ביניהם מבלי שהיא תתנתק? בימים שלפני עידן המחשב, שליטה ובקרה כה מתוחכמים נראו כמו חלום רחוק. עשרים שנה מאוחר יותר כבר היו המחשבים נפוצים יותר וג'ואל אנגל הרשה לעצמו לפנטז על מערכת מורכבת שכזו, אם כי עדיין על הנייר בלבד. הוא בילה את שעותיו הפנויות בפיתוח עקרונות תיאורטיים למערכת הסלולארית: למשל, כמה תאים נדרשים כדי לכסות עיר בגודל, מה יהיה שטחו של כל תא וכמה תדרים נדרשים כדי לספק שירות סביר ללקוחות. באותו הזמן הכיר שני מהנדסים: דיק פרנקל ופיל פורטר שעבדו גם הם על רעיונות דומים במקביל. השלושה נפגשו באופן קבוע וגיבשו קווי מתאר למערכת סלולארית בסיסית.

     

    אם זה היה תלוי ב AT&T- עבודת שלושת המהנדסים הייתה נשארת בגדר רעיון תיאורטי מעניין ותו לו: איש בהנהלת החברה לא התעניין ברעיונות הישנים על תקשורת סלולארית ומעטים אם בכלל זכרו שפעם, לפני המון שנים, AT&T ביקשה מהסוכנות הפדראלית הקצאת תדרים כדי לפתח את מערכת הטלפונים הניידים.

     

    למרבה הפלא, בסוכנות לא שכחו את הבקשה. במהלך עשרים השנה שחלפו מאז הוגשה, הלכה והתחוורה לאנשי הסוכנות עובדה בסיסית שמוכרת לכל אחד מאיתנו: לא משנה כמה ערוצים יש לך בטלוויזיה, עדיין אין מה לראות. הקצאת תדרים לטלוויזיה על חשבון הטלפונים הניידים לא הייתה טעות, אבל גם לא הביאה לקפיצת מדרגה באיכות התכנים על המסך הקטן. בשנת 1969 פנתה הסוכנות אל AT&T ובדקה מה היא תוכל לעשות עם הקצאת תדרים חדשים.

     

    הפניה המפתיעה הכניסה את הנהלת AT&T לפרץ פעלתני של התרוצצויות וישיבות קדחתניות. כולם ידעו שהקצאת תדרים חדשים הייתה הזדמנות נדירה שאסור לפספס. להנהלה לא נדרש זמן רב לגלות את העבודה פורצת הדרך שעשו ג'ואל אנגל ושני עמיתיו בזמנם הפנוי והשלושה עברו ממש בין לילה מסטטוס של מהנדסים נמוכי-דרג למומחים הגדולים ביותר של AT&T לעניין תקשורת סלולארית. הם השתתפו בדיונים בדרג סגני-נשיא, אנגל קודם להיות ראש קבוצה שהוקמה במיוחד לצורך זה ופרנקל ופורטר הצטרפו אליה אף הם. אם סינדרלה הייתה מהנדסת אלקטרוניקה, הסוכנות האמריקאנית היא הנסיך על הסוס הלבן.

     

    הבעיה הייתה שב- AT&T חששו שהממשל האמריקני אינו מתכוון ברצינות להקצות להם תדרים. החברה דרשה התחייבות ברורה יותר, אך חלפו שלוש שנים נוספות עד שהסוכנות הסכימה להתחייב באופן מפורש להקצאת התדרים. העיכוב הזה היה מצוין עבור אנגל ואנשיו, שכן המרחק בין רעיונות תיאורטיים לבין תכנית מעשית להקמת רשת סלולארית היה משמעותי. העיכוב האחרון נתן להם די זמן כדי למצוא פתרונות לבעיות הכאובות ביותר, כמו למשל טכנולוגיה שמאפשרת לשתי אנטנות לזהות שהטלפון הנייד עובר מתא סלולארי אחד לשני ולהעביר ביניהן את האחריות על המשך התקשורת מבלי שהשיחה תתנתק או תשובש באופן מורגש.

