הכל אודות אבא

יום חמישי ה־2 בדצמבר, לפני חמש שנים, נופר בוקר חזרה באוטובוס מרמת־גן לתל־אביב. היא הייתה אז סטודנטית טרייה למשחק בבית צבי, ובידיה החזיקה שולחן מתקפל, שאותו השאילה מבית הקפה שבו מילצרה לצורך הדגמת תרגיל.

"האוטובוס היה מלא, צפוף ורעשני", היא נזכרת, "אבל בחצי אוזן קלטתי שבחדשות, נדמה לי של השעה ארבע, מדברים על שריפה בכרמל. הצטערתי, חשבתי על העצים, ולרגע לא חלפה בראשי המחשבה שאבא שלי שם. דאגתי לסבתא וסבא שגרים בקריות, אז ניסיתי להתקרב לקדמת האוטובוס, כדי לשמוע יותר טוב. לא הצלחתי. גם בגלל השולחן. אז התנחמתי במחשבה שאילו קרה להם משהו, אבא בטח היה מודיע לי. כי אבא שלי היה כל יכול, המציל של כל העולם".

נופר עצרה בבית הקפה, החזירה את השולחן וצעדה לדירתה השכורה. "הגעתי הביתה והחלפתי בגדים. עבדתי אז גם בקאמרי, כסדרנית, ובדיוק כשלבשתי את המדים הטלפון צילצל ואחותי אבישג הייתה על הקו. אמרתי לה 'אני עסוקה, תיכף אחזור אלייך'. אחרי כמה דקות היא שוב צילצלה. עניתי ושאלתי 'זה דחוף?' ואבישג אמרה 'כן, אבא נעדר'. ככה זה התחיל".

"הוא היה הגב שלי".

היה לי חבר

מה שהתחיל לפני חמש שנים עדיין לא הסתיים עבורה, ואולי לא יסתיים לעולם. נופר בוקר (29), שחקנית־יוצרת באנסמבל "בובצ'קה", היא בתם השלישית של אתי, שוטרת שפרשה לגמלאות, ותת־ניצב ליאור בוקר, קצין אגף המבצעים במחוז הצפוני במשטרת ישראל, שנספה באסון הכרמל.

"מאז האסון הגיעו לא מעט הצעות מהתקשורת ולכולן סירבתי", היא מספרת, "כי לא רציתי להצטייר כמי שרוכבת על הטרגדיה המשפחתית שלה כדי להתפרסם. עכשיו, כשאני שחקנית במשרה מלאה, כבר אין לי סיבה להתחבא. אבא כל כך תמך בי כשבחרתי במשחק וכל כך התגאה כשראה אותי על הבמה, שאני מרגישה שאני חייבת לו את זה".

הבית הקטן בקריית־טבעון, שבו אמה ממשיכה להתגורר, המה מיצירה. "אמא כתבה, אבא פיסל ואנחנו, שלוש הבנות, שרנו ורקדנו. גדלנו באווירה חופשית ומאפשרת, ותמיד ידעתי מה אני רוצה — לשחק". אחותה הגדולה נועה (32) למדה במגמת תיאטרון, השנייה, אבישג (31) ניגנה על פסנתר, וברחוב תמיד חנתה ניידת. "כשהניידת הגיעה לבית הספר כולם ידעו שאבא בא לקחת אותי, והייתי גאה".

האידיליה הופרה כשנופר הייתה בכיתה ד'. הוריה התגרשו. "אני זוכרת רגעים של כאב ועצב, אבל זו לא הייתה טראומה", היא מספרת, "כי הם נשארו חברים טובים. אבא המשיך להסיע אותי לחוגים גם כשעבר לגור בקריות ובחיפה. הוא היה מאוד נוכח בחיים שלי, וגם של אחיותיי. היה נדיר שעבר יום שלם בלי שדיברנו בטלפון. המינימום היה שיחה אחת ביום, ולרוב היו שלוש ויותר. ביום שבו פרצה השריפה", פניה מקדירות פתאום, "אמרתי לעצמי 'הערב אצלצל לאבא'. יום קודם שנינו היינו עסוקים ורק חיפשנו אחד את השנייה".

על הבמה עם "בובצ'קה" | צילום: יוסי צבקר

שאלת את ההורים למה הם החליטו להתגרש?

"לא. עם הזמן הבנתי למה הם התגרשו, אבל אני מנועה מלספר. זה שלהם".

