אלי גוטמן, נכשלת כמאמן הנבחרת? "המילה 'כישלון' היא לא חלק מהלקסיקון שלי"
זאת הייתה שנה מטלטלת עבור אלי גוטמן. למרות הציפיות הגרנדיוזיות נבחרת ישראל בכדורגל לא הצליחה לעלות לטורניר היורו וספגה סדרה של הפסדים משפילים. מיד אחר כך אביו לקה בשבץ מוחי ומאז הוא סועד אותו ליד מיטתו מדי יום. בראיון חשוף, גוטמן מדבר לראשונה על הקמפיין הכושל, מתייחס לפרשת ההימורים בקזינו, מתאר איך השפיע עליו התקף הלב שעבר ומבטיח: אני עוד אחזור, ובגדול. ראיון בועט
אלי גוטמן חלם להביא את נבחרת ישראל לטורניר היורו. בדמיונו הוא כבר ראה את עצמו יושב בחליפה ובעניבה בפאלה דה קונגרס בפריז בזמן הגרלת הבתים, תופס את מקומו לצד המאמנים הגדולים של מעצמות הכדורגל באירופה. אבל רצה הגורל וגוטמן מצא את עצמו מתמודד עם משבר הרבה יותר תובעני, ששם את הכישלון המקצועי בפרופורציות והזכיר לו שהחיים לא מתחילים ונגמרים בכדורגל. וכך, במוצאי שבת, בזמן אירוע ההגרלה הנוצץ, הוא ישב ליד מיטתו של אביו, צבי גוטמן, בבית החולים השיקומי פלימן שבחיפה, שם אושפז האב לאחר שעבר אירוע מוחי קשה.
בשבועיים שעברו מאז האירוע גוטמן מבקר את אביו בן ה־85 מדי יום, בבוקר ובערב, יושב לצידו, מדבר איתו, מאכיל ומסרק אותו. "זה ממש לא ייאמן, רק לפני שבועיים הבן אדם עוד היה במלוא בריאותו וכוחו", הוא אומר. "כנראה בורא עולם רצה שאהיה פה לידו, שאהיה זה שיסעד אותו ברגעים האלה". המשבר הבריאותי של האב, התובנה שנחתה עליו בדבר שבירותם של החיים, החזירו את גוטמן להתקף הלב שעבר הוא עצמו לפני כחמש שנים וגרמו לו לתת דין וחשבון לעצמו על מערכת היחסים עם הוריו.
"גדלתי בבית עם אבא דומיננטי, איש צבא קבע, שהקפיד על חינוך נוקשה לערכים ולסדר. את האהבה קיבלנו יותר מאמא", מספר גוטמן (57), כשהוא חשוף ונרגש באורח מאוד לא אופייני לו. "אבא לא היה מעורב בקריירה שלי מעבר לכך שהיה לו מושג כללי על מה שקורה, כמו שאני הולך לחתום בקבוצה זאת או אחרת. במשחקים קריטיים הוא לא היה מסוגל לצפות בטלוויזיה, והיה יוצא להליכות. למגרשים הוא לא הגיע אף פעם, לא הוא ולא אמא. ההורים לא רצו שאלך בכיוון הזה, העדיפו שאהיה רופא או מהנדס. אבא בפירוש אמר שאני צריך למצוא לעצמי מקצוע מכובד ויציב יותר. מרדתי ברצון הזה שלהם, דבר שלא עשיתי מעולם בשום תחום אחר. בכל מה שקשור לחלום הכדורגל, הייתי פרש בודד".
גוטמן לא ממורמר או מתוסכל. להפך, הוא מברך על כל רגע שבו מתאפשר לו לבלות אם אביו. "לאחרונה אני מקבל מאבא שלי את הרכות שקודם לא קיבלתי ממנו. אני שמח שבורא עולם גרם לי שככה אזכור אותו", הוא אומר. "האירוע הזה קירב בינינו, האהבה הפכה למוחשית. הוא רואה אותי והוא מאושר, לא מפסיק לחייך. הוא לא מפסיק לנשק אותי. בכל ארוחה אני מאכיל אותו ועושה את זה בתענוג גדול, אני נהנה מזה".
הצד הטוב, הצד הרע
הטיפול באב, עם כל הכאב הכרוך בו ומבלי שהתכוון לכך כמובן, משכיח מגוטמן את כישלון המשימה שלקח על עצמו — להעלות את נבחרת ישראל לטורניר היורו 2016. בחודשיים וחצי שעברו מאז סיום הקמפיין, שבמהלכו ספגה הנבחרת הפסדים משפילים, בעיקר ההפסד לקפריסין בבית — גוטמן גזר על עצמו שתיקה. לראיון הזה, הראשון מאז שהנבחרת הודחה, הוא הגיע מסודר ומאורגן, התכונן מראש עם דפים כתובים שהקיפו את כל הנושאים שחשב שיישאל לגביהם — מהיחסים עם הכוכב ערן זהבי ועד "פרשת הקזינו".
"ישבתי עם עצמי בבית, ניתחתי את התקופה שלי כמאמן נבחרת", הוא מספר תוך לגימה מכוס תה. "בצד הטוב של הסיפור, הגשמתי את החלום של כל מי שאי פעם אימן. זו לא סתם אמירה. זה משהו שמלווה אותך לאורך כל הקריירה, זכות שניתנת למתי מעט. בצד הפחות טוב, לא הצלחתי להביא את נבחרת ישראל לטורניר גדול. יש לי מוטו, שמלווה אותי בכדורגל ובחיים האישיים ומורכב משלושה דברים: תחלום בגדול, תעבוד קשה ותישאר צנוע. את החלום של אימון הנבחרת הגשמתי, אבל רק חלקית. הייתי משוכנע שדרך עבודה קשה, הנבחרת תעפיל למשחקי ההצלבה שאחרי שלב הבתים, ואז ננצח ונגיע ליורו, אלא שזה לא קרה. אבל למרות שלא הצלחנו, לעולם לא הייתי מוותר על החוויה הזאת — כי מי שלא חולם בגדול לא מגיע. אם לא הייתי חולם בגדול, לא הייתי מגיע לליגת האלופות באוגוסט 2010. חייבים להמשיך להציב את היעדים האלה".
אז מה המסקנה, שגם עבודה קשה היא לא ערובה להצלחה בכדורגל הישראלי?
"אני אחד שמאמין רק בעבודה קשה, לא מאמין בקיצורי דרך. לפני שקיבלתי את תפקיד המאמן הלאומי, נסעתי על חשבוני להשתלמות אצל מאמן נבחרת גרמניה יואכים לב, שאיתו אני בקשר עד היום, כדי להבין את המשמעות של מעבר מאימון קבוצה לאימון נבחרת. בתוך תוכי קיבלתי מראש החלטה שהקמפיין הנוכחי יהיה האחרון שלי בנבחרת, בגלל הרצון והרעב לחזור לאמן קבוצה".
אז מה הסיבות לכישלון?
"ברמה המקצועית אני מודיע לך באחריות, שאני מאמן טוב יותר משהייתי לפני שנכנסתי לתפקיד מאמן הנבחרת. אני יודע היום מה ההבדל בין אימון נבחרת לאימון קבוצה. עשיתי את ההתאמות הנדרשות, התמודדתי עם דברים שלא הכרתי והתכוננתי למשחקים כפי שמעולם לא התכוננתי. ביליתי שעות בתכנון מהלכים, אכלתי ושתיתי את היריבות, קמתי ונרדמתי עם השחקנים שלנו. שום דבר מזה לא קשור לעובדה שלא העפלנו ליורו. אני מבטיח כאן שכולם — האוהדים, ההתאחדות, השחקנים — קיבלו את המאמן המסור ביותר, המשקיען ביותר, המחויב ביותר — ושעדיין לא הצליח להגיע למטרה".
למה?
"היו לנו שתי נקודות תורפה, מקצועית ומנטלית. כל העניין בנבחרת זה לדעת להתעלות בעקביות, אבל לצערי אנחנו נבחרת של הבלחות בלבד. נבחרת שרוצה להעפיל לטורניר גדול חייבת יציבות ועקביות, ואת זה לא היה לנו. חשוב לי להבהיר: כשהשחקנים עלו לדשא בכל משחק, הם נתנו את המקסימום. הם היו מחויבים, מלוכדים — ובכל זאת זה לא הספיק".
למה חשבת שדווקא אתה תוכל להתגבר על נקודות התורפה האלה?
"כי אני מאמין בעצמי וביכולות שלי לסחוף חדר הלבשה, להציב יעדים מרחיקי לכת. כל כולי האמנתי שעם הדור הזה של השחקנים נעשה את זה".
אבל זה דור שנחשב לפחות טוב מדורות קודמים, שגם הם לא הצליחו להגיע לטורניר גדול.
"מסכים איתך, גם דור הזהב של הכדורגל הישראלי — שחלק מבניו עוסקים היום בפרשנות — לא הגיע לטורניר בינלאומי גדול. במהלך הקריירה הצבתי לי יעדים שעמדתי בהם, כמו להגיע לליגת האלופות או לליגה האירופית, והאמנתי שגם פה זה יהיה".
לא הצלחת להביא את הנבחרת לא למונדיאל ולא ליורו. אולי המקרה שלך מוכיח שזו טעות למנות לנבחרת מאמן על סמך הצלחות בליגה?
"קיבלתי את התפקיד בזכות. האנשים שמינו אותי קיבלו את המאמן המחויב ביותר, ואני יכול רק להצטער שאיכזבתי אותם".
ואולי נבחרת ישראל היא פשוט בית קברות למאמנים?
"ממש לא, זו משרה שחייבת להיות ותמשיך להיות יעד לכל מאמן שמכבד את עצמו. יום יבוא ויגיע המאמן שיעשה זאת".
אתה יכול לומר בפה מלא "נכשלתי"?
"המילה 'כישלון' לא חלק מהלקסיקון שלי. נכשל זה מי שלא מנסה לעשות. מי שעושה יכול להצליח או לא להצליח. במקרה הנ"ל לא הצלחנו".
אז מה זה אם לא כישלון?
"זו אי־הצלחה אישית שלי, קודם כל שלי. כדורגל הוא תחום של שחור או לבן. ברגע שהנבחרת שאותה אימנתי לא הגיעה למשחקי ההצלבה, לא עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי, ולכן זו לא הצלחה שלי כראש המערכת המקצועית".
אם היו מציעים לך להישאר לקדנציה נוספת, היית נשאר?
"אין סיכוי שהייתי נשאר. בקיץ, כשהייתי במחנה אימונים באירופה, כשעוד היה סיכוי להגיע למקום השלישי בבית שהיה מוביל אותנו להצלבה — כבר אז ידעתי שהמאמן שבי חייב את העבודה היומיומית עם קבוצה. לחזור לאמן נבחרת בעתיד זה בהחלט אפשרי".
אם היית יכול, מה היית משנה בעבודה שלך בנבחרת?
"לא הייתי משנה כלום".
"יותר טוב משהייתי"
אין מחלוקת על כך שכמאמן של קבוצות — זה שמגיע מדי יום בטרנינג לאימון ומרביץ את תורתו בשחקנים — גוטמן הוא אחד המצליחים שהיו לנו. הוא רשם לזכותו זכייה של הפועל באר־שבע בגביע (ב־1997), אליפות ראשונה עם הפועל חיפה (1999), וכמובן הדאבל עם הפועל תל־אביב (2010), שאחריו היא עלתה לשלב הבתים בליגת האלופות והצליחה בו הרבה יותר ממכבי תל־אביב השנה. אבל כל היתרונות שעשו אותו למאמן קבוצות מצליח לא באו לידי ביטוי בנבחרת.
"העבודה כמאמן קבוצה שונה מעבודה של מאמן נבחרת", הוא אומר. "יותר קשה לאמן נבחרת. בקבוצה יש יותר שליטה, נגישות לשחקנים, אפשרות לקדם שחקנים. קבוצה מתמקדת במסע שהיא עוברת ביחד ולאו דווקא בניצחון במשחק הקרוב. בנבחרת, אתה לא תמיד מקבל את אותם שחקנים בכל התכנסות, וזו בעיה".
אולי היית צעיר מדי לנבחרת ישראל?
"כן".
טעות, בדיעבד?
"לא. כי זה החלום ולא הייתי מוותר על זה".
עד כמה שני הקמפיינים הכושלים בנבחרת פגעו במוניטין המקצועיים שלך?
"אני יותר טוב יותר משהייתי. קח לדוגמה את קלאודיו ראניירי שנכשל עם נבחרת יוון, והיום מוביל את הליגה האנגלית עם לסטר".
התחלתם את הקמפיין עם שלושה ניצחונות רצופים, ואז חטפתם 3:0 מוויילס בחיפה. הגעתם שאננים?
"לא היו שאננות או אופוריה. היינו חייבים להגיע למשחק נגד וויילס בבית כאנדרדוג מובהק, בדיוק כפי שהגענו מולם בחוץ, אבל הניצחון 0:3 נגד בוסניה גרם לנו להגיע כפייבוריטים. זו הייתה טעות, כי אנחנו לא יכולים להיות פייבוריטים נגד יריב שיש לו תשעה שחקנים בפרמייר ליג וכוכב של ריאל מדריד".
מי השחקן שהכי איכזב אותך בקמפיין?
"לא אפגע בכבוד ההדדי שקיים ביני לבין השחקנים, ואוי למאמן שנוקב בשם של שחקן מאכזב בתקשורת. אני אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד בשיחות אישיות".
יש רגע אחד בקמפיין שמקפל בתוכו את הכישלון כולו?
"המשחק בבוסניה. קבוצה שמובילה 0:1 בדקה ה־40 לא יכולה לרדת בפיגור 2:1 במחצית. הייתה לנו גישה לא נכונה בדקות ההכרעה. ברמות האלו, כל שנייה במשחק היא שנייה של הכרעה, כל מהלך הוא מהלך שמכוון להביא לתוצאה. זה דורש התעלות. כשאתה מאמן של קבוצה, אתה יודע להיבנות מהפסד. כנבחרת הלכנו אחורה. פתחנו את הקמפיין עם שלושה ניצחונות ואז התחלנו להפסיד. בלי עקביות, יהיה קשה לנבחרת ישראל להגיע לטורניר גדול".
איך הרגשת לאחר ההפסד הביתי המשפיל לקפריסין, שלמעשה חיסל את סיכויי הנבחרת להעפיל להצלבה?
"תחושה של ריקנות. אתה מסיים את המשחק, הסיפור נגמר. חזרתי למלון, עליתי לחדר, דיברתי עם אשתי וניתקתי את הטלפון. ישבתי עם עצמי מול חומות העיר העתיקה בירושלים. מאוד מאוכזב. לא הרגשתי כעס. הייתי חייב לאסוף את עצמי לקראת הנסיעה למשחק בבלגיה, כי בקלות היה אפשר לצאת שם בתבוסה ולא רציתי שכך יסתיים הקמפיין".
מי צריך להיות מאמן הנבחרת הבא?
"רק מאמן ישראלי. הוא צריך להיות בטוח בעצמו, טקטיקן שיודע לסחוף אחריו חדר הלבשה, ואחד שלא פולט שטויות. בנבחרת אין מקום להנחות. אני סומך על יו"ר ההתאחדות עופר עיני שיידע לאתר את המתאים".
הפסד גם בקזינו
אבל גם אחרי סיום הקמפיין, גוטמן לא זכה לשבת בשקט עם עצמו וללקק את הפצעים הרחק מהכותרות. מיד עם שובה של הנבחרת מהמשחק האחרון בבריסל, נחשפה "פרשת הקזינו": שעות ספורות אחרי ההפסד שחתם את הקמפיין, מבלי לקבל אישור מגורמי האבטחה או מהדרג המקצועי ובניגוד לתקנון האתי של ההתאחדות לכדורגל — כמה שחקני נבחרת עזבו את המלון וביקרו בקזינו מקומי, שם הפסידו אלפי שקלים. גוטמן, שלמד על הסיפור דרך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", מגיב עכשיו לראשונה על הפרשה.
"אין מבחינתי תחושה של בגידה ואין לי כעס על השחקנים", הוא אומר. "כשקראתי את זה, הופתעתי, הרגשתי אכזבה אבל לא כעס. זו הייתה מעידה, אבל המעידה לא נבעה מהרצון לעבור על הקוד האתי שאוסר הימורים. אחרי המשחק באנדורה, כאשר כמה שחקנים רצו לנסוע לברצלונה, נתתי להם אישור והם התייצבו כמו ילדים טובים בנמל התעופה לטיסה חזרה. מדובר בילדים בוגרים ואחראים, וכל עוד אין חריגה מהתקנון האתי הכל בסדר. פה כן הייתה, ולכן יש בי אכזבה".
אתה לא חושב שלא פחות מהיכולת במגרש, המקרה הוא עדות לאופי של השחקן הישראלי?
"גם היום אני יכול להגיד שנהניתי לעבוד עם השחקנים האלו. זו מעידה שנבעה מקלות דעת, והיא לא מעידה על האופי של השחקן הישראלי. השחקנים נתנו הכל על המגרש, ומה שקרה לא קשור ליחס שלי אליהם, לא הייתי נחמד מדי. המרכיב החשוב ביותר בקבוצה ובנבחרת זה הכבוד. השחקנים חייבים לכבד אחד את השני דרך חוויות משותפות, לדעת לוותר על האגו, שזו משימה לא קלה, כי התקשורת, הקהל, הסוכנים — מכוונים את השחקנים להתמקד בהישגים אישיים. הנבחרת הזו ידעה להיות מלוכדת גם ברגעים קשים. קח לדוגמה את ערן זהבי, הוא ידע לוותר על האגו שלו לטובת הקבוצה כולה".
ותוך כדי כך הציג יכולת פושרת מאוד.
"זהבי מקצוען, הוא הגיע לאן שהגיע דרך עבודה קשה ואהבת המשחק. הוא אף פעם לא מתיימר להיות הכוכב. כוכב אמיתי נמדד בשיפור שהוא גורם לו אצל חבריו לקבוצה. זה שיודע לחלוק את אור הזרקורים עם חבריו לקבוצה. הוא היה בורג מאוד משמעותי ונתן את כולו להצלחת הנבחרת".
אז איך אתה מנתח את הפער בין זהבי של מכבי תל־אביב בליגה לזהבי בנבחרת או בשלב הבתים של ליגת האלופות?
"אלה רמות אחרות. כשאתה משחק מול בלמים בנבחרות כמו פורטוגל, רוסיה או בלגיה, ההתמודדות הרבה יותר קשה והסיכוי להבקיע או לבשל פוחת. עצם ההשוואה לא הוגנת כלפיו".
יוסי בניון?
"בניון קיבל ממני את כל הכבוד, ידע לשבור את השיא של עצמו במשחק הידידות נגד מקסיקו באצטדיון האצטקה לפני שנה לעיני 120 אלף צופים — אחד מהרגעים היפים שלו. עד היום יש מערכת יחסים של כבוד הדדי בינינו".
אתה מאמין שמתישהו נגיע לטורניר בינלאומי חשוב?
"מתישהו זה יקרה, אני רוצה לקוות. אבל ברור שעד שלא יהיו לנו חמישה שחקנים שמשחקים בליגות הבכירות באירופה, מאזן הכוחות לא לטובתנו. רק אז נדע שיש לנו מה למכור ברמת הנבחרת. בארמניה, למשל, שמדורגת מתחתינו, משחק מחיטריאן שהוא כוכב של בורוסיה דורטמונד. הכי חשוב, שלא יהיו קיצורי דרך בכדורגל הישראלי".
וברמה פרקטית יותר?
"אני בעד לשקול לצמצם את ליגת העל לעשר קבוצות ולהגדיל את מספר הסיבובים. עוד שינוי חשוב הוא הגדלת מספר הזרים הרשומים בכל קבוצה לשבעה, אלא שבכל משחק ליגה יהיה מותר להעלות חמישה זרים בלבד, והשישה האחרים יהיו ישראלים. אחד מהשישה חייב להיות מתחת לגיל 21".
אברם גרנט טוען כי איכות האימון הירודה היא הבעיה הגדולה של הכדורגל שלנו.
"גרנט צודק. כשאתה מסיים את קורס המאמנים בוינגייט, אין לך מספיק ידע ויסודות לאמן, גם לא בליגות נמוכות, גם לא בקבוצות נוער. מאמן רציני, שנמנע מקיצורי דרך ורוצה להגיע להישגים, חייב לדאוג לעצמו להשתלמויות שיעזרו לו לגבש את הקו והדרך של עצמו".
מה לגבי הנטייה של בעלים להתערב בהחלטות מקצועיות, והפיטורים הסיטונאיים של מאמנים לאחר כמה הפסדים?
"זו בעיה. כשאימנתי את הפועל תל־אביב, עוד לפני שזכינו באליפות, המועדון ניהל משא ומתן עם ערן זהבי והיו פערים בינו לבין עמדת ההנהלה. אחרי שסיימנו במקום הראשון בשלב הבתים בליגה האירופית, הבעלים אלי טביב ביקש שזהבי לא ייצא איתנו למשחק נגד קאזאן ברוסיה. סירבתי ואמרתי שאין קשר בין המשחק להמשך המשא ומתן. זהבי יצא ושותף במשחק, וכשחזרנו ארצה הוא המשיך להיות שחקן מוביל בקבוצה: הוא זה שהבקיע את שער האליפות שלנו בטדי ואת השער נגד זלצבורג, שהעלה אותנו לליגת האלופות. מאמן חייב לדעת מתי לשמור על כבודו, על כבוד שחקניו, גם אם זה נגד דעתו של הבעלים" .
ואחרי כישלון הנבחרת, מכבי תל־אביב הפסידה את כל המשחקים שלה בצ'מפיונס ליג. אלה לא בדיוק סימנים מעודדים.
"כמאמן הנבחרת, אני יכול לומר שקבוצה ישראלית שמגיעה לליגת האלופות נמצאת בבמה לא שוויונית. בדיוק כמו שאתה מתמודד מול בלגיה או וויילס. כאחד שהיה שם, זו החוויה החזקה ביותר שקבוצה יכולה לחוות וזה שווה את כל הביקורת מסביב. כרגע זו הרמה שלנו, זה המצב שלנו".
מה הן הסיבות לפערים המתמשכים בין השחקן האירופאי לישראלי?
"אנחנו לוקים בדבר העיקרי שבו צריך להתמקד, שהוא עבודה מלמטה למעלה, מהילדים ועד הבוגרים. הדבר שהכי חשוב לפתח אצל שחקנים הוא מחשבה מהירה. הכדורגל התפתח לכיוון של משחק אגרסיבי בשטח מצומצם, והשחקנים שניחנים במחשבה מהירה הם אלה שיוצרים את הרגע הקסום במשחק, הם השחקנים שאותם הקהל מגיע לראות".
הפועל תל־אביב רצתה לשכור את שירותיך לעונה. למה אמרת "לא"?
"הפועל רצו אותי, היו הגונים איתי, אלא שסיימתי את קמפיין היורו מרוקן מבחינה מנטלית. אמרתי לבעלים אמיר כבירי שאני חייב לתת לעצמי את הזמן למלא מצברים ולמצות את האופציות לאמן קבוצה באירופה, ולהפועל לא היה את הזמן הזה, הם צדקו. בעקבות השנים והחוויות המשותפות שלנו ביחד, הפועל תהיה בית חם עבורי לעולמים".
אז תחזור לאמן בליגת העל?
"אני רוצה לאמן מעבר לים. היו לי כמה הצעות, אבל אני דואג שהן יישארו דיסקרטיות. אני מסוג המאמנים שאוהבים שהדברים יתפרסמו רק אחרי שמגיעים לסיכום. יחד עם זה, אף אחד לא מבטיח לי שאקבל את ההצעה המקווה לאמן באירופה, ואני לעולם לא אתנשא על הכדורגל הישראלי שנתן לי כל כך הרבה. לא תשמע ממני שאני לא רוצה לחזור לאמן בארץ. כשיגיע הזמן המתאים אדע לבחור — בישראל או מעבר לים. גם אצלנו יש מספיק אתגרים. הכי חשוב זה לבוא רעב ובטירוף".
איך התמודדת עם הביקורת נגדך בתקשורת?
"היחס של התקשורת היה ברובו הוגן וענייני. כאשר ניצחנו, כמו נגד בוסניה, פירגנו, ואפילו בגדול. כשהפסדנו לבלגיה הביקורת הייתה שקולה. לקבל בראש אחרי הפסד לקפריסין זה הוגן בעיניי. יש שחקני עבר שהפכו לפרשנים שאני מקבל את הפרשנות שלהם בהסכמה. הכי חשוב שכל פרשן יהיה הוגן עם עצמו, כשהוא מסתכל במראה, וישאל את עצמו אם הביקורת שלו לא באה ממניעים אישיים, כי כך הוא חוטא למקצוע. מאמן לאומי חייב להיות מוכן לביקורות, גם אם הן מוגזמות. זו לא הייתה מנת חלקי בלבד. מאמנים אחרים שפגשתי בכנסים בינלאומיים סיפרו על אותה 'חוויה'. גם זה עניין של ניסיון. אתה חשוף, הסביבה והמשפחה שלך נפגעות, אבל אתה משתדל לא לקחת את זה עמוק פנימה. בסוף זה יכול לפגוע לי בבריאות, כפי שקרה לי בעבר".