     

    הקרב עם מוטורולה

    ההחלטה של הרשויות האמריקאניות להעניק תדרים לחברת AT&T, תדרים חדשים הטרידה מאד את המתחרים הפוטנציאליים ובראשם חברת "גאלווין תעשיות". בשנת 1930 בנתה החברה מכשירי קשר ניידים עבור רכבי משטרה ובמלחמת העולם השנייה פיתחה מכשירי קשר נישאים על הגב כמו תרמיל בשם "ווקי-טוקי" ומכשירי קשר אישיים שניתן להחזיק בכף היד בשם "הנדי-טוקי". בישראל, משום מה, דבק השם "ווקי-טוקי" דווקא במכשירי קשר ידניים. מכשירי הקשר של גאלווין תעשיות נחשבו לאיכותיים. המוצרים שזכו להצלחה גדולה הם מכשירי קשר ניידים למכוניות בשם "מוטורולה" – מהמילה "מוטור" - מנוע מכונית. המותג "מוטורולה" היה כה מוצלח, עד שבשנת 1947 החליטה "גאלווין תעשיות" לשנות את שמה למוטורולה.

     

    הטלפון על התרמיל - הווקי טוקי (צילום: מוטורולה) (צילום: מוטורולה)
    הטלפון על התרמיל - הווקי טוקי(צילום: מוטורולה)
     

     

    מוטורולה החליטה להילחם ב- AT&T כדי למנוע את הפיכתה למונופול והגישו התנגדויות רבות שעיכבו את מתן הרישיונות לחברה. במקביל, ראשיה של מוטורולה זיהו את הפוטנציאל הטמון בתקשורת סלולארית. שני מנהלים במוטורולה דחפו את המחקר והפיתוח בתחום זה וקידמו אותם ללא לאות: ג'ון מיצ'ל המהנדס הראשי בתחום התקשורת הניידת ומרטין קופר, ראש חטיבת התקשורת של החברה. קופר, אז כבן ארבעים, בילה את כל הקריירה שלו במוטורולה בפיתוח טכנולוגיות ניידות מסוגים שונים. הוא היה מעורב בפיתוח טלפונים ניידים למכוניות – אותה מערכת שבנתה AT&T לפני שנים. ההיכרות האינטימית עם את עולם הטלפונים הניידים, היכרות שצמחה "מהשטח" ונבעה מעבודה מול הלקוחות עצמם, העניקה לו יתרון על פני ג'ואל אנגל ועמיתיו.

     

    AT&T הייתה מאז ומתמיד חברה שהתמקדה בתשתיות תקשורת ובמערכות בפריסה ארצית, פיתוח מכשירים קטנים וניידים לא היה ב"דנ"א" שלה. כשתיכננו אנגל וחברי קבוצתו את המערכת הסלולארית, הם יצאו מנקודת הנחה שהמכשירים שבהם ישתמשו הלקוחות יהיו טלפונים המותקנים בכלי רכב: אחרי הכל, זה היה מצב העניינים בעשרים השנים האחרונות. קופר, לעומת זאת, ידע שהלקוחות צמאים לתקשורת ניידת מסוג אחר – תקשורת אישית, טלפון שאפשר להחזיק ביד, ללכת אתו ברחוב ולקחת למשרד.

     

    ג'ון מיצ'ל, מנהלו של קופר, חלק עמו את החזון. השניים החליטו שהדרך הטובה ביותר לשכנע את הרשויות שגם מוטורולה, מסוגלת לעמוד באתגר של פיתוח מערכת סלולארית, היא לבנות מערכת אמתית ופועלת שתהיה מתקדמת ומשוכללת כל כך, עד שכל מי שיצפה בה בפעולה לא יוכל להתכחש ליכולותיה של מוטורולה. בתחילת 1973, כשהוא מגובה בסמכותו של מיצ'ל, ביצע קופר החלטה נועזת: הוא עצר את כל הפרויקטים האחרים שהחטיבה שלו עבדה עליהם והורה לכל המהנדסים לעבוד על דבר אחד בלבד – מערכת תקשורת סלולארית וטלפון נייד שאפשר להחזיק ביד.

    ריכוז המוחות והמשאבים נשא פרי. בתוך שלושה חודשים בלבד, זמן שיא במונחים של פיתוח מוצרים אלקטרוניים, החזיק בידיו מרטין קופר את הDynaTAC"" הטלפון הסלולארי הנייד הראשון בהיסטוריה. המכשיר היה גדול כמו קופסת נעליים וכינוי החיבה שלו היה "הלבנה".

     

    תשדרג כבר לאייפון (צילום Rico Shen) (צילום Rico Shen)
    תשדרג כבר לאייפון(צילום Rico Shen)

     

    משקלו היה מעט יותר מקילוגרם, שווה ערך לקצת יותר מעשרה מכשירי אייפון . הסוללה הספיקה לשלושים דקות שיחה בלבד, אך כפי שקופר מרבה לספר בראיונות שהוא מעניק לתקשורת, זו לא הייתה מגבלה משמעותית כיוון שהמכשיר היה כבד כל כך עד שאף אחד לא הצליח להחזיק אותו צמוד לאוזן לאורך זמן.

     

    "היי, ג'ואל - זה מרטין"

    ב-3 באפריל, 1973, כינסה מוטורולה מסיבת עיתונאים בשיקגו, כדי להציג את הפיתוח המהפכני. מרטין קופר הגאה הוליך את העיתונאים הסקרנים אל המדרכה ליד הבניין, שלף את הDynaTAC"" וחייג אל משרדו של ג'ואל אנגל, יריבו המקצועי ב-AT&T.

     

    קופר הסתובב ברחובות שיקגו עם העיתונאים ונתן להם לחייג בעצמם למספרי טלפון שבחרו, כדי להוכיח להם שמדובר בחיבור אמיתי וישיר לרשת הטלפונים היבשתיים ולא בתרמית שיווקית מתוחכמת. מעניין לציין שכבר אז, בהדגמה הראשונה של טלפון סלולארי נייד, נתקל קופר בסכנה שאנחנו כבר למדנו להכיר היטב בשנים האחרונות: בזמן שאחז במכשיר והיה שקוע בשיחה, חצה מבלי לשים לב כביש סואן. בדיעבד, הוא סיפר "זה היה כנראה הדבר המסוכן ביותר שעשיתי בחיים שלי."

     

    ההדגמה הייתה הצלחה מסחררת, והדיווחים בעיתונים היו מלאי התלהבות מהפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה החדשה. למרות זאת, מוטורולה לא חיפשה אהדת הציבור. להדגמה הייתה מטרה אחת, ואחת בלבד להרשים את להרשים את הרשויות האמריקאניות. בשנת 1981, אחרי שנים של התלבטויות והתחבטויות, הודיעה הרשות הפדראלית שבחרה בפיתרון בסגנון משפט שלמה. תחום התדרים שיועד למערכות סלולאריות יחולק לשניים: חצי מהערוצים תקבל AT&T ואת החצי השני יקבלו חברות אחרות שיתמודדו במכרזים והגרלות. המשמעות המעשית הייתה שבכל עיר יהיו שתי רשתות סלולאריות שיפעלו במקביל, והלקוחות יוכלו לבחור ביניהן.

     

    הדור הבא של העברת המידע

    שנתיים מאוחר יותר ב-1983, נחנכה בשיקגו הרשת הסלולארית הראשונה, ומוטורולה הוציאה לשוק את הדגם המסחרי הראשון של הDynaTAC"". הדור הראשון של הטכנולוגיה הסלולארית כונה "AMPS" ראשי תיבות של Advanced Mobile Phone System. כמו כל המצאה חדשנית, גם לתקשורת הסלולארית הצעירה היו מגבלות וחסרונות: התקשורת בין המכשיר לאנטנות לא הייתה מוצפנת וניתן היה להאזין לשיחות בקלות יחסית; הלקוחות סבלו מניתוקים תכופים; איכות הקול הייתה משובשת והמכשירים היו יקרים להחריד. הDynaTAC"" עלה כ-4000 דולרים, שווה ערך לעשרת אלפים דולרים בימינו. אף על פי כן, בשנת 1987 כבר היו בארצות הברית קרוב למיליון מנויים: הצלחה כבירה, במיוחד בהשוואה למערכת הטלפונים הניידים במכוניות שהייתה קיימת מסוף שנות הארבעים ובכל זאת היו לה רק כמה עשרות אלפי מנויים בלבד.

     

    רשתות סלולאריות הוקמו במדינות רבות ברחבי העולם וישראל הייתה מבין החלוצות בתחום. בשנת 1985, פלאפון תקשורת, חברה שהוקמה כמיזם משותף של מוטורולה ותדיראן, פרסה בארץ רשת סלולארית מסוג "AMPS" למרות שגם כאן עלות דקת שיחה ומחירי המכשירים הרקיעו שחקים, רבים החלו לרכוש טלפונים ניידים מחברת "פלאפון".

    הצלחת הדור הראשון של התקשורת הסלולארית הביאה לכך שהעומס על הרשתות בכל העולם הלך ועלה בהתמדה. ממשלים ברחבי העולם הקצו תדרים נוספים לטובת הרשתות הסלולאריות, אך היה ברור שהתרחבות לתדרים חדשים אינה פתרון מעשי לאורך זמן. מספר התדרים הפנויים מוגבל מאד ביחס לביקוש ההולך וגובר לטלפונים ניידים ואם מספר בעלי הטלפונים הניידים יזנק פי מאה הדרך היחידה לעמוד בביקוש תהיה לשפר את הטכנולוגיה הקיימת כדי שתוכל להעביר יותר שיחות על אותו מספר ערוצים.

     

    בסוף שנות השמונים החלו קבוצות עבודה משותפות של יצרניות ציוד סלולארי בארצות הברית ובאירופה לעצב את תקני תקשורת מתקדמים - הדור השני של הטכנולוגיה הסלולארית. האמריקנים פיתחו תקן בשם CDMA"", אך היה זה התקן האירופאי, ה-GSM, שתפס את הבכורה והפך לטכנולוגיה הסלולארית הנפוצה בעולם.

     

    ממזערים ()
    ממזערים

     

     

    באופן טבעי, רוב תשומת הלב שלנו מופנית בדרך כלל לטלפונים הניידים עצמם: כמה גדול המסך במכשיר שפיתחה חברה זו, או כמה נפלא ממשק המשתמש של חברה אחרת. קל לשכוח שכל הטלפונים החכמים שלנו, על כל עצמת העיבוד האדירה שהם מכילים, יהיו כמעט חסרי תועלת אלמלא הטכנולוגיה הסלולארית שמאפשרת העברת נתונים בקצב מהיר. ההתפתחות ההדרגתית של הטכנולוגיה הסלולארית היא זו שדוחפת ומאפשרת את מהפכת הטלפונים הניידים. למשל, רשתות סלולאריות מהדור השלישי, שהחליפו רשתות GSM וכבר נפוצות מאוד כאן בישראל, מאפשרות העברת נתונים בקצב שמאפשר גלישה נוחה באינטרנט, האזנה למוסיקה וצפייה בסרטוני יו-טיוב: יכולת זו היא זו שמדרבנת את הלקוחות לרכוש טלפונים מתקדמים בעלי מסכים גדולים.

     

    עכשיו אפשר לשים בכיס (צילום: AP) (צילום: AP)
    עכשיו אפשר לשים בכיס(צילום: AP)

     

    הרעב שלנו, הצרכנים, לתקשורת מהירה יותר ויותר אינו דועך לרגע. על מהנדסי התקשורת מוטלת המשימה הלא פשוטה של דחיסת יותר ויותר נתונים על גבי אותם התדרים, כמו ילקוט שצריך להכניס לתוכו עוד ועוד ספרים בכל שנה. אם יעמדו המהנדסים באתגר, ונכון להיום יש לנו את כל הסיבות להאמין שיעמדו בו, כיצד תשפיע התקשורת האולטרא-מהירה על מהפכת הסלולר? האם נגלה שימושים חדשים ומפתיעים לטלפונים הניידים שלנו, שימושים שאיש לא יכול לחזות כיום? מה שבטוח, אנחנו נמשיך להיות זמינים, בכל מקום ובכל זמן.

     

    מתוך הפודקאסט העברי "עושים הסטוריה" - פרק המהפכה הסלולרית . עוד בעושים הסטוריה: כרוניקה של מזון שנוי במחלוקת – על תחליפי חלב לתינוקות | השער שגרם לנשיא פיפ"א לרצות למות – מדוע שופטי כדורגל אינם נעזרים בטכנולוגיה? | ההיסטוריה שמאחורי 'משחקי הכס'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אהוד קינן |  Gilbert H. Grosvenor Collection, Prints and Photographs Division, Library of C
    מאז ועד היום
    צילום: אהוד קינן | Gilbert H. Grosvenor Collection, Prints and Photographs Division, Library of C
    מומלצים