שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הספורט המוטורי בישראל זקוק להחייאה

    במקום ללמוד משאר העולם ולקיים כאן מירוצים, הצליחה המדינה לחסל כל זכר לספורט מוטורי, תוך שהיא נעזרת לשם כך בחוקים מיותרים, מנגנון מסואב ויקר ותקנות חסרות שחר, צורך או טעם. דני אנגלברג מציע למדינה לוותר על השליטה המיותרת, ולתקן בכך את העוול

    בכל תחום בו המין האנושי פיתח מיומנות כלשהי, התפתחה במקביל תחרות. ובמרבית המקרים, זו תחרות ספורטיבית. אנחנו מתחרים הרי בכל תחום שתעלו בדעתכם. כדורגל, טניס, שחמט, ניסור עצים, אפיית עוגות, זיהוי ציפורים וזלילת נקניקיות. זה טבעי וחיובי. זו הגשמה עצמית. זה ספורט.

     

    נהיגה ורכיבה אינם יוצאי דופן בעניין זה. לפחות לא בעולם הגדול. נהגי משאיות מתחרים על דיוק ברוורס עם עגלה, שוטרים מתחרים על שליטה באופנועי אכיפת החוק שלהם, ג'יפאים מנווטים ובוחנים עצמם בעבירות, ומאות אלפי נהגים ורוכבים משתתפים במרוצים. אבל לא בישראל.

     

    רז הימן והלל סגל. פייבוריטים באירופה, לא יכולים להתחרות בישראל (רוני נאק) (רוני נאק)
    רז הימן והלל סגל. פייבוריטים באירופה, לא יכולים להתחרות בישראל(רוני נאק)

     

    אני ישראלי באופן שהפך כמעט לקלישאה: חניך בתנועת נוער, שירות בצה"ל, עבודה באבטחת אישים וכמובן תשלום מיסים כדת וכדין. אני אוהב את המקום הזה והאנשים החיים בו ולמרות שראית כל פינה נחשקת בעולם, אני לא מעוניין לחיות בשום מקום אחר.

     

    חטאי היחידי הוא אהבת ספורט מוטורי. אני אוהב לנהוג, ואוהב לרכוב. זו ההוויה שלי. ובנוסף, אני רוצה להגשים את עצמי ולבחון את עצמי מול אחרים, כאלה שאף הם רוצים להשוות עצמם מול מישהו שאוהב את מה שהם אוהבים. יש במדינה שלנו אלפים כמוני, וזו בפירוש זכותם, זכותנו, להתאמן ולהתחרות ולהגשים את עצמנו. בדיוק כפי שזו זכותו של כל כדורגלן חובב בליגה למקומות עבודה.

     

    ובניגוד לכל ספורט אחר, אין לנו דרישות מהמדינה. לא מבקשים כסף, לא רוצים לסגור כבישים כדי להשתולל בהם, לא חושבים אפילו לפגוע בטבע. אנחנו רוצים רק להתחרות במקום מבודד ומאובטח, היכן שאף אחד לא רואה, איש לא שומע ונפש חיה אינה מוטרדת.

     

    אבל אנחנו לא יכולים, והסיבה לכך פשוטה. לפני 15 שנה ביקשנו מהמדינה שתאפשר לנו להתחרות כמו בכל מקום אחר בעולם. זה לא עבד כל-כך, ולכן הגשנו בג"ץ. בתגובה, פרקליטות המדינה הציעה כי במקום שבג"ץ ידון בעניין, המדינה תפתור אותו באמצעות חקיקה. הנחנו שאולי זו הישועה, ושיתפנו פעולה. ואכן, אחרי מספר שנים נחקק חוק הספורט המוטורי.

     

    עכשיו, עצרו רגע. חוק הספורט המוטורי נחקק כדי שנוכל להתחרות, ובהגדרה יצר משהו בעייתי. הרי רעיון החוקים הוא להגדיר לך מה אסור, כדי שיהיה לך את החופש לעשות את כל מה שמותר. חוק הספורט המוטורי הוא סוג חדש של חוק, שאומר שמותר - אם בא לך - לשחק כדורסל. נשמע לפתע מעט מופרך, נכון? בדיוק.

     

    המשכנו. בדצמבר 2005 אושר חוק הספורט המוטורי בכנסת. במרץ 2010, לאחר יותר מארבע שנות עבודה על תקנות הכרחיות, אישרה אותו ועדת הספורט וניתן היה להתחיל להתחרות כחוק. רק ששנה מאוחר יותר התגלה כי הלכה למעשה לא ניתן לקיים מירוצים עקב בעיות ביטוח. היום, כמעט 10 שנים מאז אושר החוק, שום דבר לא באמת קורה. בשנים האלה אמור היה להתרומם כאן ספורט מוטורי, ספורט חדש וטהור, אבל הוא לא המריא. בעיקר כי קשרו לרגליו משקולות.

     

    והסיבה לכך פשוטה. המדינה החליטה כי היא תנהל את הספורט הזה, וכשמדינה - כל מדינה - מנהלת משהו, היא עושה זאת דרך מנגנוני שלטון. ואז מוסיפים עוד מנגנון, ומאיישים אותו כמובן בעסקנים ומקורבים, וצריך הרי לתקצב אותו במיליונים. מצד שני, המנגנון צריך לדאוג שהמדינה לא תיפגע חלילה, כי היא הרי בעלת הבית שלו.

     

    נסו להכיל מנגנון כזה על ספורט שיש בו סיכון מסוים והופ, הביטוחים ועלויות ההפקה והביורוקרטיה מרקיעים שחקים. משקולות. בינתיים, כספם של משלמי המיסים מתמוסס ונתקע בדרך, כי מנגנון השלטון מנסה להגן על עצמו מאחריות משפטית.

     

    אבל אנחנו, הספורטאים, מעולם לא חשבנו שמדינה צריכה להיות אחראית לנזק כלשהו. בחרתי בענף ספורט עם סכנה מסוימת כמו אגרוף, צניחה חופשית או צלילה עם כרישים? אני אחראי. הרי אף אחד אינו מאשים או דורש פיצוי מהמדינה אם הוא נפצע בסקי או מעקם אצבע בסנוקר. מדוע אם כך בחרה מדינת ישראל לקחת את זה האחריות לספורט המוטורי?

     

    אין לי מושג. מה שכן יש לי, הוא פתרון טוב לכל הצדדים. אחרי הכל, יש כאן תרבות שלמה שהצד הספורטיבי שלה משותק לחלוטין. והספורט משותק כי בצירוף מקרים עצוב הוא לקח פניה לא נכונה ונסע בדרך החקיקה. אבל הוא רק ספורט.

     

    ואפשר להסיר את החסמים הנובעים מהטעות העגומה הזו. אפשר להעביר את האחריות וניהול הספורט חזרה לידי הספורטאים, בדיוק כמו באין ספור ענפים אחרים. למשל בעזרת ציות הספורט המוטורי הישראלי לחוקי הפדרציות הבינלאומיות (כפי שקורה בכל מקום אחר) והקמת מתקני קבע.

     

    בכך נפתור את השלטון מעול האחריות המשתק, בכך נוכל להחיל מודל עסקי בריא שמוכיח את עצמו יותר ממאה שנים בעולם. בהמשך, מעגל התפעול של הספורט המוטורי ייצר מקומות עבודה. מסלולי ואירועי ספורט מוטורי יכולים להיבנות בפריפריות ולחזק אותן. אותם מסלולי מירוץ שיארחו תחרויות, ישמשו גם – כמו בכל מקום בעולם - כמתקני הדרכת נהיגה בטיחותית ומתקדמת לכלל האוכלוסייה, בשאיפה לשפר את תרבות הנהיגה ולשפר בכך את הבטיחות על הכביש.

     

    זה המקום לפנות לשרת התרבות והספורט, מירי רגב, ולהציע לה לתקן עוול, לחסוך למדינה מיליונים במשכורות ומנגנון מיותרים, לייצר מחזור פיננסי יעיל, להקים מסלול מרוצים בערד המשוועת, לייסד ספורט יפה וחכם ומאתגר ומועיל. זה עניין של החלטה, וכולה תלויה ברוח ספורטיבית.

     

    הכותב הוא ספורטאי ופעיל בספורט המוטורי, בעבר יו"ר התאחדות הכידונאים

    סייע: אלי פנגס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Paolo Baraldi
    אביב קדשאי ויזהר ערמוני. מקום שני בפולין, לא בארץ
    צילום: Paolo Baraldi
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים