שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אומרים שהיה פה סבבה, אבל זה לא תפס
    הנוסטלגיה היא מה שבאמת חשוב ומהנה בסדרה "מקום בצמרת", שמספרת את סיפורו של הפופ הישראלי - זה שמעולם לא זכה לתהילה של ממש. נחמד להיזכר בכך שמותר גם לשמוח, וטוב שמישהו מתעקש לתעד זאת

    ניסן שור מתבאס שאין כאן פופ. שבישראל, מאז שנות ה-50 ועד היום, ידעו ליהנות מרגעים משובבי נפש של שמחת ריקודים לשלוש וחצי דקות - אבל לא ממש להפנים אותם, לדבר עליהם ברצינות או לספר כמה נהנים מהם. בסדרה הדוקומנטרית החדשה שיצר "מקום בצמרת", שהפרק הראשון שלה ישודר הערב (ה') בערוץ הראשון, שור משתמש בקטעי הארכיון הנפלאים שהם האוצר האמיתי של רשות השידור - כדי להוכיח את הטענה.  

     

    עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

     

    תראו כמה מגניבים היו האנשים, כמה שמחה אמיתית היתה להם, כמה ניסו כוכבי הפופ לגעת ב"יאללה שמח" שיושב לנו בדי.אן.איי המזרח תיכוני, ובכל זאת תהילתם זכתה לחיי מדף של ליפסטיק במסיבה: נוצצים ומבהיקים תחילה, מרוחים בכל מקום בהמשך - ובמהרה, כשהכל נמחק, נותרות רק התמונות הנוסטלגיות שמזכירות כמה כיף היה.

    ששי קשת, אילנית, שלמה צח ואילנה רובינא. היה פה שמח (צילום: חנוך גינוסר) (צילום: חנוך גינוסר)
    ששי קשת, אילנית, שלמה צח ואילנה רובינא. היה פה שמח(צילום: חנוך גינוסר)
     

    בכל פרק חוזר שור אחורה בזמן אל הזמרים, הלהקות, המפיקים והיוצרים של הישראליאנה. אלה שכוכבם דרך לרגע ונדמה היה שהנה, הם מביאים את המהפכה, מניחים את יסודות הז'אנר בשפה המקומית - אבל במבחן הזמן נותרו שמות עלומים עבור הדורות שיגיעו, ונדחקו לטענתו על ידי הממסד (מה זה אגב? תחנות רדיו? אולמות מופעים?) שרצה אותם סולידים יותר.

     

    הוא לא ממש מתייחס להגדרת הפופ ומקומו בעולם ביחס אלינו, או לעובדה שהוא מתקבל כ"מטופש ופלקטי" גם מחוץ לארץ הקודש - אלא מתמקד בתיעוד הסיפור המקומי, ומציג את כוכבי העבר בקולם המלווה את התמונות הנוסטלגיות, ולבסוף חושף אותם כמו שהם היום: רוקרים או רחוקים מאור הזרקורים.

     

    מוטי פליישר (צילום: איתמר צוקרמן) (צילום: איתמר צוקרמן)
    מוטי פליישר(צילום: איתמר צוקרמן)
      

    בפרק הראשון, המתמקד בזמרים, נראים ישראל יצחקי, מוטי פליישר, חיים צדוק ואפילו אדם כמי שעשו משהו שלא קרה כאן קודם. שלמה ארצי ברגעיו ככוכב להקה צבאית, אבי טולדנו שסיפק את הניחוח האירופאי, ששי קשת ויגאל בשן כאלילי הבנות (המעידים כל אחד בנפרד "אני הייתי הראשון בארץ", "פעם ראשונה שראו כאן הערצה כמו בחו"ל"), מבקשים את השער ב"להיטון", מככבים על פוסטרים צבעוניים, ולבושים במיטב הפאדלפונים הצמודים.

     

    שור לא סוקר את כולם. בדרך לעברי לידר הוא משמיט כמה שמות, שמפאת קוצר הזמן או חוסר עניין אישי בחר שלא להתייחס אליהם, אבל הוא עדיין עושה עבודת שירות מצוינת לאומת הפאן כאומר "זוזו יא קפוצים, הרי גם אתם נכנעים כשהרקדן האוטומטי של צביקה פיק מתחיל".

     

     

    יגאל בשן (צילום: איתמר ברקוביץ) (צילום: איתמר ברקוביץ)
    יגאל בשן(צילום: איתמר ברקוביץ)

    הפרק השני בסדרה מוקדש לזמרות, השלישי ללהקות, הרביעי למוזיקה השחורה שהתפתחה כאן, החמישי בוחן את תרומתם של האנשים מאחורי הקלעים, והפרק האחרון סוקר את צמיחתו של הפופ המזרחי. כל פרק יכול לעמוד לצפייה בפני עצמו, אך המבנה הזה חסר את הדברים האחרים שקרו במקביל להם.

     

    זה מעט יומרני לנסות לכסות את הסיפור כולו דרך קריירות נפרדות של אמנים שונים, מבלי להתייחס לאירועים שקרו באותה תקופה, שיכולים להסביר אולי את ההצלחה או הכישלון שלהם. יש גם משהו מאוד לא מעניין בעובדה שהפרקים כולם מגיעים פחות או יותר לאותה מסקנה. ישראל שמרנית יותר ממקומות אחרים בעולם? קשה לשיר "הו בייבי" בעברית? פופ זה משהו יותר קליל ואנשים מתביישים להודות שהם נהנים ממנו? האמירות האלה לא חדשות.

     

    אבל הנוסטלגיה היא מה שבאמת חשוב וגם מהנה כאן. חומרי הארכיון שחוברו באופן אינטליגנטי מציירים חתיכות מרתקות ממה שקרה, מסבירים לדורות החדשים מי באמת שר את הקאברים שהם שומעים היום ב"The Voice", ומעניקים מעט לגיטימציה לשמוח קצת, לעזאזל.

     

    שמוליק קראוס וג'וזי כץ (צילום: חנוך גינוסר) (צילום: חנוך גינוסר)
    שמוליק קראוס וג'וזי כץ(צילום: חנוך גינוסר)
     

    בדיון הלא פחות חשוב על קיומה והתפתחותה של המוזיקה בישראל, חייב להיות גם התיעוד שלה. "סוף עונת התפוזים" ו"האלבומים" של קוטנר, וגם "לרקוד עם דמעות בעיניים" של שור עצמו שהיו שם קודם, הם מסמכים חשובים שחייבים להמשיך ולהיעשות כאן, מזוויות שונות של הסתכלות - כמעריץ, כיוצר, כעיתונאי מסקר, כעורך מוזיקלי, או ככל אלה גם יחד.

     

    מעניין יהיה לראות בשנת 2075 איך יערוך צעיר חובב מוזיקה סדרה דומה שתסקור את תרבות הפופ של ימינו אנו ואת השפעתם של שירי מימון, נתן גושן, חן אהרוני ופאר טסי על התפתחות התוכן המוזיקלי הישראלי. "דרך השלום"?, יתפלצו בוודאי המבקרים, "זו לא פיסת היסטוריה, זה פופ חולף. אבל רקדנו את זה בטירוף".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים