10 ימים אחרי הלידה הנקתי וגיליתי - יש לי סרטן שד

רגע אחרי שהביאו חיים לעולם, גילו שהן חולות בסרטן השד: חשבתן שסרטן השד תוקף רק נשים מעל גיל חמישים או שיש להן היסטוריה משפחתית? כדאי שתחשבו שוב. מתברר שיש גם נשים שלא מתאימות לסטטיסטיקה, שסרטן השד תוקף אותן בזמן המפתיע ביותר, מיד לאחר ההריון והלידה.

קראו עוד על סרטן השד:

דו"ח מעודד: ירידה בשיעורי סרטן השד בנשים בישראל

הנשים שמשחקות כדורשת להעלאת המודעות לסרטן השד

"אין כמו תמיכה של אישה שחוותה את סרטן השד"

"יועצת ההנקה אמרה לעסות את הגוש"

עשרה ימים לאחר הלידה, בשעה ארבע לפנות בוקר, הניקה קרן לויטס (בת 35), את בתה. לפתע, תוך כדי הנקה, נגעה בשד והרגישה בתוכו גוש קשה. היא מיהרה לאינטרנט שהרגיע אותה עם מסרים שזה קורה לפעמים במהלך ההנקה. כשפנתה למחרת בבוקר ליועצת ההנקה שליוותה אותה, קיבלה הסבר כי מדובר בגוש חלב ועליה לעסות את השד עד שהגוש יעבור.

במשך כמה ימים פעלה לויטס לפי דברי היועצת, אך הגוש לא השתנה. כשעלה לה החום שבוע לאחר מכן, הבינה כי מדובר בדלקת, והמשיכה בעיסויים. אחרי שהחום ירד והגוש נותר במקומו, הציעה לה יועצת ההנקה לפנות לכירורג שד. הרופא הפנה אותה לבדיקת אולטרסאונד. "לאט לאט התחלתי להבין שזה לא גוש חלב", היא אומרת, "הגוש היה קשה כמו אבן ולא התמוסס למרות העיסויים והמקלחות החמות. ידעתי שגם גוש שפיר הוא לא כל כך קשיח".

לויטס מספרת שבשלב הזה, עוד לפני שקיבלה אישור לחששותיה, הייתה נתונה בפחד מוות של ממש. "פחדתי למות", היא מחייכת המון, "אני זוכרת שכשהיינו בתור לרופא לקבל את התוצאות ולא יכולתי להחזיק את התינוקת מרוב פחד. כשהרופא בסוף באמת אמר שיש לי סרטן, נפלתי מהכיסא והתחלתי לדפוק על הרצפה. בעלי היה בהלם. הוא לא ידע את כל מה שאני ידעתי כבר קודם".

ללויטס חשוב להדגיש כי סביבה כולם חשבו שהיא סתם היסטרית ושאין סיכוי שהיא, בגילה הצעיר וללא היסטוריה משפחתית, תחלה בסרטן השד. "אם לא הייתי מתעקשת להיבדק מיד, זה יכול היה להיגמר רע מאוד", היא מבהירה, "הסרטן היה מתקדם במהירות ואם כבר היו גרורות, הייתי מרגישה שהרגתי את עצמי במו ידיי".  

הרופאים לא מודעים

"סרטן שד יכול להתפרץ גם בתקופות ההריון או הנקה בעקבות תהליכים הורמונאליים המתרחשים בתקופה זו ועלולים להשפיע על התפתחות גידולים הרגישים לאסטרוגן", מסבירה  יעל שפירא, מנכ"לית עמותת "אחת מתשע", "לצערנו, ישנם רופאים אשר עדיין מחזיקים בתפיסה השגויה שבגיל צעיר הסיכוי לחלות בסרטן השד הוא נמוך מאוד. לכן, כאשר אישה צעירה בהריון או בתקופת הנקה פונה לרופא ומתלוננות על גוש בשד, הוא לעיתים פוטר אותה בטענה כי גילה צעיר מכדי לחלות, וככל הנראה מדובר רק בגוש חלב ולא ממשיך את הבירור הרפואי הנדרש. כתוצאה מכך, המחלה עלולה להתגלות בשלב מאוחר כאשר הסרטן כבר בשלב התפשטות מתקדם.

"ניתן למנוע מצב זה על ידי ביצוע בדיקה שגרתית לפני הכניסה להריון, במהלך ההריון ובתקופת ההנקה", מוסיפה שפירא "אין הוכחות חד משמעותיות לכך שסרטן שד במהלך הריון אלים יותר מסרטן שד בזמנים רגילים. הסכנה טמונה באיחור באבחון בגלל הקושי לזהות את הגוש כאשר השד נפוח ומוגדל כתוצאה מההריון או ההנקה".

קרן לויטס ובנה הבכור. הכי כאבלה כשהבינה שלא תוכל עוד להניק

באופן מפתיע, החלק הקשה בהתמודדות עם המחלה מבחינת לויטס, היה כשהבינה שעליה לוותר על ההנקה של בתה הקטנה. "התחלתי לבכות כשהכירורגית אמרה לי שלא אוכל להניק יותר. זה הדבר שהכי כואב לי", היא אומרת בכנות, "מאוד אהבתי להניק, וזה לא יקרה יותר".

היום לויטס בעיצומם של טיפולי הכימותרפיה. "עד עכשיו הטיפולים לא היו קשים", היא מבהירה, "כשאני בבית החולים או לא מרגישה טוב, יש מטפלת שעוזרת לי, אבל רוב הזמן אני עם התינוקת ומטפלת בה. המשפחות שלי ושל בעלי מאוד תומכים ועוזרים".

מיד לאחר שהתבשרה כי היא חולה, פנתה לויטס לעמותת "אחת מתשע" וביקשה מהן תמיכה. באותו יום התקשרה אליה מירב גבאי, שהתמודדה בעצמה עם המחלה והחלימה, ושוחחה איתה. "היא הסבירה לי בצורה מדויקת מה מצבי", נזכרת לויטס, "והיא הרימה אותי. היא הקדישה לי המון זמן והייתה אמפטית, פרקטית וקונקרטית. עד היום אני מתקשרת אליה בערך פעם בשבוע".  

מירב גבאי. הבת שלה גילתה אחרי שנים שאמה חלתה בסרטן

במקום חופשת לידה, הייתה בכימותרפיה

לפני שש שנים גבאי, הייתה בחודש השמיני להריונה השלישי, כשבמישוש מקרי בשד, חשה בגוש חשוד. "הוא הרגיש לי קשה מדי ולא טבעי", היא מתארת, "למחרת ממילא הייתי בבדיקה אצל רופא הנשים וביקשתי שיבדוק. הוא אמר לי שצריך לבדוק, אבל לא נראה כאילו זה באמת דחוף או חשוד בעיניו".

גבאי המתינה ללידה, ולאחריה, במהלך הביקורות הרפואיות בבית החולים, ביקשה את חוות דעת הרופאים. כולם אמרו לה שכדאי לבדוק את הגוש אצל כירורג שד, אבל איש מהם לא חשב שיש למהר ולבצע את הבדיקות בעודה בבית החולים.

כששבה הביתה עם התינוקת, קבעה גבאי תור לכירוגית שד. "הייתי רק בת 37, בלי רקע משפחתי או היסטוריה רפואית מדאיגה. הייתי מחוץ לסטטיסטיקות", היא מדגישה, "עשרה ימים אחרי הלידה מצאתי את עצמי כבר בביופסיה, ומאובחנת עם סרטן השד. את חופשת הלידה ביליתי בבית החולים".

אחרי הבלבול והפחד שליוו את האבחון הראשוני, החליטה גבאי שעליה לעשות את המיטב לשמור על עצמה ולתפקד ככל האפשר לטובת ילדיה. מלבד התינוקת, יש לגבאי שתי בנות נוספות שהיו אז בנות 11 ושבע. המשפחה כולה התגייסה לעזור, והסבתות חילקו ביניהן את הזמן כשכל שבוע סבתא אחרת מתפנה כדי לעזור בכל מה שצריך.

"הכוונה הייתה להמשיך בשיגרה ככל האפשר, ושהן יעזרו במה שאני צריכה", היא מספרת, "זו מלחמה בין הנפש והמציאות. אני רוצה להמשיך עם הכול כרגיל, אבל פיזית זה לא אפשרי. גייסתי כוחות ככל האפשר. הסבתות עשו את כל השאר: כביסות, קניות, הכינו את הילדות בבוקר ושלחו אותן לבית הספר. זה לא מובן מאליו, במיוחד שאמא שלי עוד עבדה".

לילדות השתדלה גבאי להעביר מסר מרגיע. כשהגדולה הבחינה בהתנהלות בבית ושמעה שיחות טלפון, היא שאלה מה קורה. "נתתי לה תשובות ברורות, עדינות עם המון אופטימיות", מבהירה גבאי, "אמרתי לה שיש לי גוש שצריך להוציא ושאצטרך טיפולים ועם הרבה סבלנות, הכול יהיה בסדר. היא מיד שאלה אותי אם תהיה לי קרחת כמו לשרון חזיז, אז זה מאוד עזר לי. אני מאמינה שצריך לתת לכול ילד את הקצב שלו ואם המילה סרטן לא בלקסיקון, אז למה סתם להפחיד?"

הבת האמצעית של גבאי לא ידעה שאמה חולה בסרטן, ולמעשה הדבר נודע לה רק לאחרונה. גבאי החליטה לא לספר לה, מכיוון שכמה שנים קודם נפטר מסרטן קרוב משפחה, שהילדה הייתה מאוד קשורה אליו. "בדיעבד, זה היה הדבר הכי נכון לעשות. אני יודעת שמייעצים להגיד לילדים את האמת, אבל אני חושבת שכל אמא מכירה את הילד שלה ויודעת מה נכון לו לשמוע ומה לא", היא אומרת.

במשך שנה הייתה גבאי בטיפולים אינטנסיביים ולמעשה חוותה דרך מסך את השנה הראשונה לחיי בתה. "הייתי איתה, אבל זה באמת היה אחרת מאשר עם הבנות הגדולות", היא מודה, "ובכל זאת היא הייתה נקודת האור, הדבר שמעסיק אותי ומכריח אותי לקום בבוקר. היא נתנה לי פרופרציות. כדי לפצות את עצמי על השנה הקשה, גם בשנה הבאה נשארתי איתה בבית ונהננו ביחד". 

לאחר שהחלימה, הצטרפה גבאי לפרויקט "לצידך" של עמותת "אחת מתשע", בו היא מלווה חולות בתקופת הטיפולים. "כשאני הייתי בטיפולים, הייתה מישהי מהעמותה שליוותה אותי", היא מתארת, "יכולתי לשוחח איתה על דברים שאף אחד אחר לא מבין. ידעתי שגם אני אעשה את זה למען נשים אחרות. הכי חשוב לי להעביר להן מסר שלמרות הכול, הן יכולות לנהל את חייהן, לתת כבוד לרצונות ולרגשות שלהן".

כאמור, אחת הנשים אותן מלווה גבאי היא קרן לויטס. "היא יכולה לשאול אותי את השאלות הכי הזויות ולספר לי את הפחדים הכי גדולים, ואני לא אפול מהכיסא", מחייכת גבאי, "אני נותנת לה להבין שזה זמני, וכשזה ייגמר, היא שוב תהיה למעלה. הסרטן יכול לגלות בתוכנו עוצמות ויכולת התמודדות עם אתגרים. זה אתחול מחדש לחיים".

