תסמונת אותלו על הסכין

אם תרשמו בתיבת החיפוש של גוגל - כפי שעושה זהבה, גיבורת הרומן שכתבתי, "החיים בחמישים דקות", את מילות החיפוש, "חשד לבגידה", תקבלו שמונים אלף תוצאות בקירוב, שמרובן מתברר שהחוויה העוברת על זהבה מאז שמצאה שערה בלונדינית כרוכה על כתפיית גופיית בעלה, והמוגדרת באתרים רבים כתסמונת טורדנית כפייתית, נפוצה מאוד, מייסרת עשרות אלפים ומעסיקה חוקרים, בלשים, פסיכולוגים, ומגשרים - המתפרנסים היטב מעולמם המתערער של האומללים.

• דוד טרבאי מוצא היסטוריה חלופית
• אדיבה גפן גששית בלשית בספרים
• אסף ציפור בעד סופים מפתיעים
  

החשד כיסוד מארגן ומפרש מציאות, פורה יותר מכל התיאוריות המדעיות המנסות להעניק הסבר מקיף וכולל, שבו תשתלבנה כל התופעות הקיימות בעולם למקשה הדוקה אחת המאשרת את ההיפותזה. זהבה שמעה מכמה חברות על ההרס הטמון בסימני שאלה שנזרעו בלבה של אישה החושדת, ללא הוכחה חותכת, ואולי אף ללא שמץ של הצדקה, שבעלה בוגד בה. זו השתעבדות מוחלטת המערבלת את כל קיומה של החושדת סביב ציר אחד.

כל פעולה של החשוד, כל מחוות גוף שלו, נשפטים ומפורשים כך שיתיישבו עם החשד ויפרנסו אותו. כל מה שהבעל עושה או אומר משתלב בפאזל שהחושדת מצרפת את חלקיו לַתמונה שמלכתחילה הצטיירה בראשה. אם הוא ממלמל מתוך שנתו, הוא כנראה חושב או חולם על האישה האחרת. אם הוא ממצמץ במהלך שיחה ומסיט ממנה את מבטו, הוא בוודאי מנסה להסתיר ממנה משהו.

החזקים, החלשים והמשתוקקים

אם התנתקה שיחה נכנסת כשהיא ענתה במקרה לנייד של בעלה, זו לבטח הפילגש שמיהרה לנתק לשמע קולה של האישה החוקית. אם הוא מפהק ומגלה סימני עייפות מוקדם בערב, שום אמתלה, הגיונית ככל שתהיה, לא תעמוד לו מול ההסבר המושלם שהחשד שלה מנפק, ולפיו עייפותו נובעת מזיוני הבוקר הנמרצים שלו עם האישה האחרת.

כאשר מסתבר, אחרי חקירה ודרישה, שאין בסיס לחשד אך שהדבר אינו מפיג את ספקותיו של החושד, מדובר במישהו שלקה בתסמונת אותלו.

ב"החיים בחמישים דקות", אני בוחן דרך הפריזמה של התסמונת הזו את חייה של זהבה השרועה על ספת הפסיכותרפיסט, שומרת על זכות השתיקה, ועורכת במחשבותיה המתפזרות לכל עבר חשבון נפש קדחתני, נוקב והזוי עם חייה, עם יחסיה עם בעלה, עם אמונתה ועם הסיכוי שלה להיחלץ ממעגל קיומה החרוץ מראש.

התנ"ך - הקוד האתי של המשפחה הפטריארכלית

לפני כל דבר אחר התנ"ך הוא סיפור אהבה, לא מוצלח במיוחד חייבים להודות, בין אלוהים לאשתו המגולמת בעם ישראל. בתבנית יחסיהם נוצקה המשפחה הפטריארכלית (או שאולי הגבר הפטריארכלי ברא את האלוהים בצלמו) - הגבר הוא הריבון, הסמכות העליונה שעל פיו יישק דבר. הוא דוגל במונוגמיה מוחלטת:

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי".

הגבר/אלוהים הוא קפריזי, קובע את כללי ההתנהגות, חשדן, קנאי, מעניש, סולח, חושד, מעניש, סולח וחוזר חלילה. האישה, כמו עם ישראל, נדרשת לצייתנות, מסירות ונאמנות מוחלטות, לפעמים היא מועדת במילוי מצוותיו הגחמניות של בעלה או, רחמנא ליצלן, בוגדת וזונה עם גברים אחרים, ואז היא נענשת בשלל עונשים וחוזרת על ארבע אל הבעל - ולא משנה עד כמה הפליא בה את מכותיו. היא תמיד תמצא צידוק לעונש שהושת עליה, תהיה מידת חומרתו אשר תהיה: גלות, פרעות, עלילות דם, רדיפות, פוגרומים, שואה מחרידה; זה כנראה הגיע לה וכמו נשים מוכות אחרות היא חוזרת הביתה, מכה על חזה וזועקת בהתכוונות גדולה:

"אָשַׁמְתיּ. בָּגַדְתיּ. גָּזַלְתיּ. דִּבַּרְתיּ דֹפִי. עֱוִיתיּ... טָפַלְתיּ שֶׁקֶר... מָרַדְתיּ...". הבעל, ברוב נדיבותו, סולח ומבטיח לה הרים וגבעות אבל עד מהרה מתחולל המשבר הבא. האמת היא שמהרגע הראשון, כשהתארסו זה לזו, יחסיהם קרטעו, אבל כמו הרבה גברים גם אלוהים מייפה את העבר ומתרפק עליו - "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" - כאילו בירח הדבש הממושך הכול באמת היה כל כך מתוק.

ממרחק הזמן אלוהים שוכח שאשתו הלכה אחריו בחוסר רצון, התלוננה על התנאים הקשים, התגעגעה למצרים, הקימה את עגל הזהב ובגדה בו. אבל ככה זה בחיי נישואים כמו שמיטיב טולסטוי לתאר ב"סונטת קרויצר": שונאים, מתעבים, בוגדים (או חושדים בבגידה) מענישים ומתפייסים כדי לפתוח שוב ושוב את המעגל הזה, עד לסוף המר.

"אלוהים: ביוגרפיה", מאת ג'ק מיילס

שתי אקסיומות שאין ולא יכול להיות עליהן עוררין עמדו ביסוד יחסם של חז"ל לתנ"ך: הראשונה, לא רק התורה נמסרה למשה מידי אלוהים במעמד הר סיני; המקרא כולו נמסר לו. ואם ישאל השואל כיצד נמסרו למשה דברים שייאמרו, למשל, על ידי יחזקאל אלף שנים אחרי מותו, באה האקסיומה השנייה של חז"ל הקובעת שבמעמד הר סיני נכחו לא רק בני ישראל שיצאו מארץ מצרים, אלא גם כל אלה שעתידים להיוולד עד סוף כל הדורות.

ספרו של ג'ק מיילס. שנינות, הומור ותבונה גדולה

כל אחד מאיתנו היה שם שמע את הדברים שהוא אמר, אומר ויאמר בחייו וראה את המעשים שהוא עשה, עושה ויעשה בחייו. ההנחות האלה הן שהופכות את התנ"ך לספר דתי בעל תוקף מוחלט, וכל הניסיונות לפרש אותו כמסמך היסטורי או ספרותי - מסרסות אותו ואת כוונת מחברו.

זה בדיוק מה שעושה מיילס בשנינות, בחן, בהומור ובתבונה גדולה. אם מאיר שלו לקח את גיבורי התנ"ך והנגיש אותם לקהל הרחב על ידי הפיכתם לגיבורים מיתולוגיים ולא מריונטות הממלאות את התפקיד שאלוהים הטיל עליהם, מיילס מרחיק לכת עוד יותר והופך את אלוהים לגיבור ספרותי בעל אופי מורכב, יתרונות וחסרונות, חוזקות וחולשות. זו היא ביוגרפיה מרתקת המעניקה לכל אוהב תנ"ך חוויית קריאה מעשירה ורבת תובנות.

"סונטת קרויצר", מאת לב טולסטוי

בנובלה הנוקבת הזו, בוחן טולסטוי את טיבם של האהבה ושל הקנאה, ומפשיט את מוסד הנישואין מכל מחלצותיו כדי להותירו בערוותו. האהבה, אם היא בכלל אפשרית היא קצרת מועד, הנישואים הם גיהינום עלי אדמות, הגברים שטופים בזימתם והופכים בנטייתם זו את הנשים לפתייניות, הילדים הם עול מיותר - ואולי המיצוי המלא של האנושות הוא בעצם התחסלותה. מתחילתה ועד סופה הנובלת הזו מטלטלת ומזעזעת, למרות שכבר בתחילת המעשה מתוודע הקורא אל סופו המר.

"סונטת קרויצר". נובלה שסופה רע ומר

אבל ישנם שני רגעי שיא שבהם מפגין טלוסטוי את יכולותיו כסופר גאוני ופסיכולוג מעמיק - הרצח עצמו המתואר כמו בהילוך איטי - במה שבקולנוע נקרא עריכה מורחבת - והנסיעה של פוזדנישב מהכפר חזרה לעיר, לפני הרצח, כשעל מחשבותיו משתלט החשד בבגידת אשתו והוא איננו מסוגל, למרות מאמציו, להסיח את דעתו מחזיונות הבגידה שדמיונו מייצר בבהירות כה גדולה, עד שהן משכנעות אותו באמיתות השערותיו. אותלו, כבר אמרנו.

"האישה האחרת", בעריכת ויקטוריה זקהיים

כותרת המשנה של אסופת המונולוגים היא: "עשרים ואחת רעיות, מאהבות, ונשים אחרות מדברות בפתיחות על סקס הונאה אהבה ובגידה".

מבין כל המונולוגים הכי אהבתי את איסטנבול השנון והמשעשע של פאם יוסטון. היא מצליחה לתאר את המתרחש בראשה של אישה הלוקה בתסמונת אותלו באופן כל כך ציורי, שבמקום לספר על הקטע אביא דברים בשם אומרם:

"העניין עם האישה האחרת הוא כזה: היא חיה בראש שלךְ. אולי היא גרה ברחוב הסמוך, אולי בעיר הסמוכה או בצד השני של העולם; גובהה יכול להיות מטר שישים וחמישה או מטר שמונים; אולי היא רזה להפליא (אף פעם לא להחריד), אולי שופעת (אף פעם לא שמנה). גדולה או קטנה ככל שתהייה, המקום שהיא תופסת בעולם בטל בשישים לעומת המקום שהיא תתפוס בראשךְ. שם היא תתפרס מקיר אל קיר, תזלול שוקולדים מבונבוניירות - כל כך הרבה שוקולדים מבונבוניירות עד שתזלוג לכל פינה ונקיק במוח שלך ולא תוכלי לחשוב על שום דבר אחר מלבדה..." מדהים איך תיאור ספרותי ממחיש בחמישה משפטים מה שמאמר אקדמי על תסמונת אותלו לא יעשה בחמישים עמוד.

"חזקים וחלשים", מאת אלתר קציזנה

הרומן העצום הזה, הגאוני, היצרי, הגדוש עד להתפקע בדמויות ססגוניות ועלילות מפותלות, מצייר תמונה מרתקת של חיי היהודים החילונים בוורשה וסביבותיה לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ואחריה. בתוך שלל עלילות המשנה יש כמה משולשים רומנטיים המשורטטים ביד אמן היודע לרדת לנבכי הנפש, ולתאר בצורה מדויקת לא רק מהלכים עלילתיים גדולים וסוחפים, אלא גם את דקויותיהם של רגשות גיבוריו האוהבים, השונאים, המקנאים ואולי יותר מכל דבר אחר - המשתוקקים.

הספר הזה, שתורגם לעברית באיחור של 80 שנים, ניצב בשורה אחת עם הרומנים הגדולים ביותר שהעמידה ספרות המאה ה-20, וגם אלמלא היתה לו נגיעה לנושאים שבהם עוסק ספרי הייתי מזכיר אותו פשוט בשל העובדה שחובה על כל אוהב ספרים לקרוא את היצירה הנפלאה הזו.

ספרו של בני ברבש, "החיים בחמישים דקות", ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות".