כל אדם חסר ישע ראוי לטיפול רפואי, גם אם הוא מחבל
המלחמה הפרטית של כל מחבל מסתיימת כאשר הוא שכוב על האדמה, ירוי או חבול או כפות. מאותו רגע הוא אדם חסר ישע הזקוק לטיפול רפואי. האיש ברחוב, אף זה שהיה עלול להיות קורבנו של התוקף, אינו רשאי לשפוט ולהוציא את גזר דינו לפועל. פרופ' מוטי רביד בטור דעה זו על הזכות האנושית הבסיסית ששמורה לכל אדם
"בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". פסוק זה בספר משלי מקפל בתוכו פילוסופיה בוגרת ומוסר לחימה שהיה, בתקופה שבה נכתבו הדברים, יותר משאת נפש מאשר מציאות.
המושג מוסר מלחמה הוא בעצם אוקסימורון מובהק. מלחמה היא ההתגלמות של מעשה המפר את כל כללי המוסר. מי שבא להרגך אינו עושה מעשה מוסרי בעת ההגנה על חייך אתה פוצע או הורג. זהו כורח ולכן הוא צודק.
הצדק אינו הופך מעשה זה למוסרי. כאשר ההכרח לפגוע חדל להיות קיים כי המחבל נפצע או נתפס גם ההצדקה לפעולה אינה קיימת עוד. הבגרות הנפשית והאופי המוסרי נבחנים ביכולתם להגביל את האלימות לנסיבות בהן אין ממנה מנוס ולהפסיקה מיד כשהן משתנות.
קיראו עוד על התפתחות האלימות
מחקר: הטילים בדרום גרמו לנוער להיות אלים יותר
אלימות בכיתה: כשהילדים פוחדים ושותקים
לאיש ברחוב אסור לשפוט ולהוציא גזר דין
הניסיון של החברה בישראל להציג את עצמה כחברה מוסרית השונה מהסביבה שבה היא מתקיימת נכשל בכל פעם מחדש כאשר גילויי אלימות פרימיטיבית ונקמנות שלוחת רסן מתרחשים חדשות לבקרים ברחובותינו.
ללא כל קשר להשקפה פוליטית ומבלי לנתח את הדינמיקה הרטורית, מכל צד, שהוציאה את השד מרבצו וגרמה לגל הטרור הנוכחי חייבים להודות כי זהו במידה רבה, טרור של מיואשים. אנשים שראשם צלול אינם מנסים לתקוף חיילים ושוטרים חמושים כאשר בידם סכין בלבד.
היחס בין המחבלים שנהרגו בעת הפיגועים לעומת אלה ששרדו מראה בעליל כי יש כאן דמיון גדול לפעולות התאבדות אף שאין מטעני נפץ צמודים לחגורותיהם. המלחמה הפרטית של כל מחבל מסתיימת כאשר הוא שכוב על האדמה, ירוי או חבול או כפות. מאותו רגע הוא אדם חסר ישע הזקוק לטיפול רפואי.
זו זכות אנושית בסיסית המוקנה לכל אדם. האיש ברחוב, אף זה שהיה עלול להיות קורבנו של התוקף אינו רשאי לשפוט ולהוציא את גזר דינו לפועל. חברה הסובלת אנשים הנותנים דרור לאינסטינקטים של נקם, אינה ראויה להגנה.
התנהגות הגורמת ייאוש באשר לעתידנו
חברה המתפרקת מערכיה אל תצפה כי העולם הנאור יכבד אותה ויתמוך בזכות הקיום שלה. גילויי האלימות והניסיונות לבצע לינץ' במחבלים או במי שנחשדים כמחבלים נוראים דיים. גרועות מהם הדרישות מהחובשים ואנשי הרפואה בשטח ובבתי החולים להימנע מלטפל במחבלים פצועים.
האלימות המתפרצת מיד לאחר פיגוע, אף שהיא סימן מובהק לתהליך ההתפרקות מערכים והתרופפות המשמעת והמוסר בחברה שלנו, יש בה ספק של תגובה אינסטינקטיבית ותוצאה מיידית של התפרקות מתח רב.
לעומת זאת, אנשים שאין כל סכנה מיידית מרחפת מעל ראשם, היושבים מול מחשב וממלאים עמודים שלמים בדברי שטנה וזעם על אנשי רפואה הממלאים את תפקידם, ואנשי ציבור המתבטאים ברוח זו מצביעים על שינוי עמוק בדפוסי החשיבה של החברה בישראל.
אור לגויים היינו, אולי, בתקופת התנ"ך. כיום אנו הופכים למצורעים בעיני העולם התרבותי. גם מי שמכיר בזכותנו להילחם, ואלה הולכים ומתמעטים, אינו מבין ואינו מוכן להשלים עם האלימות וההתנשאות של חוגים גדולים והולכים בחברה שלנו.
ככל שגילויי ההתבהמות בחברה מעוררים ייאוש באשר לעתידנו כאן, גרועה מהם שתיקת ההנהגה. לא שמענו אנשי רוח, ודאי לא אנשי מדינה, חברי כנסת ושרים, וודאי שלא אנשי דת, המגנים את גילויי האלימות ומנסים להטיף לשפיות ולהתנהגות נורמטיבית (הס מלומר, מוסרית).
האם איחרנו את המועד, תמהני.
לפנייה לכתב/ת 
