ביקור הפילוסוף
"כיום הכל בישראל נשלט על ידי הפחד והפוביה. אתם רוצים לשלוט בדרך כפייתית בכל מצב, בכל פרט, וזה עצוב. עליכם להיות פחות מפוחדים וכפייתיים, ואז גם הפוליטיקה שלכם תהיה גמישה יותר עם מרחב תמרון גדול יותר".
(הפסיכואנליטיקן והפילוסוף הפריזאי דניאל סיבוני. ראיון. יוני 1985)
"אתה נראה יותר רגוע מאשר בפגישה הקודמת שלנו", אומר לי האיש שיושב מולי. הוא קטן קומה כמוני, לראשו מגבעת חומה יפה, ואת מעילו וצעיפו אינו מסיר גם בקפה 'הנסיך הקטן'. הוא מתעקש לדבר עברית, לפעמים תנ"כית, כמו "אל תירא" כזה. המצחיק במשפט הפתיחה שלו זה שפגישתנו הקודמת אירעה לפני 30 שנים. הוא היה בן 43 ואני בן 33, אבל הוא מדבר כאילו נפרדנו לפני שבוע. עתה הוא איש מבוגר שחש צעיר "כי הגיל טמון בתוכנו", 30 ספרים כתב מאז ויש לו בתים בכל מקום וגם פה, ליד הים, היכן שצעירת ילדיו אריאל סיבוני חיה לה כציפור קטנה ויפה, שוקקת חיים. הוא מעולם לא חשב לגור כאן. ליבו בפריז ובניו־יורק.
ב־1985 דיבר איתי דניאל סיבוני על הגזענות פה כלפי מזרחיים, כלפי ערבים וכלפי בני אדם. על הסכנה שבצרות האופקים ובהדחקה הישראלית, בפנייה לרבנים, בהפיכת מערכת סימבולית לסיסמאות. כיום הוא מודאג יותר מהאיסלאם. זה האיום עליו ועל קניינו הרוחני והפיזי בפריז. אך אני החי פה חש כי דברים רבים מהם הזהיר סיבוני נותרו ואף החמירו: גזענות, מערכת הקלישאות, ההדחקה. אני חי פה ואולי לכן כואב יותר את פה. ואולי גם לכן אני רואה פחות. חסר לי המרחק.
סיבוני הביט בנו מפריז וכבר לפני 30 שנים סבר שיש שינוי לטובה וכי דווקא התפרצות הגזענות תביא שיפור בשל אובדן ההדחקה. איני מסכים עם חלק מדבריו, אבל אני מקשיב כי ייתכן שאני טועה וכי סיבוני הוא מטפל חכם. שנינו אחרי שיא הקריירה. שנינו השגנו מה שרצינו. גידלנו ילדים אהובים, פרחנו וכתבנו הרבה. שנינו נהנים מכל רגע של כתיבה וחשים כי היא אחיזתנו בעולם ושנינו חשים בקרבת המוות ולכן אולי רצים מהר יותר. ידו מקישה על השולחן ליד האספרסו הארוך באי־שקט.
שלום לעיתים קרובות
ב־1985 נפגשנו על הדשא של ביתן אהרון באירוע עם אינטלקטואלים צרפתים. "נוירוטיות יכולה להעשיר את חייך, אם אתה יודע מה לעשות איתה", אמר לי אז סיבוני, "כמו שנורמליות עלולה להיות אומללות אם אתה לא יודע מה לעשות איתה".
בגיל 14 עלה עם הוריו ממרקש לפריז והתגלה די מהר. תלמיד מבריק ואינטלקטואל מעופף. ב־1985 דיבר איתי בתיעוב על "הגזענים שהם פרשניו צרי האופק של אלוהים", על רבנים שהפכו ל"מורי דרך ועל הדרך שבה הפכו את התנ"ך לספר הוראות צבאי שבו עמלק הוא הערבים ויש להשמידם". הסכמתי.
"היהדות אינה דת", חידד השבוע. "היא רגש. בתוכו אפשר לגבש דת או עמדות קיומיות. רגש שיש לחיותו בכל מאודו, ואפשר בכל מקום ובכל אופן שהוא. רגש שיש הרוצים למחקו".
אני חוקר אותו על השאיפה להגשים עתה את הפנטזיה להקים את בית המקדש ה־3. והוא מזהיר ש"הסכנה של הגשמת פנטזיה היא שאתה מאבד אותה. בלי הפנטזיה אתה בורדר־ליין, מופרע שפועל באלימות אוטומטית". כיוצר וכמטפל הוא חסיד גדול של חירות ודמיון, פנטזיות וחופש מחשבה, וער למה שעובר בישראל על הדת. יום קודם לפגישה שלנו התפלל בבית כנסת במלון באילת ונחרד לשמוע פרשנות שניתנה שם על ידי אדם לפרשת השבוע. "שטויות מוחלטות. טיפשות ובורות", הוא אומר. סיבוני ער מאוד גם למה שהוא מכנה בחרדה, "תהום עצומה שנפערה פה בין חילונים לדתיים שייקח דורות לגשר עליה. כי בשני הצדדים נדרשת עבודה פנימית עצומה".
יצא שסיבוני הגיע לביקור הזה בעת הסכינאות. "נדהמתי שהישראלים הופתעו מן הסכינים כאילו אינם מודעים לאיסלאם ולדרכו. אני חושב כי גם הפלסטינים שמולכם הם בני ערובה בידי האיסלאם. לכן הכיבוש כיום אינו הבעיה אלא סימפטום. זה האיסלאם שחטף את הקייס הפלסטיני ושיגר אותו בטיל חזק מדי עד שיצא לסיבוב מסביב לכדור הארץ. האיסלאם ראה תמיד ביהודים עם עלוב וחלש ולא היה מסוגל לקבל את הריבונות שלכם".
אתה אמרת לי לפני 30 שנים "אל תירא" ואתה מפחד מהאיסלאם?
"אמרתי 'אל תירא' במובן שכל קבוצה שמופעלת על ידי פחד ויראה דינה להיכשל".
אבל אתה מפחד מהאיסלאם כיום?
"אני חושש רק ממורך לב מולו. מהפחדנות של הצרפתים. אם לא יפחדו ותהיה להם הדיגניטי שלהם, הם יוכלו להיות הרבה יותר יעילים בלעזור גם למוסלמים וגם ליהודים למצוא עצמם בדיגניטי שלהם. אתם מתקיימים בישראל תחת משא כבד מנשוא של צרות של אלפי שנים. אין לזה פתרון בן רגע. ואני מאוד מכבד אתכם ואת הערבים שבכל זאת מנסים לפתור את הבעיות. למצוא דרך אחרת מאשר הקנאות. אתם בחזית הבעיה הקיומית של האדם – איך להתקיים בשטח עוין בלי לאבד את הנשמה".
בסוף ספרו על המזרח התיכון כתב סיבוני כי "ישרור פה שלום לעיתים קרובות". עכשיו הוא אומר, "הבעיות לא תיפתרנה, הן רק תנוהלנה. פה ושם סכין, אבל רוב הזמן שקט".
אז הכל בסדר?
"לא. הכל בעייתי. אבל אנשים שמתמודדים עם בעיות זה יותר טוב מאשר לחיות 'בסדר'".
ובכל זאת רבים רוצים לעזוב?
"גם זה מובן לדעתי. גם אני אוהב את הארץ הזאת, נהנה לבוא ושמח לעזוב. בחלום יעקב הוא ישראל, המלאכים עולים ויורדים על הסולם. עוזבים ובאים. כך ישראלים רבים שמחפשים חירות ועולם פתוח ושכר הוגן. הם באים והולכים ובאים".
נ.ב.
אני מבולבל. מצד אחד מדבר בנימין נתניהו כל חייו על צמצום מעורבות הממשלה וחותר להפריט הכל ולהעביר לידי הזאבים של השוק הפרטי. וכך אכן עושה. ומצד שני הוא מחליט להקים ארמון־משכן־ראש־ממשלה ומשרדים כמו שליט קומוניסטי ששולט בכל פרט. נדמה לי שאת מה שנשאר לו לנהל במדינת ישראל המופרטת אפשר לעשות גם מסמארטפון בבית קפה. אם הוא נאמן לעצמו, שייצא גם מהבית העצום בבלפור ומהמשרד מול בנק ישראל, שממנו ניהלו ראשי ממשלה קודמים מדינה שלמה לא מופרטת, ויבחר משרדון או כיסא בקפה שהוא אוהב. אבל שיחליט: מילטון פרידמן או ליאוניד ברז'נייב.
