"אהיה באליפות אירופה בשביל אחותי"
לפני ארבעה חודשים איבדה שחר נקב, שחקנית נבחרת הנערות, את אחותה חן שנפטרה ממחלת הסרטן. ביום רביעי ייצא לדרך הטורניר בארץ ושחר תהיה שם גם בשביל אחותה: "אף אחד לא יבין כמה אני צריכה את המילה שלה לפני האליפות הזאת. היא ממש תהיה חסרה לי ביציע"
ביום רביעי תיפתח אליפות אירופה בכדורגל לנערות עד גיל 19 שתיערך השנה בישראל. בשל העובדה שהמארחת זוכה לכרטיס כניסה אוטומטי לאליפות, הוקמה לפני כשנתיים האקדמיה לנערות במכון וינגיייט.
למעשה, האקדמיה היא נבחרת ישראל, שפועלת במתכונת של פנימייה לכל שחקניות הסגל שישנות, אוכלות, לומדות, וכמובן גם משחקות יחדיו. בשביל אחת השחקניות מדובר בהרבה יותר מזה.
לשחר נקב האקדמיה שימשה כקבוצת התמיכה הכי טובה שהיא הייתה יכולה לקבל כדי להתמודד עם האבל על מות אחותה הבכורה חן, לפני כארבעה חודשים.
נקב בת ה-18, שתשחק במרכז ההגנה של המאמן גיא עזורי, עולה בשנה הבאה לכיתה י"ב. אל האקדמיה היא הגיעה מקבוצת הנערות של מכבי "לי" באר שבע והיא נמצאת בה מיומה הראשון. עד לפני ארבעה חודשים היא הייתה האחות השנייה מבין ארבעה אחים ואחיות, לאם שעובדת במוסד סיעודי ואב סוהר. אבל כאמור, אז אחותה הבכורה נפטרה לאחר מאבק ארוך ממחלת הסרטן.
"היה בינינו קשר חזק ולא של שתי אחיות רגילות", מספרת נקב, "היא הייתה גדולה ממני בשנתיים. תמיד אחות גדולה היא כמו עוד אמא, אבל חן הייתה גם החברה הכי טובה שלי. חיינו ביחד וישנו באותו החדר. כשעברתי לאקדמיה כל לילה הייתי נרדמת איתה. היא ליוותה את הקריירה שלי. תמיד הייתה באה, מחזקת וגאה. היא תמכה בי מאוד ואהבה את מה שאני עושה. כשנכנסתי לאקדמיה באופן טבעי קצת התרחקנו, אבל עדיין היינו מדברות כל ערב. כשהייתי חוזרת בסופי שבוע היינו משלימות פערים".
"כשגילו את הסרטן בפעם השלישית זה היה בום"
לפני שלוש שנים התגלה הסרטן בגופה של חן ז"ל. פעמיים היא הצליחה להירפא באופן הירואי, אך בפעם השלישית כבר נכנעה למחלה הארורה.
"זה ביאס אותי שלא הייתי מספיק קרובה אליה פיזית בתקופה האחרונה, כי לא גרתי בבית אלא באקדמיה", אומרת נקב, "זה לוחץ לי בלב. סוג של פספסתי שנתיים בהן הייתי יכולה יותר להיות איתה. אבל אני לא מתחרטת על זה. היינו מדברות על זה ואמרתי לה כמה פעמים שאני רוצה להיות איתה ועם המשפחה יותר. היא תמיד אמרה שאין צורך והסבירה לי עד כמה זה שחשוב שאצליח במה שאני עושה. אם חשבתי קצת לוותר לעצמי היא הייתה אומרת לי: 'איך את יכולה לוותר?! מי את שתוותרי?!'. בגלל מה שעבר עליה, המילים האלה היו מחזיקות אותי".
"כשגילו את הסרטן לפני שלוש שנים זה היה ממש בום לפרצוף. ידעתי שהיא תעבור את זה וזה מה שהיה. אחר כך זה חזר והיא שוב עברה את זה. חשבתי לעצמי שאם היא עברה את זה פעמיים, אז למה שגם בפעם השלישית זה לא יקרה?! אבל זה לא קרה. בשלושת החודשים האחרונים בחייה היא הייתה מאושפזת בתל השומר, אז הייתי נוסעת אליה אחרי אימונים בווינגייט. אני מרגישה שתמיד הייתי איתה וגם היא תמיד הייתה איתי. האמת היא שאף פעם לא חשבתי שהסיפור שלה לא ייגמר עם סוף טוב. תמיד חשבתי שהיא תדע לעבור גם את זה".
הניתוח האחרון של חן, ממנו היא לא הצליחה להתאושש, היה ממש לפני היציאה של הנבחרת לטורניר הכנה חשוב ברוסיה. שחר תכננה לצאת לרוסיה עם חברותיה לנבחרת, אך יום לפני כן הבינה שמצבה של אחותה הבכורה לא יאפשר זאת.
נקב: "בימים שלפני הטיסה לרוסיה לא הייתה לי בכלל דאגה שהיא לא תצא מזה ושאולי אני לא צריכה לטוס. הייתי בטוחה שאני אחזור מרוסיה ישר אליה ויהיה בסדר. בסופו של דבר, יום לפני הטיסה אמא שלי ודוד שלי בפעם הראשונה אמרו לי שאולי לא כדאי שאסע. הם לא אמרו במפורש, אבל הבנתי מה זה אומר. רק אז הבנתי שהפעם זה לא ייגמר בטוב. באותו רגע החלטתי להישאר. הנבחרת המריאה ויום אחרי זה היא נפטרה".
"טלסניקוב לימד אותי איך לקחת את הכאב למקום אחר"
לאורך השבעה היא נשארה יחד עם משפחתה ומיד עם סיומה טסה לרוסיה להצטרף אל חברותיה בנבחרת. "אין אחד בנבחרת שלא ידע על הסיפור של אחותי. זה שהייתי במסגרת הזאת עזר לי מאוד להתמודד, כי תמיד היה לי שם מי שיהיה איתי ויחבק אותי. עשיתי הרבה שיחות עם החברות ואנשי הצוות. המון שיחות שעזרו לי היו עם עוזר המאמן, ז'אן טלסניקוב. הוא בעצמו איבד את אחיו דן בצבא, אז הוא יודע מה זה האובדן הזה. הוא לימד אותי איך לקחת את הכאב הזה למקום אחר. הוא ידע איך לעבוד איתי. אני חושבת שאם לא הייתי ממריאה לרוסיה מיד אחרי השבעה, הייתי ממש מתפרקת".
איך ילדה שעוד לא מלאו לה 18 שנים קמה משבעה ומיד טסה לבדה לרוסיה?
"הטיסה הייתה ממש קשה. זאת הפעם הראשונה שהייתי לבד מאז שחן נפטרה. היו הרבה מחשבות בטיסה הזאת. אף פעם לא טסתי לבד. אלה היו שלוש שעות קשות ומפחידות.
עוד לפני הטיסה תמיד הייתי מגיעה לדיוטי-פרי ומתקשרת לשאול את חן מה לקנות לה. פתאום זה לא היה. אלו דברים שגורמים לך לקבל בום. זה הכי קשה בעולם. הגעתי למלון ברוסיה ואף אחת מהשחקניות לא ידעה שאני צריכה לבוא. גיא עזורי כינס אותן בחדר ואז אני נכנסתי. הן חיבקו אותי וביחד בכינו. כולן הכירו את אחותי אישית כי היא הייתה מגיעה למשחקים".
"זה שבאתי לרוסיה ממש עזר לי. רציתי גם בשבילה להגיע לשם כי היא תמיד רצתה שאצליח ואחווה את כל הדברים האלה. זה שההתאחדות לכדורגל הטיסה אותי לרוסיה במיוחד, היה מעשה גדול ואני מודה להם על כך. זה לא מובן מאליו. באותו יום כבר היה לנו משחק וגיא שאל אם אני יכולה לשחק. אמרתי לו שכן והוא הכניס אותי כמחליפה. הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה גם אם אני מרגישה שאין לי אוויר".
את מרגישה שבאליפות אירופה את מייצגת גם את אחותך?
"בהחלט. אני מרגישה שהיא איתי. על הנעליים שלי יש הדפס עם האותיות הראשונות מהשמות שלי ושלה. אני מרגישה שאני שם גם בשבילה. מה שמחזק אותי תמיד בכל הקשיים באימונים זה שהיא חזרה על המשפט: 'מי את שתוותרי כשיש אנשים שנלחמים בדברים הרבה יותר קשים?!'. היא לא ויתרה במשהו שהוא הרבה מעבר לספורט. היא עברה דברים כל כך קשים, אז שאני אוותר מזה שכואבת לי קצת הרגל?! אף אחד לא יבין כמה אני צריכה את המילה שלה לפני האליפות הזאת. היא גם ממש תהיה חסרה לי ביציע. אני בקשר עם כמה מהחברות שלה והן יגיעו ליציע כדי לעודד אותי".
את מרגישה שאת בן אדם הרבה יותר בוגר מגילך?
"ברור, זה נותן הרבה דברים לחיים עצמם. לומדים מזה הרבה. אני חושבת שאם לא היה את האקדמיה אז המצב שלי היה הרבה פחות טוב. ההתמודדות הייתה הרבה יותר קשה. אני לא חושבת שהייתי עוברת את זה בצורה כזאת. הפרויקט והנבחרת עזרו לי להישאר שפויה".
"התאמנו שנתיים רק בשביל זה"
תארי את התחושות בנבחרת לפני האליפות.
"ההתרגשות גדולה. התאמנו שנתיים רק בשביל זה. אלו שבועיים שמסכמים שנתיים. זה הדבר הכי עצום שיש ונצטרך להראות לכולם מה עשינו בזמן הזה".
זה לא מפחיד שעבודה של שנתיים יכולה להיגמר בכישלון פה בבית?
"אנחנו לא חושבות על אם ואם. נבוא ממוקדות ונילחם. בנוגע למטרות, אני לא רוצה להסתכל רחוק. עדיף להסתכל על המשחק הראשון נגד שבדיה ומשם נמשיך. אם נבוא מאוחדות אני מאמינה שיהיה בסדר".
מה ייחשב כהצלחה באליפות הזאת?
"לתת את הכל ואם אנחנו מפסידות, אז לא כמו לוזריות. שכל אחת תדע עם עצמה שהיא נתנה את כל הכוח שלה".
זה ריאלי לחשוב על לגנוב ניצחון או שניים ולעלות שלב?
"אני לא יודעת. אני באה עם הרצון הכי גדול לנצח בכל משחק. אנחנו בהחלט באות כאנדרדוג וזה יפתיע אם ננצח משחקים, אבל בכדורגל תמיד יש הפתעות".
אם לא תשיגו נקודה זה יהיה כישלון?
"כן".
לפנייה לכתב/ת 
