אנשי הסירות - הדור הבא?

ב-1979 מנחם בגין החליט לקבל את הוריי למדינת ישראל, להפוך אותם לאזרחים. הם ברחו מאימת הקומוניסטים ושטו על סירת דיג ימים ולילות על מנת למצוא מקלט. והנה הם כאן, הנה אני כאן. נולדתי פה ואני רואה את ישראל כמדינה שלי. יש לי חיי חברה עשירים, יש לי את הספרים בעברית שהם לחם יומי, מתרגמים ספר עברי שלי לאנגלית ואני עוברת תהליך גיור רפורמי, על מנת להיטמע כאן לחלוטין.

שטרן לנתניהו: קלוט פליטים סוריים, כמו בגין

תמיד כשצץ משבר הומניטרי פונים אליי מגופי תקשורת שונים ומבקשים לראיין אותי על חווית הפליטות, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להקריא שירה באירועי בזק של קבוצת המשוררים "מעין", כיוון שאני משוררת, שלא מרגישה פליטה וכי אני בכלל בת לפליטים, שלמדו לספוג את החיים הללו במדינת ישראל.

בפעם האחרונה כשביקשתי משהו מהמדינה - להוסיף את הגדרת הלאום ה"ישראלי" לתעודת הזהות שלי, קיבלתי תגובות קשות מחברי כנסת קיצוניים שאמרו שהם מתחרטים שהביאו את הוריי לארץ.

התגובה הזו הקטינה את זכותי להיות אזרחית שמקבלת ומבקשת והכניסה אותי לסטייט אוף מיינד גלותי ואישי.

האדישות הזו מתגמדת לנוכח המצוקה הפומבית של הפליטים האפריקנים והסורים, שלא נחבאת מעיניי והייתי רוצה לקרוא שהאנשים הללו עשו דרך ארוכה וקשה בשביל למצוא פיסת אדמה לנחות בה. לא צריך להזכיר את הנספים בדרך ואת הטראומות בשביל להבין שהמינימום בשבילם הוא לא חינוך ראוי, עבודה הוגנת וסבלנות מצד הסביבה. הם בסך הכל רוצים לחיות.

ישראל המכוערת תקשה עליהם בוודאי, הם יגדלו תחת קריאות גנאי ודחיה והם ימצאו את עצמם מתמודדים עם גזענות ובירוקרטיה קשה מנשוא. אבל אולי הצלת החיים היא הקדושה והראויה בסבך העתידי ובל נמציא תירוצים. לחמלה אין צבע וביבי רק יוסיף לרזומה שלו אם יקלוט כמה מאות פליטים שלא ישנו במאום את הדמוגרפיה.

המשפחה שלי לא משגשגת כאן, אבל יש לה תקווה ועתיד. הכל יחסי. לפחות אנחנו חיים.

ואן נויין, משוררת (33), ישראלית ממוצא ויטנאמי, בת לפליטים