חופית אוחיון. "חייבים לשמור על אופטימיות"

"לא חשבתי שזה סרטן"

חופית אוחיון, בת 34, בכלל לא ידעה כי היא נשאית של הגן BRCA, המעלה את הסיכון לחלות בסרטן השד והשחלות. רק כאשר הרגישה בגוש, ארבעה חודשים לאחר הלידה, הלכה לכירורג שד. "כולם אמרו לי שזה בטח שאריות של חלב בגלל שהפסקתי להניק", היא אומרת, "אבל נבדקתי בכל זאת. גם הכירורגית אמרה שלהערכתה זה גוש שפיר, אבל כשסיפרתי לה שהדודה שלי והבת שלה חלו בסרטן השד, החליטה לשלוח אותי לבדיקות מקיפות" 

התשובות של הביופסיה התקבלו בזמן שאוחיון הייתה בעבודה. היא הייתה כל כך בטוחה שהכול בסדר, שקפצה לקבל את התוצאות מהרופאה לבד, כשהיא בטוחה שעוד מעט היא חוזרת לעבודה ולשגרה.

"ברגע שהיא אמרה את המילה סרטן, הרגשתי שיורד לי מסך שחור מול העיניים", היא נזכרת, "לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום ממה שהרופאה והאחות דיברו. לבעלי הייתה הרגשה לא טובה, אז הוא התקשר אליי בדיוק כשהייתי אצל הרופאה. היא אמרה לי לענות לו, ואני הודעתי לו כשהייתי לידה. היא גם דיברה איתו".

באותו ערב התכנסה אוחיון בתוך עצמה ולא רצתה לפגוש אף אחד או לשוחח עם איש. אחרי 24 שעות שבהן הפנימה את המצב החדש, התאוששה. "חונכתי על אופטימיות", היא אומרת, "זה מאד עזר לי. ידעתי שגיליתי את הגוש מוקדם ואחוזי ההחלמה מאד גבוהים. לצערי אני לא הראשונה ולא האחרונה שעוברת את זה, והכל יהיה בסדר".

המשפחות שלה ושל בעלה נרתמו לעזור עם הילדות ואיפשרו לאוחיון להתרכז בעיקר בהחלמה מהמחלה. המשבר הגדול נרשם כאשר בתה הגדולה, שהייתה אז בת שלוש, ראתה אותה פעם ראשונה בלי שיער - וברחה ממנה. "היה לה קשה להבין שזו אותה האמא, רק בלי שיער", מחייכת אוחיון, "אחר כך היא התרגלה, ואפילו לא רצתה שאשתמש בפאה. השתמשתי בה פעמים ספורות".

היום הפאה עדיין נמצאת בארון. "זה משהו סנטימנטלי שאני לא יכולה למסור", היא מפתיעה, "לפעמים הבנות מוציאות אותה מהארון ואנחנו עושים מופעי צחוק. חוץ מזה, חזרנו לחיי הימיום, ורק כשמבקשים מהבנות לכתוב על נס בחנוכה, הן כותבות על זה שאמא החלימה מסרטן".

אוחיון פעילה מאוד בעמותת "אחת מתשע", ופעילה עם חולות סרטן ומחלימות. "הבת שלי אומרת 'אמא, הנה החברות שלך מהסרטן'", היא צוחקת, "צריך למצוא את הדברים הטובים בכול דבר. אני הרווחתי המון אנשים נפלאים. הרבה פעמים אחרי ההבראה הפיזית מהסרטן, נשארים עם מטען נפשי. לכן חשוב לשמור על אופטימיות ושמחת חיים, ולהיות מוקף באנשים שבאמת מבינים אותך ועושים לך טוב".

ישנם גם מוצרים מיוחדים לחולות סרטן השד ומחלימות. צפו: