מבט מבפנים: יומיים במחלקה להפרעות אכילה
לחתוך גרגר אורז לשניים ולפרוץ בבכי למראה תפוח אדמה - זה רק חלק קטן מהמשמעות של להיות אנורקטית. נעם ברקן מ-"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" שהתה יומיים במחלקה הגדולה בארץ לטיפול בהפרעות אכילה ופגשה אמא שילדיה לא זיהו אותה וצוות שפורט לגרמים את הסיכוי לחיים
יום שני, 7:55 בבוקר. על ספה מרופטת מול חדר האוכל יושבת מיה (24), רגליה הדקיקות להחריד מקופלות אל בטנה. היא אוחזת מחברת עבה, שקועה במילים. שאר המטופלות מתרכזות בכניסה לחדר האוכל, האחות מקריאה שמות ומוודאת שכולן התייצבו לארוחת הבוקר. מיה עונה לקריאה בשמה בלי להרים עיניים מהמחברת. בשמונה בדיוק היא מתרוממת ופוסעת פנימה עם חברותיה לשולחן מספר 1 - שולחן המטופלות בדרגת השגחה עליונה.
זה האשפוז החמישי של מיה (שם בדוי, כמו שאר שמות המטופלים בכתבה) במחלקה להפרעות אכילה בשיבא. היא חלתה באנורקסיה כילדה, ומאז היא מתאשפזת, מגיעה למשקל היעד שנקבע לה, משתחררת ויורדת שוב את כל מה שהעלתה, ויותר מזה.
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
עוד על הפרעות אכילה:
כך תדעו: האם בתכם בסיכון להפרעות אכילה?
הפרעות אכילה: איך הן פוגעות בשיניים
הפרעות אכילה: לא רק נשים, גם הומואים
המאבק בחדר האוכל מתחיל. כל אחת ומלחמתה הפרטית מול הצלחת. בכל שולחן יושב איש צוות (שולחן מספר 1 מתוגבר בדיאטנית ואחות). הצוות אוכל עם המטופלות, שלכל אחת מהן נתפר תפריט למידותיה, מדגים אכילה נכונה, משגיח שכולן יאכלו ומסייע למתקשות.
"יש בנות שרגילות לאכול רק בלילה," מספרת אלה סימנס, האחות הראשית. "כשהן מגיעות לכאן הן אומרות: 'אני מתחילה לאכול רק בארבע אחר הצהריים ומסיימת בארבע לפנות בוקר, איך אוכל בשמונה בבוקר'? אנחנו מבהירים לה שכאן היא תלמד."
יש כאן מטופלת שנהגה לחתוך את גרגיר האורז לשניים, אחרות חותכות את השניצל לפירורים זעירים, הייתה אחת שנראתה כאילו מנגנת על המגש - הכל כדי לא להרגיש את הטעם ולהתעסק עם האוכל כמו משחק. "אסור להיכנס לכאן עם כיסים," אומרת סימנס. "אנורקטיות עלולות להכניס אוכל לכיס כדי לזרוק אותו בלי לאכול - ובולמיות יתפתו לאגור אוכל בכיסים כדי לאכול מאוחר יותר."
ענבל (22) יוצאת פתאום מחדר האוכל דומעת וחסרת נשימה. "יש לה סחרחורת," מדווחת האחות שמלווה אותה לדלפק האחיות למדוד לחץ דם.
"חדר האוכל הוא זירת הקרב המרכזית," אומרת סימנס. "כאן המטופלות צריכות להתמודד עם השד הכי מפחיד עבורן, האכילה. היו כאן שתי בנות שעמדו בתור ובכו. הן ראו דרך הזכוכית שבמנת הפחמימה יש פירה ותפוחי אדמה. הן היו אחרונות והבינו שלהן יישארו רק תפוחי האדמה, שהיו טבולים בשמן זית, וממש נכנסו לפאניקה. התחילו לקרצף את מגש הפירה, ממש לגרד, כדי למלא עוד טיפה של פירה ולמלא את המנה. העיקר שלא יצטרכו לאכול את תפוחי האדמה."
למה אמא כל כך רזה
היחידה שלא נכנסת לחדר האוכל היא רעות בת ה-19. היא שוכבת על מיטה מול תחנת האחיות, מחוברת לזונדה. 14-ב בדצמבר תעבור רעות יחד עם כל המטופלות למשכן החדש והמשודרג של המחלקה להפרעות אכילה במחלקת השיקום.
"חולות במצבה חייבות להיות מנוטרות כל הזמן. צריך לחמם ולהזין אותן באופן מלאכותי ולעיתים גם לחבר אותן לחמצן," מסביר ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה בשיבא. "במחלקה החדשה יהיה ציוד מיוחד לחולות האלה, שהן לרוב סרבניות טיפול וזקוקות להשגחה צמודה. כבר היו לנו כאלה שברחו מהחלון."
זו המחלקה האשפוזית היחידה בארץ לבוגרים מגיל ,18 שמטפלת בכל סוגי הפרעות האכילה - אנורקסיה, בולמיה, השמנת יתר ואכילה כפייתית. השדרוג יתבטא בתוספת מיטות (כולל מיטות מיוחדות לכבדי משקל מעל 200 קילו) ועמדות לאשפוז יום, ויאפשר לטפל ב44- חולות בו זמנית.
"גם הצוות יוגדל, ולמעשה המחלקה כמעט תוכפל בגודלה ותישאר הגדולה בארץ," אומר ד"ר גור. "נוכל לטפל 1,400-ב חולות בכל שנה, לעומת 600 עד כה. חולה שזקוקה לאשפוז צריכה להמתין היום שלושה חודשים כי אין מספיק מיטות. וזה קריטי, כי בזמן ההמתנה היא עלולה לרדת מ-40 קילו ל-20 קילו. אנורקטיות 'מנצלות' את ההמתנה לאשפוז כדי לרדת כמה שיותר, ובולמיות מתירות את הרסן."
בתום הארוחה, אחרי שהצוות וידא כי אכלו כמו שצריך, מוכנסות המטופלות לשעתיים השגחה בחדר-יום. אור (35), אמא לשני ילדים קטנים, נכנסת לחדר, נשכבת על מזרן ומתכסה בשמיכה. עיניה צועקות מכאב. 18 שנים המחלה נוגסת בנפשה ומכריחה אותה להרעיב את עצמה. היא כבר שלושה חודשים כאן, אחרי אינספור אשפוזים.
"המחלה תקפה אותי בגיל 17 ומאז לא עזבה," היא משתפת בעצב. "בגיל 20 הצלחתי להרות למרות שהייתי בתת משקל. זה היה מאוד מרגש, חשבתי שעכשיו למחלה לא יהיה כוח עליי. בשבוע 15 הגעתי לשקילה. המשקל הראה שעליתי שני קילו והאחות אמרה לי: 'עלית יותר מדי'. מאותו רגע התחילה הידרדרות. עד סוף ההיריון עליתי רק שני קילו, ובהיריון השני זה היה עוד יותר גרוע - לא רק שלא עליתי, אפילו ירדתי במשקל. לא היה לי מספיק חלב להניק והרגשתי נורא. הבנתי שאני חייבת טיפול כדי שיהיה לי כוח לאהוב את עצמי ואת הילד שלי."
מה היה הרגע הכי קשה?
"לפני כמה שנים אמא שלי הביאה את הילדים לבקר אותי במחלקה, אחרי חמישה שבועות שאושפזתי עם זונדה ולא ראיתי אותם. הבן היה אז בן שמונה חודשים, ולא זיהה אותי. כשאמא שלי העבירה אותו לידיים שלי הוא בכה. זה היה אחד הדברים הכי נוראיים שחוויתי בחיי. בכל אשפוז קיים הפחד שהילדים ישכחו אותי. זה אובדן שליטה נוראי. וזה מה שמחזיק אותי עכשיו - הפחד לאבד את כל מה שיש לי, כי השגתי לא מעט בחיים למרות המחלה. זה אחרת להיות אנורקטית כנערה מאשר כאמא, שצריכה לדאוג לילדים שתלויים בך.
"הילדה הגדולה שלי כבר בת שבע והקטן בן חמש. בתחילת האשפוז הנוכחי היא שאלה את דודתה: 'למה אימא כל כך רזה'? לפני חודש הבן הקטן חגג יומולדת ושמעתי אותה אומרת לו: 'אמא לא אוהבת עוגה ולא את הסוכריות של העוגה'. זה הכי מפחיד אותי, ההעברה הבין-דורית. באחד מימי השישי היא באה אליי עם חתיכת חלה וביקשה שאוכל. סירבתי, והיא התעקשה: "את חייבת. אימות לא מוותרות." המשפט הזה מלווה אותי כל הזמן במלחמה מול הצלחת."
החולות הכי קשות
"לכאן מגיעות החולות הכי קשות," אומר מיכה וייס, פסיכולוג אחראי במחלקה. "יש רמות שונות של הפרעות אכילה, ובטיפול נכון, בליווי דיאטני ולפעמים גם ליווי פסיכיאטרי, כמה שיותר קרוב להתפרצות המחלה, אפשר לצאת ממנה," אומר וייס.
"לפי הסטטיסטיקות," אומרת מיכל אפק, פסיכולוגית קלינית במחלקה, "שליש מהחולות יחלימו, שליש יישארו על סף מוות ושליש ייכנסו למחלה בתקופות משבר וייצאו ממנה. מגיעות לכאן גם ילדות בנות שבע-שמונה, ומאושפזות בגיל עשר זה כבר מראה שכיח," אומרת אפק.
"אחת לכמה זמן מטופלת נפטרת מהמחלה, אבל בסיבת המוות לא נרשם אנורקסיה. זה תמיד קריסת מערכות, התקף לב, אי ספיקת כליות או אפילו התאבדות", אומר וייס. "זה ממחיש שזו הפרעה שיכולה להוביל למוות. אנחנו נמצאים במידה של הכחשה עד כמה זו הפרעה שיש לה קצה חמור מאוד, וזו המחשה די מזעזעת עבורנו."
התחנה השנייה שמועדת לפורענות היא השקילה. יום בשבוע, 7:20-ב בבוקר ממתינות החולות לתורן מחוץ לחדרה של אלה. הן נשקלות רק עם תחתונים וגוזייה, כדי שלא יוכלו להסתיר דברים כבדים בכיסים. "יש לחץ גדול לפני השקילה," אומרת סימנס. "את רואה את הרעד ברגליים לפני שהמטופלת עולה, לפעמים אנחנו ממליצים לקחת כדור הרגעה. אחרי השקילה מתחיל הבכי. על זה שעלו יותר מדי לטעמן, או פחות ממה שציפינו מהן. כשחולה אומרת שעלתה יותר מדי ומבקשת "תוותרי לי" על ארוחת הבוקר, אני עונה: 'אין כזה דבר לוותר לך, אני לא רוצה לוותר עלייך. ויתרו לך כאן על פתי בר ושם על ארוחה ובסוף הגעת לתת משקל."
גבר הולך לאיבוד
המחלה הארורה לא פוסחת על בנים. אחד מעשרה חולים באנורקסיה הוא גבר - אחד מהם הוא צחי (21). במשך שנים הוא עסק בספורט תחרותי. "לפני שנתיים אמר לי חבר: 'צחי, השמנת קצת בפנים'. תמיד הייתי במשקל תקין, צנום וגבוה, פתאום השמנתי בפנים? התחלתי להסתכל על עצמי במראה, ופתאום ראיתי קפל. אמרתי לעצמי שאולי הוא צודק. באותו שבוע קבעתי תור לתזונאית, שאמרה שהמשקל מעט מתחת לממוצע. אבל החלטתי להמשיך עם הכושר ובמקביל להקפיד על התזונה, מה שגרם גרם לירידה דרסטית במשקל.
"שנה וחצי חייתי רק על פירות, ירקות וספורט, וזה הפך לכדור שלג שהתגלגל. אנשים אמרו לי: 'צחי, אתה הולך ונעלם'. ההורים שלי נורא דאגו, ואני נסחפתי ולא ידעתי איך לעצור. לא רציתי להסתכל על עצמי ולראות שהמצב ממש גרוע וכל העצמות שלי בולטות. לא שמתי לב איך פתאום כל הפעולות הכי פשוטות, כמו לעלות במדרגות, נהיו לי קשות. הייתי כמו זקן שעולה מדרגה, עוצר ומתנשף. זה מעוור אותך לחלוטין, לא מסתכל ימינה או שמאלה.
"עד שהגוף אמר די. הגעתי למיון עם דופק ,40 אמרו לי שאני קרוב למוות. עכשיו אני מסכים לראות את עצמי רזה, אחרי שאני רואה בחורה שנראית ממש כמוני וגם לה אין ישבן וכל העצמות בולטות. פתאום אני קולט שהייתי בבועה."
צחי לא חושש לעלות במשקל, להפך. הוא מקווה להחלים במהרה ולחזור לחיים שהיו לו בחוץ. "הגוף שלי הוא למעשה כמו של תינוק שצריך לשקם ולבנות - ויש לי כאן את כל המעטפת. אחיות, רופאים, פסיכולוגים, טיפול משפחתי".
לפנייה לכתב/ת 
