טיול ב–7 מנות

הנה כמה דברים שכנראה לא ידעתם על המועצה המקומית מטה יהודה: למשל, שמדובר באחת המועצות האזוריות הגדולות בארץ, המאחדת לא פחות מ־57 יישובים, בהם מושבים, קיבוצים, יישובים ערביים, יישובים קהילתיים קטנים, חוות ואפילו כמה מנזרים. מבחינה קולינרית, מיקומה של המועצה בין הרי ירושלים לשפלת החוף, עם שפע של נחלים, מעיינות, גנים ופארקים, מבטיח רק טובות. מבחינה תחבורתית, כביש מספר 1 החוצה אותה מאפשר גישה קלה כמעט לכל חלקיה.

אחת התופעות הבולטות במטה יהודה בשנים האחרונות היא פריחתם של משקים חקלאיים קטנים ועצמאיים, בדרך כלל בניצוחם של יזמים בעלי חזון, המבקשים להגשים חלום אישי. בשבועות האחרונים ביקרנו אצל כמה מהם, וגילינו את פניה היפים של היזמות האישית, הפורחת באזור - חרף מה שנראה כהתנכלות בלתי פוסקת ובלתי מובנת של המדינה ורשויותיה.

אורן שמואלי במאפיית ברדלי | צילום: עמית שאבי (קרדיט ידיעות אחרונות)

יפעת וירון במסעדת מוזה בהר | צילום: אלכס קולומויסקי (קרדיט ידיעות אחרונות)

רפאל אברהם במטע פטל | צילום: אלכס קולומויסקי (קרדיט ידיעות אחרונות)

נבו ואיריס מיקב נבו | צילום: אלכס קולומויסקי (קרדיט ידיעות אחרונות)

בשיפולי מושב בקוע, מול ההרחבה החדשה, מצאנו את המסעדה הקטנה של יוסי רוזנברג, שהוקמה בלול ישן ששינה את ייעודו. לצידו ניטע כרם עם גפנים מזני קברנה סוביניון, סירה ושרדונה, שייתן השנה את פירותיו הראשונים.

רוזנברג ואשתו, תושבי רמת־גן במקור, רכשו נחלה במושב בשנת 2011 כדי להגשים כאן את החזון של נטיעת כרמי יין והקמת יקב בוטיק. עיסוקם ביין החל כבר לפני עשור, בלימודים בבית הספר שורק, והמשיך בלימודי ייננות בתל־חי. כיום מאגד המשק שלהם יקב, מחלבה ומרכז מבקרים, שבו ניתן לרכוש מתנובת המשק ויינות שונים, המיוצרים בכמויות קטנות.

עופר אביב בחצר של עופר | צילום: אלכס קולומויסקי (קרדיט ידיעות אחרונות)

יוסי מייצר את הגבינות, הלחם והיין בעצמו והמקום פתוח לאירועים עבור קבוצות קטנות או גדולות יותר (עד 70 איש) ובמיוחד לאירועים מוזיקליים. אנחנו אכלנו שם ארוחה קלה וטעימה ביותר, שכללה פשטידות, לחמי מחמצת שונים, גבינות מכל הסוגים, סלטים וזיתים, כולם בסגנון ביתי משובח - בדיוק זה שהמסעדות הגדולות מנסות לחקות. היקב נקרא על שם ברק, בנם של בני הזוג רוזנברג, שנפטר ממחלה כשהיה בן 18.

• יקב כרם ברק, בקוע. טל’ 052-6288591. 

אמיר אדירי ומרצי נבון ממסעדת בר בהר | צילום: אוהד צויגנברג (׳׳•׳”׳“ ׳¦׳•׳™׳’׳ ׳‘׳¨׳’)

במושב שריגים, במאפיית בוטיק קטנה שבנה בחצר האחורית של ביתו, אופה אורן שמואלי לחמים בעבודת יד שלא תמצאו גם במשובחות שבמעדניות תל־אביב.

שמואלי, פסיכותראפיסט במקצועו, החל להתעניין בתחום האפייה לפני כמה שנים. מאז התמקצע, רכש תנור מיוחד בגרמניה וכיום הוא מייצר כאן לחמים מכל הסוגים מקמחים מיוחדים שהוא מייבא מגרמניה - שיפון גרמני או רוסי, כפרי, איטלקי, צרפתי, שאור, וגם פוקצ’ות, ג’בטות, לחמניות וכריכים.

אנחנו אכלנו אצל שמואלי פיצה מעולה מבצק מיוחד ודקיק שכוסה בשילוב של גבינות מוצרלה וגאודה, וקנינו לחמים מסוגים שונים שכולם ניתנים להקפאה.

• מאפיית ברדלי. מושב שריגים. טל’ 050-5753548.

לפני כמה שנים חזרו יפעת ארמוזה ובעלה ירון, תושבי נווה אילן, מטיול בפרובאנס והחליטו להקים מסעדה צרפתית באזור. הם מצאו את המיקום המושלם במזכירות של בתי ההארחה של מושב שורש, ששכנה באולם בעל נוף פנורמי מרהיב שממנו ניתן לראות, ביום יפה, גם את ירושלים וגם את תל־אביב.

התפריט כאן צרפתי קלאסי וכולל ארוחות בוקר, סלטים, דגים, בשרים ופסטות מסוגים שונים. אנחנו אכלנו במוזה בהר ארוחה משובחת למדי שכללה סלט אנדיב, סלמון על הפלנצ’ה, פילה מיניון עם גרטן תפוחי אדמה בחמאה ושמנת וקינוח נפלא של קצפת, מרנג ותותים.

אם אתם מתארחים פה באחד הצימרים באזור, שווה לעבור פה לארוחה שלא תהיה אולי הכי זולה – אבל כזו שלא אוכלים כל יום.

• מוזה בהר. מסעדת שף צרפתית. טל’ 052-2871576.

במורדותיו המזרחיים של מושב נס הרים תמצאו את המשק של רפאל אברהם, חקלאי ותיק ששתל כאן שורות־שורות של פירות יער אקזוטיים לקטיף עצמי עם הילדים: תותי עץ, תות הנקרא פקיסטני, פטל שחור (אוסנה) ועוד.

השיטה פשוטה: מגיעים לכאן, יוצאים לשטח, מקבלים סלסילות ומתחילים לקטוף. הפירות, חמוצים ומתוקים, מצויים בשפע רב. אחר כך אפשר לשטוף אותם ולעשות פיקניק ביער גדול של עצי פאולינה, שיובאו לכאן מאוסטרליה ונחשבים לעץ בעל קצב הצמיחה המהיר בעולם – עד מטר בחודש. כך שגם ביום החם ביותר, הצל שהם מטילים קריר ונפלא.

• המשק של רפאל אברהם, מושב נס הרים. טל’ 055-6636556.

במושב מטע הפסטורלי הקימו נבו, דור שלישי במושב, ואשתו איריס יקב קטן המייצר כ־7,000 בקבוקים בשנה. היקב מתמחה בייצור יינות אדומים יבשים מזנים שונים - קברנה סוביניון, מרלו, פטיט ורדו ועוד. כמרתף ליינות משמש מקלט ישן, ובו נחות חביות העץ המיובאות מצרפת. משנת 2013 החל היקב גם בייצור יינות לבנים מענבי ויונייה, ורוזה מענבי קברנה סוביניון. התוצרת אינה משווקת, וניתנת לרכישה רק ביקב או דרך הטלפון.

בנוסף, נבנה כאן בצמוד מרכז מבקרים מרשים, הכולל גם מסעדה ואולם אירועים קטן ויפה שמסוגל לארח עד 70 איש. אנחנו שתינו שם מרלו מעולה ופטיט־ורדו שהותיר אותנו מסוחררים ורוזה עדין בצבע אדום יפהפה. ממטעמיה של איריס אכלנו מעדנים כמו תאנים ממולאות בגבינה, חצילים ברוטב מתקתק, סלט ביצים נפלא עם הרבה בצל מטוגן ולאבנה עם שמן זית ולחם ביתי נהדר – שגם הם מיוצרים כאן.

• יקב נבו. מושב מטע. טל’ 052-6071760, 052-6071866.