גוטמן מתכוון לאירוע הלב שעבר בינואר 2011, שבגללו מצא את עצמו על שולחן הניתוחים. חמישה שבועות אחרי הניתוח הוא כבר חזר לעמוד על הקווים כמאמן הפועל תל־אביב. בסוף אותה עונה סיימה הקבוצה במקום השני וזכתה בגביע המדינה. כך שאם בכלל, הטראומה שעבר רק הגבירה את המוטיבציה של השחקנים.
"אין ספק שהאירוע הלבבי שינה את חיי לחלוטין", הוא אומר. "ברמת התזונה, ברמת הספורט, ברמת הפרופורציות. האירוע הזה עשה לי רק טוב כמאמן. מאז אני יודע להתגבר על רגעים של משבר ולקוות לעתיד טוב יותר. זה היה אירוע מכונן של התפכחות, של התבגרות. חזרתי ממנו רגוע ושלו יותר ועם הבנה שכל דבר שקורה לי אני צריך לקחת בפרופורציות. אחרי שיום אחד מצאתי את עצמי על שולחן הניתוחים, ועכשיו כשאבא שלי עבר גם הוא אירוע מוחי ולא יכול לדבר, הכדורגל נכנס לפרופורציות הנכונות — גם בתקופות של אי־הצלחה כמו שהייתה לי בנבחרת".
הוריו של גוטמן, צבי ואסתר, עלו לישראל מרומניה והתיישבו בחיפה. הוא מגדיר את עצמו טיפוס משפחתי מאוד. הוא נשוי לסמדר, האחראית על עיצוב הגוף במחוז חיפה של רשת הולמס פלייס, ואב לשלושה ילדים: אורי (29), שהלך בדרכו ומאמן את קבוצת הנערים של מכבי חיפה; טל (25), שעוסק בנדל"ן; וגל (18), תלמיד י"ב שהיה השבוע בטיול יום הולדת באמסטרדם. סמדר מעורבת מאוד בקריירה שלו. "היא עמוד התווך של הבית. בלעדיה לא הייתי מגיע למקומות שהגעתי אליהם. אני חייב המון לאהבה ולתמיכה ולנתינה שלה".
מה היא אמרה לך אחרי הכישלון ביורו?
"בסוף הקמפיין היא אמרה לי: 'אל תדאג, עוד נכונו לך ימים גדולים'".
חיוך של אבא
החל מיום חמישי הקרוב, אלי גוטמן יעלה בקמפיין טלוויזיוני חדש של ארוחת בוקר VIP בקפה גרג, יחד עם מיכל אמדורסקי, ג'קי מנחם, יעל ארד ויוסי אלפי. הרעיון הוא חמישה אנשים מפורסמים מתחומים שונים, שפונים כל אחד לפלח אוכלוסייה אחר ומזמינים את הקהל לבוא לארוחת הבוקר. עיקר הפעילות תתקיים בעמוד הפייסבוק של הרשת, וגולשים נבחרים יזכו להיפגש עם הסלב המועדף עליהם לארוחה שתצולם ותעלה ליוטיוב. השבוע הגיע גוטמן לסט הצילומים בגבעת־שמואל. "היה לי נחמד מאוד להיות חלק מהפרויקט הזה", הוא אומר. "זה יותר קשה מאשר להעביר אימון".
אביו של גוטמן, קצין חיל הים בעברו, חייך חיוך רחב כשראה את בנו הבכור נכנס למחלקה ביום שני. התקשורת ביניהם נעשית בעיקר באמצעות סימני ידיים. צבי לא מדבר, אבל מצליח להסביר את עצמו דרך עיניו התכולות. "בשעות הבוקר של יום שישי לפני שבועיים, אחרי שהנחתי תפילין, אני מקבל טלפון מאח שלי גילי", שיחזר גוטמן את הרגע שבו התבשר על האירוע שעבר אביו. "גילי אמר, 'בוא לבית חולים, אבא עבר אירוע מוחי'. התברר שבאותו יום אבא לא ירד מהחדר שלו לארוחת הבוקר. התקשרו אליו, אבל הוא לא היה מסוגל לענות לטלפון. האחיות עלו לחדר שלו וראו אותו שרוע על הרצפה, לא מסוגל לזוז ולא מדבר. הוא הובהל באמבולנס לבית החולים כרמל".
אתה זוכר את הרגע הראשון שבו ראית אותו?
"מבחינה ויזואלית, הוא נראה לי אותו הדבר, למעט עווית בצד, אבל אז התברר שהוא משותק בכל צד ימין, לא מסוגל לדבר. רק אז אתה מבין את גודל האסון. זה ישר שלח אותי לאירוע שאני עברתי, כששכבתי על שולחן הניתוחים אחרי התקף לב. מאז אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו. אדם שקם בבוקר בריא צריך להודות לאלוהים שהוא יכול להתקלח, לצחצח שיניים, לשתות כוס קפה".
איך היו היחסים שלך עם אביך בשנים האחרונות?
"אבא אף פעם לא היה מתקשר אליי אחרי ניצחונות או הישגים. היה לו אגו כזה שגרם לו לחכות לטלפון ממני. חיפשתי פידבק ומעולם לא קיבלתי. הפעם הראשונה שהוא הרים לי טלפון אחרי משחק הייתה בניצחון הביתי 0:3 על בוסניה בקמפיין האחרון. כנראה השהות בבית אבות, לבד, גרמה לו לעשות את זה. בכלל, כשהפכתי למאמן הנבחרת ההורים היו גאים. הרגשתי את הגאווה שלהם, כאילו אמרו לי: 'כל הכבוד לך שהלכת בדרכך, התמדת, התמקצעת, והגעת לאן שהגעת'".
מה קיבלת ממנו?
"ראית איך אבא שלי סידר את המזלג, הכף, גם במצבו? איך הוא ביקש לסלק את הפירורים? את זה רכשתי ממנו — סדר וניקיון ברמה קיצונית. הדביקו לי את הכינוי 'גרמני', מאחר שאני מאוד מסודר ומאורגן. בכל בוקר כשאני קם כבר יש לי תוכנית יומית. כל החיים שלי התאפיינו במונח 'תכנון'".
אולי אתה אפילו קצת רובוטי מדי?
"יכול להיות, אבל יש לי מקומות שאני גמיש יותר".
תאר את סדר היום שלך בתקופה הנוכחית.
"אני קם בבוקר, מניח תפילין, מודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא נותן לי, לא לוקח שום דבר כמובן מאליו. במשך היום אני עושה הרבה ספורט, קורא ספרות מקצועית, מנתח משחקים ומהלכים שמעניינים אותי, שומר על קשר עין עם התקדמות הכדורגל באירופה".
פייסבוק, אינסטגרם?
"אני אדם שחרד לפרטיות שלו, שומר על צניעות. אז אין לי פייסבוק וכאלו. בכלל לא מכיר את זה".
חדשות?
"ער לחדשות. אני מודאג לאיזה עולם של ערכים יגדלו הילדים והנכדים שלנו. אני מדבר על האלימות הפיזית והמילולית, הפערים בחברה. דוח העוני הדהים אותי. מצב החינוך. היום הכל כל כך חומרי, לכל ילד יש פלאפון. אנחנו לא גדלנו כך. זה יוצר עולם עם פחות רגש, פחות אהבה ונתינה".
פוליטיקה?
"אין לי שום פתרון למצב. מי אני שאדבר על פתרונות של שלום".
וחוץ מכדורגל?
"אני רואה סרטים, חולה עליהם. דרמות, קומדיות, הכל הולך. אוהב ללכת לקולנוע".
***
הערב יורד מוקדם על הכרמל, ואלי גוטמן חוזר לביקור נוסף אצל אבא בבית החולים. מאז האירוע המוחי של אביו, מספר גוטמן, התהדקו מאוד היחסים בינו ובין אחיו גילי, הצעיר ממנו בחמש שנים. "כשאני רואה כיצד גילי ואני מטפלים באבא ביומיום, אני רק מבין עד כמה אבא הצליח בחינוך שלנו. זה לא מובן מאליו. אני מודע לכל מה שקיבלתי ממנו, אני אסיר תודה לו על כך ואני מברך על כל רגע נוסף שאני יכול להיות במחיצתו".
