יכול להיות שזה נגמר / בלוג פלייאוף ה-NBA
משהו יצטרך להשתנות כדי שסדרת הגמר המהפנטת בין גולדן סטייט לקליבלנד לא תיגמר הלילה (04:00). קליבלנד תקווה לעזור יותר למנהיג שלה, גולדן סטייט עדיין צריכה את סטפן קרי במיטבו. קבוצה אחת עם הגב אל הקיר, קבוצה שנייה מתרגלת לרעיון שהיא אלופה. בלוג הפלייאוף מתחיל להיפרד
יותר משבוע של גמר כבר מאחורינו, ולוח התוצאות מראה 2:3. סדרה אחת שכללה בתוכה שלוש מיני-סדרות שונות תספק לנו הלילה (04:00) פרק הדחה ראשון, שיכול להיגמר בקונפטי.
אחרי שני משחקים עם הארכות המפגש השלישי כבר לא נגרר לחמש דקות נוספות, אבל חיפה על כך בקצב אירועים מסחרר באמת. הווריורס רשמו בו את החצי ההתקפי הדל שלהם ביותר העונה (37 נקודות), וברבע האחרון חזרו לעצמם עם 36. קליבלנד לא הייתה בפיגור כל המשחק, אך על קו הסיום הובילה רק בנקודה.
גולדן סטייט עלתה למשחק הרביעי בידיעה שרק בפלייאוף הנוכחי הצליחו חמש קבוצות לזכות בסדרות שבהן הן הפסידו את המשחק השלישי, ואת האופטימיות שהיא שאבה מהנתון הזה היא מינפה לניצחון הכי סוחף שראינו. ואז הגיע המשחק החמישי.
דווקא הוא, שנגמר בהפרש דו-ספרתי, היה המטלטל והתזזיתי ביותר שקיבלנו בהשוואה לפרקים הקודמים בסדרה. 20 שינויי שווויון התרחשו במהלכו, עד שסטפן קרי החליט שרשות הדיבור צריכה לעבור ל-MVP.
מנחוס ספורטיבי סופו להישבר, וכשזה קורה כמעט תמיד נוצר שסיפור שעולה מעל המספרים היבשים והניתוחים המקצועיים. גם לגולדן סטייט וגם לקליבלנד יש נראטיב ברור. במקרה של שתיהן מדובר בקללה הספורטיבית שרובצת עליהן במשך שנים. הקאבס לא ראו תואר כבר 51 שנה, גולדן סטייט נואשת אליו כבר קרוב ל-40. כבר כמה עשורים שלא נמצא השחקן שיגאל אותן מהבצורת.
שני משחקים לכל היותר לסוף המופע, אפשר כבר לומר בבירור שהקבוצה שראויה יותר להשאיר את ההיסטוריה העגומה מאחוריה היא זאת של סטיב קר, וזה בכלל לא קשור לסימן הקריאה שהיא הציבה בפנים של כולנו אחרי שני הניצחונות האחרונים שלה.
אין בקביעה הזאת בבחינת תפיסת צד - רק צדק שצריך להתרחש. העובדות היבשות רק מגבות את מה שאנחנו רואים ממנה, והוא כדורסל זורם יותר ומאומץ פחות (שמתורגם, למשל, ליתרון 3:18 במשחק האחרון בנקודות מהתקפות מתפרצות) עם הרבה יותר תכניות חלופיות במגירה (שלושה "לוחמים" שיחקו מעל 40 דקות בין ראשון לשני – ועדיין גולדן סטייט נראתה רעננה יותר; ברבעים האחרונים של הסדרה גולדן סטייט מנצחת את קליבלנד ב-37 הפרש). ויש לה בעיקר, יותר מהכל, כוכב גדול שלא מאפיל על החברים שלו. רק עוזר להם להגיע לקצה גבול היכולת שלהם.
עכשיו הרוח במפרשיה. קרי חזר להיות קצת "ביץ'", עם 17 נק' מתוך ה-31 של כל הקבוצה שלו ברבע האחרון. גולדן סטייט, שלא הפסידה העונה אפילו פעם אחת שלושה משחקים ברציפות, רק רצתה להוכיח שהירידה שלה הייתה לצורך עלייה. היא בוודאי תשמח לשמוע שבכל 13 המקרים בהם השחקן המצטיין של העונה הוביל 2:3 בסדרת גמר, הוא גם הלך בה עד הסוף.
48 דקות של רעש ב-Q ארנה מפרידות בינה ובין שבירת המנחוס. גם אם אתם אוהדי קליבלנד, אי אפשר שלא להתרגש מזה.
מוזגוב לא ברומטר, סמית' לא פוגע
אם בסופו של דבר קליבלנד תפסיד את סדרת הגמר ותסתפק בסגנות, אחד המשפטים שנחזור אליהם יהיה בוודאי זה של דריימונד גרין אחרי משחק מספר 4. הילד המעצבן של סטיב קר התבקש לנתח בחדר ההלבשה את ההצגה של טימופיי מוזגוב (28 נק'), וכמעט כרגיל השאיר את הפוליטקלי קורקט למישהו אחר כשאמר בעוד מפגן של כנות נטולת קלאסה: "מוזגוב לא יהיה זה שינצח משחקים".
והוא צודק. לא בכדי הסנטר הרוסי הצטיין במשחק היחיד שבו קליבלנד איבדה קו ראייה עם גולדן סטייט בערך מתחילת המחצית השנייה. הוא אמנם קלע כמעט בכל מהלך, חתר למגע ולא השאיר שבויים, אבל באותה מידה לא עשה את האחרים טובים יותר ולא הצליח להדליק את הזיץ הזה שהיה חסר לקבוצה שלו כמעט בכל משחק שהפסידה.
בלאט זיהה את זה. בתזמון רגיש במיוחד הוא שם את אהובו מרוסיה בהולד דווקא אחרי שהגיע לפיק. "הסמול בול", שבימיו מכבי תל-אביב שוחק עם דייויד בלו ודווין סמית', קרם עור וגידים גם בגמר ה-NBA. הבעיה היא שמול קרי, גם "הרכב נמוך" עלול להיות תשובה חלקית בלבד.
אפרופו מוזגוב - גם כשהוא כן הצליח לעשות משהו במשחק הרביעי, ג'יי אר סמית' היה שם כדי לכבות אותו. עד החצי הראשון ב-91:104 של הווריורס, סמית' הזכיר פחות את השחקן של חודשים אפריל-מאי האחרונים ויותר את הפלופ מניו-יורק, שיחד עם כרמלו אנתוני החריב כל דבר שזז ולא זז בשיטתיות.
בין חמישי לשישי "האקדוחן" של בלאט סבל ממעצורים תכופים מדי, לא לקח מה שההגנה נתנה לו וכשהיא כבר נתנה הוא קפא על השמרים. באחת ההתקפות, כשהקאבלירס סבלו ממחסור חמור באוויר, סמית' התעקש לזרוק שלוש פעמים תוך פחות מ-24 שניות, החטיא פעם אחר פעם וסתם את הגולל במו ידיו על מהפך אפשרי. בדקות ששיחק באותו הלילה קליבלנד פיגרה ב-27 (מדד הפלוס/מינוס הכי נמוך על המגרש, מכל השחקנים). 8 מ-12 מהזריקות שלקח היו שלשות. הוא לא קלע אפילו אחת מהן.
לפני המשחק החמישי לברון (בניגוד לבלאט, כנראה) לא היה מודאג מהחושך ההתקפי של סמית' (19 מ-62 מהשדה בסדרה, 11 מ-42 משלוש). במסיבת העיתונאים שהקדימה אותו הפציר בו פומבית להמשיך לזרוק, ונתן לו 'רשות' להחטיא אפילו מאה ניסיונות. "לא אכפת לי כמה הוא יפספס. אני רק לא רוצה שהראש שלו יהיה למטה כמו במשחק 4. הוא צריך להישאר עם ביטחון".
לדו-קרב האחרון סמית' יישם את המנטרה ועלה עם ביטחון וחדות, שהחזיקו בדיוק מחצית אחת. בשנייה הוא טבע, ולקח יחד איתו את אימאן שאמפרט. השניים ניפקו ב-24 הדקות האחרונות שלוש נקודות משותפות, אחרי שאותו סמית' ניסה את כוחו מחוץ לקשת לא פחות מ-14 פעמים. כשג'יימס נדרש להסברים - כאילו הוא לא נדרש למספיק דברים בסדרה הזאת, רובם קשים בהרבה - נאלץ להודות שאין לו מושג מה קרה לו. "הוא פשוט התקרר", מלמל בתסכול מופגן במסיבת העיתונאים.
גם בלאט יודע שמוזגוב וסמית' הם שני שליש ממה שיש לו להציע, ושבלעדיהם יהיה לו קשה להסתדר גם במשחק הקרוב. המטווחים (או הפספוסים) של סמית' והריבאונדים (או האדישות) של מוזגוב הם עדיין כלי הנשק העיקריים שלו. עד עכשיו הוא נפל איתם יותר מאשר קם. החל ממחר, עם חזרתו הצפויה של "טימו", הוא יקווה להישאר עומד.
רע לאחד זה טוב לאחר
וכמו שהלילה הזה יכול להעלות חיוך רחב במיוחד על עשרות אלפי שפתיים באזור קליפורניה, הוא גם יכול לתקוע קיסם בבלון הרומנטיקה שהופרח בקיץ מעל לברון ג'יימס וקליבלנד. שני הגורמים שהתאחדו למען מטרה משותפת רק לפני כמה חודשים, ונלחמו עבורה חרף העובדה שרק לפני שלושה חודשים היא נראתה והרגישה כמעט בלתי מושגת.
ב-11 ליולי התאחדו לברון והקאבלירס כדי לייצר קבוצה שהיא לא רק לברון ג'יימס. קיירי ארווינג הולבש על משבצת הסייד-קיק/יד ימינו של המלך, קווין לאב הובא כרזרבה מתוסכלת שצריכה לתת במה לכישרון שלה בקבוצה שיכולה לעשות משהו. בחודש יוני מצא עצמו לברון ג'יימס לבד במדבר. אז הבין כנראה את מה שאנחנו מבינים היטב עכשיו: שבסופו של דבר עלולות להגיע קבוצות שיהיו טובות מדי אפילו בשבילו, ושגם הוא צריך לידו שחקנים טובים.
כעת, עם אחד הסגלים הפחות מוכשרים ששיחקו במעמד הזה מספק לברון את אחד ממופעי היחיד הגדולים של שחקן בגמר NBA, ובכל אספקט. אם גולדן סטייט היא ללא ספק הקבוצה שמסתמנת כטובה יותר מהשתיים, לברון הוא ללא עוררין השחקן הטוב ביותר על המגרש בסדרה, וזה בכלל לא משנה שהוא יכול להפסיד אותה מחר בבוקר.
בסדרה החולפת הוא מציב את עצמו במרחק נשיפה מג'ורדן וברשימה אחת עם אלה שגדל עליהם. בחמשת המשחקים האחרונים לקח 32.6 זריקות בממוצע, אבל גם מסר במקביל כמעט תשעה אסיסטים לערב והכל ביותר מ-45.6 דק' פסיכיות למשחק (בזה האחרון נח פחות מחצי דקה במהלך החצי השני!). עם אסופה של שחקנים אפרפרים הוא מנסה ללכת נגד הרוח לעבר הארץ המובטחת, ובעיקר מנסה לשדר להם בכל רגע נתון, ונגד כל ההערכות והאינדיקציות, שזה אפשרי.
ג'יימס הוא כבר הרבה מעבר לכדורסלן. בשנים האחרונות הפך עצמו במו ידיו, מגן הזיעה שלו וגינוני הסופרסטאר, לאחד מסיפורי הספורט הכי דביקים, מרגיזים ומדהימים שנוצרו. אי אפשר באמת לשנוא אותו, וגם די קשה לאהוב. ג'יימס הוא הספורטאי שמנעד התחושות והרגשות כלפיו רחב מדי ומורכב מדי. ובעונה האחרונה, בחודש האחרון ובמיוחד בסדרה האחרונה הרגשות המדוברים כלפיו מוקצנים אפילו יותר.
בכל עונה סיפק לצופיו ועוקביו עניין בגלל הכדורסל ולא בגלל הכדורסל. העונה ההייפ סביבו החל עוד לפני שהעונה החלה.
צובט בלב לחשוב שאת האליפות שהוא היה קרוב כל כך להשיג הוא קרוב לאבד בגלל חוסר מזל במקרה הטוב, או תאונת שרשרת במקרה הרע. בגלל שקלי אוליניק נעל את הכתף של קווין לאב ב-26 לאפריל וקיירי ארווינג ספג במשחק הראשון בסדרה מכה אחת יותר מדי. ברגע כזה מבינים שמול קארמה רעה, מסתבר, גם מלך במלוא הדרו יכול להיתקל בקשיים, ולהישאר ערום מבגדים.
לפנייה לכתב/ת 