עדיין במושב מטע, במרחק הליכה מיקב נבו, הקים עופר אביב, דייל לשעבר באל על, חצר מקסימה, שבה הוא מארח בודדים, זוגות או קבוצות המבקשים לחגוג או לאכול בצורה מיוחדת.

החצר, צמודה לביתו הפרטי של עופר ומשקיפה לעמק קטן וירוק. מלמעלה משקיפים עליה מטבח קטן והמעשנת שבה עופר התמחה בעישון בשרים. אנחנו אכלנו עלי גפן קטנים ממולאים באורז וסלטים נהדרים: גזר פיקנטי, חצילים וסלט ירוק של קייל עם פרחי סמבוק.

אחר כך טעמנו מתוך המעשנת נתחים גדולים ויפים של אנטרקוט מעושן, חזה אווז ואפילו כרעי עוף. ואם כל זה לא הספיק, יש כאן גם בירה מעולה שגם אותה עופר מכין בעצמו. המקום פעיל בעיקר בסופי שבוע, וכדאי מאוד לתאם מראש כדי להזמין מקום לארוחות או לאירועים מיוחדים.

• בחצר של עופר, מושב מטע.

טל' 054-7910480

בין מושב בר גיורא למושב נס הרים תמצאו את בר בהר, של אמיר אדירי ומרצ’י נבון. זה גם בית קפה וגם מסעדה עם תפריט מעניין, שכבר הפכו לתחנת חובה עבור רוכבי האופניים המדוושים במרץ בכבישי האזור. בימים יפים מומלץ מאוד לתפוס פה שולחן, על המרפסת המשקיפה לנוף המקסים של שמורת שורק והרי יהודה.

התפריט כאן מפתיע למדי, עם מנות כמו קובה, ג’חנון וחמין ואפילו כמה קריצות לעבר המטבח ההודי. חוץ מזה אפשר למצוא פה גם ארוחות בוקר, סלטים, פסטות עוגות, מיצים וקפה מכל הסוגים. אחרי הארוחה, אם לא חם מדי, אפשר לבחור בין שני מסלולי טיול מעגליים, אחד בן חצי שעה והשני בן שעה.

• בר בהר. טל’ 02-5333889‬.

המדינה נגד היזם הקטן

בסיורנו האחרון במטה יהודה, כמו גם בסיורים קודמים באזורים אחרים בארץ, פגשנו יזמים פרטיים רבים בתחום היין, ההסעדה והאירוח. מלבד האהבה שלהם לתחום, יש לרובם עוד דבר אחד במשותף: הם הגיעו לעיסוקם החדש רק אחרי שנואשו מהאפשרות להתפרנס מחקלאות מסורתית.

הם עשו את המעבר, בין השאר עקב מדיניות ממשלתית מכוונת, המבקשת למנוע ככל שניתן העסקת עובדים זרים, תאילנדים במקרה שלהם. זו כנראה שארית מהימים שבהם משרד הפנים נשלט בידי ש"ס.

וכך, בשל מחסור כרוני בידיים עובדות, חקלאים רבים החליטו לנצל את השטחים ואת הידע העומדים לרשותם, ולעבור לענף חדש: הם הקימו יקבים, חלקות לקטיף משפחתי, מפעלים לייצור גבינות, מאפיות, צימרים ופינות ליטוף.

אלא שגם אחרי שעשו את ההסבה הזאת, שהמדינה אמורה לברך עליה ולקדם אותה, גילו החקלאים לשעבר שהיא ממתינה להם מעבר לפינה, ושהיא חובשת הפעם את כובע הרגולטור. לפתע מתברר שהשגת אישור פשוט להסבת לול נטוש למסעדה נמשכת שנים. בינתיים היזם הקטן צריך לפרנס את משפחתו וממשיך לעבוד, אבל מרגיש כעבריין.

וכך, במקום שהמדינה תעזור ליזמים הפרטיים, היא שוב מניפה עליהם שוט. וגם אם בעל העסק החדש ירצה לעבוד עם כל האישורים המתאימים, הוא יגלה במהרה שמדובר בתהליך ארוך, מתיש ויקר, ושבסופו הרשויות רוצות ממנו רק דבר אחד: כסף. הרבה, ומראש. ואם לא כמס, אז כקנס.