היא עוד תשוב / בלוג פלייאוף ה-NBA

כאן בישראל נדמה לנו שגמר ה-NBA העונה מעניין במיוחד בגלל דייויד בלאט, אבל העובדות מראות אחרת. מסתבר שמדובר בסדרת הגמר הכי נצפית מאז ימי מייקל ג'ורדן העליזים. קרב הכרישים בין סטפן קרי ללברון ג'יימס, בתיבול שתי ההארכות הרצופות ואין ספור הסיפורים הפיקנטיים מאחורי שתי הקבוצות, לוכד לתוכו גם את האנשים שלא עוקבים אחרי כל שיעול של שליחנו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יותר מ-36 מיליון צופים נדבקו לאקרנים בארה"ב במהלך שני המשחקים האחרונים. מדובר בעלייה של 26 אחוזים בהשוואה לגמר 2014, שבו כיכבו לברון ג'יימס וטים דאנקן והסתיים בזכייה האלמותית של הספרס. משחק מספר 2 כבר היה משדר הכדורסל הנצפה ביותר שמדדו באמריקה מאז 1998. ולא בכדי.

דייויד בלאט. מסתבר שלא רק בישראל מתעניינים בגמר...(צילום: AFP)

הריגוש

בשנת 2011 הגיע בלאט עם מכבי תל אביב לשני משחקים בוויטוריה, במסגרת סדרת רבע גמר היורוליג מול קאחה לבוראל. את הראשון הצהובים הפסידו. בשני ג'רמי פארגו (בקדנציה

הראשונה והזכורה לטובה בקבוצה) לקח אחריות בפוזשן האחרון וקבר זריקה מחצי מרחק, שלוותה בזעקות ה'ווינר שוט' המפורסמות של ניב רסקין.

אחת התמונות הזכורות מהרגעים שאחרי המהלך הייתה שאגת האריה של סופוקליס שחורציאניטיס. זאת שאחריה היה ברור כי הניצחון הזה הוא שינצח למכבי את הסדרה כולה. אותה עונה נגמרה בגמר יורוליג צהוב בברצלונה, מרחק נקודות בודדות מהנפה מדהימה.

ארבע שנים לאחר מכן, נקלע בלאט לסיטואציה שהזכירה באלמנטים רבים את המשחק ההוא (למרות כל ההבדלים המובנים מאליהם). שוב קבוצה שלו נצמדה לקיר, שוב זה נהיה דרמטי, שוב ניצחון על חודו של סל, שוב 1:1 - שוב כוכב שואג. קווי העלילה דומים, רק השמות והפרצופים הם אלה שמשתנים. מה שארבע שנים יכולות לעשות למאמן כדורסל אמביציוזי.

השאגה של לברון. מצליחים לזהות את הדמיון לסופו?(צילום: AFP)

ברור כי עד כה זה היה הניצחון הכי חשוב בקריירת האימון של בלאט. אבל מעבר לבחינה הפרובינציאלית שלנו את הדברים, זה כנראה גם היה משחק הכדורסל המותח ביותר שנראה באמריקה בשנים האחרונות. מאצ'-אפ הכוכבים (לברון נגד קרי - שעד כה מוטה בצורה שלא תיאמן לטובת הראשון), מפגש המאמנים ושחקן אחד אוסטרלי (מת'יו דלבדובה) שאף אחד לא ממש הכיר וכעת גונב לכולם את הפוקוס. בסופו של דבר, אלה החומרים שאמריקה אוהבת ליצור מהם את הסיפורים שלה. הם אלה ששוברים טבלאות רייטינג היסטוריות.

זאת הסיבה שבגללה אין לנו שום סיבה להרגיש לא בנוח עם ההישאבות של העם היושב בציון לנעשה מרחק אלפי קילומטרים ממנו, רק כי יש שם ישראלי שחי את החלום. גם אם בלאט מהווה עבור רבים מאיתנו הרבה מעבר לתירוץ המוצדק לשבת על קצה הספה וללכלך את הסלון בקליפות גרעינים, עבור העולם הנייטרלי הוא רחוק מלהיות הסיפור האמיתי כמובן. מבחינתו, כנראה שמדובר בעיקר בסדרת כדורסל עם פוטנציאל אמיתי להפוך לבלתי נשכחת.

המלך

לא סתם לברון ג'יימס מגיע למספרים שהוא מגיע אליהם מאז חמישי בלילה. בלי קיירי ארוויג וקווין לאב, ועם עזרה מועטה מדי מאלה שכן נשארו לצידו, הוא נדרש לרמות מאמץ שטרם נדרש אליהם בכל קריירת הכדורסל שלו - גם כשהיה "חמוש" בצוות מסייע פושר כמו שהיה לו ב-2007. במצב החדש שהוכתב לו הוא נאלץ להרים את עצמו בכל פעם מחדש לרמות כמעט בלתי מוסברות של שלמות.

לברון והחברים. "הם עשו הכל כדי להחזיר לי". האמנם?(צילום: רויטרס)

מאז הפציעה הקשה של ארווינג ופריקת הכתף של לאב, אור הזרקורים על ג'יימס הולך ומתחזק, כאילו שהוא לא היה חזק ממילא עוד כשכולם היו בריאים. עד עכשיו, ובאופן לא מפתיע מדי, זה מוציא ממנו את המיטב. בשני משחקים עד כה הוא קולע מספר לא נתפס של 83 נקודות (רק ג'רי ווסט קלע יותר בשני משחקי גמר), אבל גם המספר הזה לבדו לא מכיל בתוכו את עוצמת הריגושים והאירועים שעברו עליו במשחק הזה. ברבע השני הוא עוד היה אחראי ל-24 מתוך 27 הנקודות של קליבלנד, אבל בהמשך פיספס 16 מתוך 20 הזריקות האחרונות שלו. כשיכול היה "לחתוך עניינים" ולחסוך מעצמו הארכה שנייה תוך שני משחקים, הוא חדר פנימה אל תוך יער של שחקנים לבנים וראה את הכדור מתגלגל על החישוק ובורח החוצה.

בסוף, כשהתבקש לסכם את רצף ההתרחשויות שזה עתה הסתיימו, לא היה ניתן להבין האם פניו רטובות רק מזיעה, או שהדמעות מתחילות להציף אותו. "ניסיתי לתת הכל לחברים שלי, והם עשו הכל כדי להחזיר לי", אמר למראיינת. האמנם עשו הכל?

הרוטציה

סדרת גמר המזרח מול אטלנטה, משחק ראשון. הנשימות של לברון מתקצרות, הרגלים של קיירי צועקות "הצילו", ההוקס מתלהבים ומריחים דם. ואז, באישון ליל, מתפרץ מהדלת האחורית למגרש ג'יי אר סמית' וצולף שמונה שלשות. טיג ושות' מרוחים על הרצפה, סמית' מתעקש לוודא הריגה.

ג'יי אר סמית' מול דריימונד גרין. בינתיים גורם יותר נזק מתועלת(צילום: AFP)

בסדרה הנוכחית מבט אחד על טבלת הקלעים בשני המשחקים מגלה תמונת מצב בעייתית מאוד עבור הקבאלירס, חרף העובדה שהכדור נמצא כעת במגרש שלהם (1:1 בסדרה עם יתרון ביתיות שעבר אליהם). הסיבה: במקום לחלוק את הכדור יותר, הוא נמצא יותר זמן בידיים של "המלך". שחקנים אחרים, שאמורים להתפרץ לדלת הפתוחה ולמלא את הוואקום שנוצר מכורח הנסיבות, מגלים שג'יימס, במידה מסוימת של היגיון, לא מצליח להפעיל אותם מספיק.

האם זאת אשמתו? אפשר להתווכח על זה. המקטרגים והכועסים יגידו שכן - אי אפשר לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובתרגום ללברון ג'יימסית: לקחת בשני משחקים 73 זריקות ולצפות שהאחרים ישתתפו בחגיגה. התומכים יטענו שמדובר באותו לברון שחילק במשחק האחרון 11 אסיסטים לשחקנים כמו דלבדובה וטימופיי מוזגוב, שעד לפני חצי שנה רק מתי מעט הכירו באמת.

אם בג'יי אר סמית' עסקינן, בכל מקרה, הרי שבגמר הנוכחי הבחור גורם ליותר נזק מתועלת. במשחק השני הוא ביצע רע את כל הדברים הקטנים שמצופים ממנו לבצע טוב, והכוונה היא בעיקר לעבירות לא אחראיות שהחזירו לגולדן סטייט את הצבע חזרה לפנים בכל פעם שסטיב קר החוויר. בסדרת הגמר עד כה ההספק שלו סביר מינוס ומסתכם ב-11 נק' בממוצע ב-30.8 אחוזים מהשדה (לעומת יותר 43.2 בפלייאוף כולו).

ג'יימס ג'ונס. קליבלנד הובילה ב-22 כשהוא על המגרש במשחק 2(צילום: AP)

בהנחה שסמית' יצטרך לתת לקאבס יותר, ג'יימס ג'ונס יצטרך, קודם כל, להתחיל לתת - ועם אופטימיות זהירה אפשר לומר שזה מתחיל לקרות. בשני המשחקים יחד ג'ונס הסתפק עד כה בתרומה צנועה של 8 נקודות ב-39 דקות במצטבר, אבל במשחק השני גם היה השחקן הכי לא מזיק על המגרש (קליבלנד הובילה ב-22 בדקות בהן היה על הפרקט). בניגוד למייק מילר, שלא מצליח להיטמע במרקם הקבוצתי החדש של בלאט, יש סיכוי שג'ונס עוד לא פיספס את הרכבת.

והרכבת הזאת צריכה אותו. כבר כעת ברור לכל בר דעת שעם כל הרצון הטוב של בלאט לייצב את הספינה בעזרת מספר מוגבל של שחקני רוטציה, בשלב מסוים ומול העומק והיכולות של הקבוצה שמנגד, הוא יצטרך לקבל יותר מיותר שחקנים שיידרשו להיכנס מתחת לאלונקה. היא לא תהיה קלה יותר מלילה ללילה.

ההסתבכות

סוף הרבע השלישי, משחק מספר 2. מו ספייטס, לא מהבחורים הזריזים של גולדן סטייט, נשלח לבדו להתקפה אחרונה. כשהוא חופשי לגמרי כל שהיה צריך הוא לשים את הכדור בטבעת. זה נגמר בפדיחה.

סטפן קרי. הפרצוף הזה לא יישאר לכל אורך סדרת הגמר(צילום: AFP)

על אף שרשרת הטעויות של הקבוצה המארחת בערב הזה, לא היה מהלך שיסמן יותר טוב את ההפסד שלה. את הרבע המדובר סיימו הווריורס עם 14 נקודות, במשחקם הגרוע ביותר בפלייאוף בוודאות ואחד הרשלניים שלהם העונה.

השלשות לא נכנסו (בשני המשחקים גולדן סטייט עומדת על 28.6 לשלוש - בפלייאוף קלעה ב-36.9 אחוזים מהטווח הזה) למרות מבול הזריקות (35 - שיא חדש בגמר NBA).

סטף קרי לא רק זייף מכל הטווחים בצורה לא אופיינית, אלא גם סיים ערב עם יחס אסיסטים-איבודים שלילי (6:5). תומפסון וקרי שיחררו יחד 27 זריקות, ופגעו רק בשש מהן. דריימונד גרין נזכר לקלוע מהשדה רק במהלך ההארכה, ובשאר הזמן היה עסוק בעיקר בלפרק ללברון את הצורה.

ולמרות מסכת הטעויות והכדורסל שאנחנו ממש לא רגילים לקבל מאלופת המערב, גולדן סטייט לא צריכה להגיע למשחק השלישי הלילה (04:00) בפנים נפולות. קודם כל כי על אף שני משחקים ראשונים לא מזהירים, באחד מהם היא גירדה ניצחון, ובשנייה הייתה מרחק התקפה אחת טובה מ-0:2. קרי אמנם עדיין לא בעניינים, אבל גם הוא יודע ("אני לא אתן למשחק אחד לגרום לי להפסיק לזרוק") שהתפוצצות שלו צפויה לבוא בכל משחק. אפילו בזה הקרוב. יחד איתו, זה רק עניין של זמן עד שגולדן סטייט פשוט תחזור להיות גולדן סטייט. וכשזה יקרה, גם טריפל דאבל נוסף של לברון עלול שלא להספיק.