אבא היה שם בשבילה גם כשלא התקבלה ללהקה צבאית, כמו שחלמה. "הגישה שלו לחיים הייתה 'אוקיי, זה קרה, זה קורה, בואי נחשוב מה עושים הלאה'. הרבה הורים לא היו שמחים לשמוע שבתם בחרה בקריירה של משחק, אבל אבא היה הגב שלי. מקור אין־סופי לתמיכה. הוא אמר לי "אדם מאושר הוא מי שהפך את מה שהוא הכי אוהב למקצוע".

ביום הגיוס הוריה ליוו אותה לבקו"ם, "אבל לא לבשו מדים", היא מחייכת. "החלטתי לשרת כמפקדת, גם בגלל שאבא היה מפקד. ביום שלפני הגיוס הייתי חולה ואבא בא אלינו בערב. התקשרנו יחד לצבא, סיפרתי שאני חולה ושאלנו אם אוכל לדחות את הגיוס ביממה בלי לפספס את קורס המפקדים. כשסירבו, נסעתי לבקו"ם עם 39 מעלות חום".

"גדלנו באווירה חופשית ומאפשרת". מימין: נועה, נופר ואבישג עם אבא ליאור

בזמן שירותה הצבאי, כקצינת הדרכה בחיל תקשוב, התהדק הקשר. "בכל פעם שצילצלתי לאבא, הוא ענה במשפט קבוע: 'שלום לילדה הקטנה שלי שאני אוהב אותה וגאה בה, היא יודעת כמה שאני אוהב אותה וגאה בה?' ככה הוא ענה גם כשצילצלתי אליו מהצבא, בשיא הלחץ, ומיד הייתי נרגעת. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אני גם דומה לו מאוד, וכשאומרים לי את זה זו מחמאה גדולה, כי אבא היה גבר שרמנטי וכריזמטי".

עם שחרורה היא השיגה ויזת עבודה וטסה לצפון קרוליינה לעבוד בעגלות. "כשסיימתי לעבוד טסתי ללאס־וגאס וגנבו ממני 400 דולר. ישר צילצלתי לאבא ובכיתי 'נרדמתי, גנבו לי', והוא אמר: 'אני יודע שאת אחראית ועובדת, יהיה בסדר, אני אעביר לך כסף'. לא ערכתי סקר, אבל אני בטוחה שלא כל הורה היה אומר את זה מיד, בלי אף מילת ביקורת".

בשובה ארצה היא שכרה דירה בתל־אביב ("את שכר הדירה לחודש הראשון אבא נתן לי ואמר: 'תתחילי ללמוד, עם עבודה תסתדרי'. שמחתי שהוא כל כך סמך עליי") והחלה ללמוד במכינה של ניסן נתיב. "האמת היא שלא התקבלתי לאף בית ספר למשחק", היא מודה, "אבל בדיעבד השנה הזו הייתה בדיוק במקום". בסופה, נופר התקבלה לבית צבי, מרחק נגיעה מהגשמת חלומה. "וחודש אחרי שהתחלתי ללמוד, קרה האסון".

כשאחותה הודיעה לה "אבא נעדר", נופר צילצלה לאחות הבכורה נועה, במאית ומטפלת בפסיכודרמה שגרה ביפו. "הרגשנו שאנחנו חייבות להגיע מיד לצפון. אמא הציעה לשלוח מונית, ובסוף חברה של נועה התנדבה להסיע אותנו. נזכרתי בתרגיל משחק שבו למדנו: 'כשיש לך מטרה, עשה רק את הדברים ההכרחיים כדי להשיג אותה', ולקחתי רק את שני הדברים ההכרחיים — טלפון סלולרי ומטען. תוך כדי התארגנות אמרתי לעצמי 'אבא, אבא' בקול רם, המון פעמים, כדי לפקס את המחשבה. אולי גם כדי שהוא ישמע".

ככל שהתקדמו צפונה, נופר התקשתה להאמין למראה עיניה. "השמיים היו אדומים. בשלב הזה כבר דווח על שריפה גדולה, אבל למרות השעה המאוחרת לא ראיתי חושך, אלא בעירה אחת גדולה. נדמה לי שרק אז התחלתי לעכל את ממדי השריפה".

חשבת שאבא שלך נמצא שם?

"לא חשבתי שהוא לא יהיה שם. אבא היה הבן אדם הראשון שקופץ לעזור. לפני שנים, בחורף סוער במיוחד, אבא ראה אישה זקנה שנלכדה ברכב שלה, בשיטפון, והוא לא חיכה לכוחות ההצלה. בלי לחשוב פעמיים הוא קפץ למים עם הבגדים וחילץ אותה. אז כן, הבנתי שהוא בתוך השריפה. אבל המחשבות לא לקחו אותי למקומות טרגיים. גם כשראיתי את השמיים בוערים התפללתי לסוף טוב".

האישה האחרת

בית אמה כבר היה מלא באנשים. חברים, קרובי משפחה ("בגלל שאמא ואבא נשארו חברים טובים, גם המשפחה שלה הגיעה"). בשבת אחר הצהריים הגיעו לביתם נציגי המשטרה. "הם ראו שהבית מלא ושאלו אם אנחנו רוצות ללכת לחדר צדדי, או לפנות את מי שיושב איתנו בסלון, ואמרנו שאנחנו מעדיפות להישאר בסלון, עם כולם", היא משחזרת. "ואז אישרו לנו שהגופה שנמצאה היא של אבא. באותו הרגע שלושתנו התקפלנו לתוך הזרועות של אמא. ארבע נשים בלי ראש המשפחה".

יש עוד אישה. חברת הכנסת נאוה בוקר.

"הם לא התחתנו. היא הייתה הידועה בציבור שלו והוא היה הידוע בציבור שלה".

ידעת על קיומה בחייו של אביך?

"אני לא מעוניינת לדבר עליה. כל מה שאני רוצה הוא לספר על אבא שלי כדי שיידעו איזה אבא הוא היה ויבינו איזה אדם הוא היה".

את כועסת על נאוה שלקחה על עצמה את מבצע ההנצחה?

"כל אחד מנציח את ליאור בוקר בדרך שלו. נכון לעכשיו אני מנציחה את אבא בכך שאני מקיימת את אחד הרצונות הכי גדולים שלו — שאהיה מאושרת ושמחה. ברגעים הכי כואבים מצאתי את עצמי הולכת למחשב ושולחת קורות חיים. לא הייתי חייבת לעשות את זה דווקא כשאני בוכה, אבל ידעתי שבפעולה הזאת אני בוחרת בצעד אחד קדימה ולא בצעד אחורה".

ח"כ נאוה בוקר מאשרת שהיא וליאור בוקר לא נישאו ברבנות. "שנינו היינו נשואים בעבר ולא רצינו לחזור לשם", היא אומרת. "התחתנו ב'נישואים אלטרנטיביים'. ניסחנו הסכם, ליאור כתב אותו על קלף, הוא קנה לי טבעת נישואים ומהשנה הראשונה הוא קרא לי 'אשתי' ואני קראתי לו 'בעלי'. אחרי 14 שנים ביחד באמת שלא צריך חותמת מהרבנות".

יש לך קשר עם בנותיו?

"קשר קורקטי. הן בנות גדולות שחיות את חייהן ואני מאחלת להן רק טוב".

לא נחקר מספיק

את הלוויה היא הדחיקה כליל מתודעתה. "יש לי בלק אאוט", נופר מתנצלת. "אבישג דיברה בשם שלושתנו, ואני מניחה שסבא, אבא של אבא, אמר את הקדיש".

אבא שלך היה חלק מהכוח המשטרתי שיצא ללוות את צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, שנלכדו בלהבות. הוא נסע מאחורי האוטובוס שלהם ורכבו עלה באש. אין בך כעס על כך שהוא סיכן את עצמו? הקריב את חייו?

"לא. אני בטוחה שאבא שלי לא היה נוסע מאחורי האוטובוס אם הוא היה חושב שהוא לא ייצא מזה בשלום. סמכתי עליו בחייו ואני סומכת גם על ההחלטה הגורלית שהובילה למותו. אין לי ספק שאבא שלי נשאר שם מפני שהוא היה עסוק בעשייה, בלעזור".

אז בואי נניח עוד עובדות על השולחן. באסון הכרמל מחדל רדף מחדל.

"חשוב לדבר על האסון מכל מיני נקודות, גם מההיבטים המשפחתיים של משפחות שאיבדו את יקיריהן וגם במישור הארצי. אני חושבת שהנושא הזה עוד לא נחקר מספיק וחשוב שיקדישו לו עוד חקירות כדי להפיק עוד מסקנות. אבל בעיניי, ברגע שאדם בן 56 נספה בלהבות זה מחדל אל מול החיים, הקיום והאהבה".

שבועיים אחרי האסון חזרה נופר ללימודים. "כשנופל עלייך משהו כל כך מטלטל ובלתי נתפס את רוצה לייצר לעצמך איזושהי קרקע יציבה שתוכלי לעמוד עליה. בית צבי היה לי מקום נעים וחם. ככל שהעמקתי בלימודים התקשיתי לתת משמרות כמלצרית, אז באו לקראתי ואיפשרו לי לעבוד בחדר ההפקות. מוקדם בבוקר ניקיתי שם ופיניתי ספלים. גם בשבתות עבדתי שם כדי לממן את הלימודים. בהתחלה גרתי אצל אחותי נועה, ביפו, כי לא היו לי כוחות להתמודד עם הכל. היא נתנה לי חיבוק חם ופינתה לי מקום בדירתה הקטנה והייתי חייבת להיאחז ביד שהיא הושיטה לי".

בשנת הלימודים השנייה היא זכתה במלגה על שם גרי בילו, המנהל המיתולוגי של בית צבי ("בן זוגו העניק לי אותה") ובסיום השנה השלישית זכתה במלגת הצטיינות. את זה אביה לא זכה לראות. "ברור שהעיניים שלי חיפשו את אבא בטקס הסיום", קולה נחנק. "הוא היה חסר והוא תמיד חסר, אבל באיזשהו מקום אני גם מרגישה שהוא תמיד איתי".

אז נשמת עמוק והתחלת לעשות אודישנים?

"לא. סיימתי את הלימודים לפני שנתיים ולא הרגשתי מוכנה להתחיל. כבר לא הייתה לי המשענת של אבא. חזרתי למלצר עד שקיבלתי טלפון מחברה מדהימה שלמדה איתי במכינה, טטיאנה מחלינובסקי. אחרי האסון היא הגיעה אליי עם שמיכת הפוך שלה וישנה אצלי. לא בגלל שהיא פחדה שיקרה לי משהו, אלא כדי שלא אהיה לבד. טטיאנה סיפרה לי שהיא רוצה להקים קבוצה יוצרת וקסם לי הרעיון לכתוב ביחד. צירפנו אלינו את יוליה פרידמן, שריאל יוסף וגלי אשכנזי, היינו חמש נשים שרוצות להעלות מופע בידור קברטי על טהרת הנשיות — ואז צירפנו גם גבר, אורי שילה, בשביל האיזון".

מה זה "בובצ'קה"?

"יוליה וטטיאנה קוראות כך זו לזו והסאונד של הכינוי הזה ישב לנו טוב. גרעין העבודה שלנו הוא בהקצנה — כשלוקחים מצב מהחיים ומקצינים אותו מגיעים להומור נפלא. יש לנו שיר ראפ שהפזמון שלו אומר 'כשאתם לא בסביבה אנחנו כמו גברים', ובקטע אחר אנחנו יורדות על גבר שמתנהג כמו שמצפים מאישה להתנהג. בדייט הראשון הוא היסטרי והיא זו שאומרת לו 'מה קורה לך אחי? לא צריך כל כך הרבה אמוציות'. עשינו הכל לבד: כתיבה, בימוי, כוריאוגרפיה, תאורה, ניהול הפקה, אפילו תפרנו את התלבושות. אורי, התרנגול היחיד בחבורה, תרם בכתיבה ונתן לנו את הזווית הגברית בכל עניין".

ההרכב התחיל להופיע לפני שנה, "ולא פשוט להיות קבוצה עצמאית", היא מודה, "אבל אנשים באים וצוחקים. ב־20 בדצמבר נופיע בצוותא, בינואר נופיע בהבימה ויש גם הזמנות לאירועים סגורים. כדי לשרוד כלכלית אני משחקת בעוד שתי הצגות, 'צורה לאהבה' בתיאטרון הספריה ו'הבית זה מה שמפריד' בתיאטרון הערבי־עברי ביפו. זה לא מקצוע יציב, כדי להחזיק דירה בתל־אביב אני גרה עם עוד שתי שותפות, אבל אני מאוד מאמינה ב'בובצ'קה'".

לא היית רוצה להנציח את אבא על הבמה?

"ברור שאני רוצה. אבל עוד לא הגעתי למקום הזה, אני עדיין לא מוכנה. אני קשובה לעצמי, כמו שאבא היה קשוב לי, ומרגישה שבבוא היום אוכל לעשות זאת בדרך הנכונה והמדויקת ביותר".

לבנך הבכור תקראי ליאור?

"אבישג אחותי כבר הודיעה שהיא תקרא כך לבנה. אנחנו אחיות אוהבות ומפרגנות זו לזו, אז אין הבדל. נתתי לה את המתנה". •