שתף קטע נבחר

עולים ומתאבדים: "הבן כתב 'בישראל יש כניסה אבל אין יציאה'"

על פי נתונים שפורסמו אתמול שליש מהמתאבדים ב-13 השנים האחרונות הם עולים. אביו של החייל אליאס אבטה ששם קץ לחייו: "הוא הרגיש שנסגרו לו כל הדלתות". פסיכולוג קליני: "עולים נמצאים בקבוצת סיכון להתנהגות אובדנית"

 

אליאס אבטה ז"ל. "כמה אפשר לשמוע שהתאבד בן של העדה האתיופית?" ()
אליאס אבטה ז"ל. "כמה אפשר לשמוע שהתאבד בן של העדה האתיופית?"

"אני כבר איבדתי את הבן שלי, אני לא יכול להחזיר אותו, אבל אני לא רוצה שמה שקרה לי יקרה לכל האנשים שיש להם ילדים. כמה אפשר לשמוע שהתאבד בן של העדה האתיופית? בבקשה, תשימו קץ לזה". כך אמר מסרט אבטה (47), אביו של סמל אליאס אבטה ז"ל, לוחם ביחידת כיפת ברזל ששם קץ לחייו לפני כשלושה חודשים בהיותו בן 22.

 

על פי הנתונים שפורסמו אתמול (ד'), שליש מהמתאבדים ב-13 השנים האחרונות הם עולים חדשים. רבע מהמתאבדים היו עולי ברית המועצות לשעבר שעלו החל משנת 1990, ובין 3 ל-8 אחוזים היו עולי אתיופיה שעלו לארץ החל משנת 1980. באותן שנים נרשמו 4,806 התאבדויות בישראל, מתוכן 1,658 התאבדויות בקרב עולים בגיל 15 ומעלה המהווים 34.5% מכל ההתאבדויות בשנים הללו. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולי אתיופיה מהווים 1.75% מהאוכלוסייה ועולי חבר העמים מהווים כ-13% מהאוכלוסייה.

 

"אני עדיין לא מאמין שהוא עשה את זה", אומר אבטה, ומתח ביקורת על הצבא. "בצה"ל יכולים היו לטפל בו ולא טיפלו. אני יודע שהיו כמה ריתוקים שהוא קיבל בלי שהגיע לו. כנראה הוא הרגיש שנסגרו לו כל הדלתות. הוא השאיר מכתב שבו הוא כתב: 'בישראל יש כניסה אבל אין יציאה'. הוא יתום מאם, ובמקום לטפל בו סגרו אותו בחגים, לא שחררו אותו שייצא אליי. פעם אחת הוא שטף ידיים ונתן את הנשק לחבר שלו – ואז האשימו אותו בהפקרת נשק והוא קיבל ריתוק לחודש. בפעם אחרת הוא קיבל ריתוק לחודשיים. גם בחגים כולם יצאו לחופש והוא נשאר. נמאס לו, הוא ביקש שיעבירו אותו בסיס וגם זה לא קרה".

  

מסרט עלה לישראל ב-1994 ובנו עלה לארץ שנתיים לאחר מכן, אחרי שאמו נפטרה. עד שהתחתן בשנית שימש מסרט כאב חד-הורי לאליאס ולשבעת אחיו בביתם בטירת הכרמל. אבטה אומר שהוא עדיין מחכה לתשובות מהצבא. "אני שואל כל הזמן מה עם החקירה ואומרים לי שאין תוצאות, אבל אני רוצה תשובות. יש לי בן נוסף שהוא חייל קרבי ואני דואג. ההורים מפקידים את הילדים שלהם בצבא ולא רוצים לקבל בחזרה גופה".

 

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה. נסיבות מותו נחקרו על ידי מצ"ח והועברו לבחינת הפרקליטות הצבאית. בסיום גיבוש חוות הדעת של הפרקליטות, יועברו תיק החקירה וחוות הדעת לידי המשפחה".

 

"נתק בין העולים במצוקה לבין מסגרות הסיוע"

הנתונים שפורסמו לא ממש הפתיעו את אלכס טנצר, פעיל חברתי ולוחם למען זכויות העולים. "לפעמים אין משפחה ואין מי שיעזור. אנשים לא עמדו בנטל הכלכלי, הם הרגישו שהכול מתמוטט ושאין עזרה מאף אחד. אי-הבנה של האוכלוסייה הרוסית והקהילה האתיופית יוצרת ייאוש. אני באופן אישי הכרתי כמה עולי ברית המועצות שהתאבדו במשך השנים, הם היו בודדים בארץ", אומר טנצר. "לאנשים שמתאבדים יש פרופיל דומה ויש להם בעיות הסתגלות. לפעמים אדם שעלה לארץ לבד לא הסתדר עם החברה שלו, בלימודים או בתעסוקה, ואז נוצר משבר. יש כאלה שמתחזקים ויש אנשים שלא עומדים בלחץ הזה. אני מכיר גם אנשים שהתאבדו בגלל בעיות כלכליות ובגלל בנקים".

 

טנצר מספר על הניסיון האישי שלו כאשר הגיע לארץ: "אותי למשל אימצה משפחה אחרי שעליתי לישראל לבד, אבל לרוב האנשים שעלו לבד לא היה לוקסוס כזה. חשוב לזכור שגם אחוז הגירושין בקרב עולים חדשים גבוה משאר האוכלוסייה. חלק מהם נכנסים למשבר בגלל השפה והתרבות האחרת. עוד נקודה: כדי להתקבל לעבודה צריך לעבור מבחנים, ולכן פתאום מהנדס בברית המועצות צריך לנקות רחובות בארץ. זה גורם לבעיות ולא כולם מסוגלים להתמודד עם זה במדינה אחרת, עם תרבות ומנטליות אחרות. תבדוק איזה אחוז מהאנשים שגרים ברחוב הם עולים חדשים".  

ד" לוי בלז. "אלו אוכלוסיות שלפעמים נדחקות הצידה" (צילום: המרכז האקדמי רופין) (צילום: המרכז האקדמי רופין)
ד" לוי בלז. "אלו אוכלוסיות שלפעמים נדחקות הצידה"(צילום: המרכז האקדמי רופין)

לדברי טנצר, לא תמיד מי שמטפל בבעיות של העולים מבין באמת את המצוקה שלהם. "עולים מברית המועצות יצאו להפגין בשנות ה-90 והמדינה לא הבינה את הבעיות שלהם ולכן לא תמכה. מדינת ישראל צריכה לעשות כמה דברים - לתת יחס לבני אדם שהרבה פעמים חסר, ולהפסיק את האפליה בחברה הישראלית, בתעסוקה למשל. הרבה פעמים מי שמטפל בעולים לא מבין במיקרו בעיות, בבעיות פרטניות, סתם מבזבזים כסף".

 

ד"ר יוסי לוי-בלז הוא ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין, פסיכולוג קליני וחבר הנהלת עמותת "בשביל החיים". "עולים חדשים ומהגרים בכלל נמצאים בארץ ובעולם בקבוצת סיכון להתנהגות אובדנית והתאבדות, בשל מגוון סיבות, בראשן דחק ההגירה, כלומר המעבר לארץ חדשה והתמודדות עם תרבות חדשה", הוא טוען. "שינוי בכל מאפייני החברה והתרבות, יחד עם גורמי לחץ והצורך להתאקלם בסביבה חדשה, מהווים יחד גורם סיכון שמגביר את רמת המצוקה,

ובעתות משבר - את הסיכון האובדני".

 

לדברי ד"ר לוי-בלז, נעשים מאמצים ומושקעים משאבים למנוע התאבדויות בקרב אוכלוסיית העולים, אבל זה לא מספיק. "העובדה שבארץ הקולטת אין מסגרות מותאמות חברתית ותרבותית - למשל טיפול בשפת המקור, היכרות עם מאפייני התרבות הספציפית - גורמת לנתק בין העולים הנמצאים במצוקה לבין מסגרות הסיוע. בישראל יש מאמצים להנגיש את הטיפול באוכלוסיית העולים, אך יש להגביר זאת על ידי קווים חמים ברוסית ובאמהרית, הנגשת התוכנית הלאומית, עבודה עם הקייסים וראשי הקהילה של עולי אתיופיה, והיכרות עם דרכי הביטוי של דיכאון ומצוקה בתרבויות הנקלטות.

 

"קיים בארץ מחקר ונאסף ידע על הדרכים להנגיש טיפול לאוכלוסיות אלו", הוא מסכם. "התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות עושה את מרב המאמצים לטפל גם באוכלוסייה זו, אך נדרשים עוד משאבים מכיוון שאלו אוכלוסיות שלעתים נדחקות הצידה".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים