שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מה האמת שלכם?
    נראה כי הרבה יותר נוח לנו, ואולי זה מתבקש מהעם היהודי, הפגוע, הנרדף, שחי על החרב, הרבה יותר קל להאמין שהעולם שונא אותנו. איכשהו, ה-comfort zone שלנו הוא בנרדפות, בקורבנות, בתחושת "כולם נגדנו"
    אני גם רוצה לשבור שתיקה. אבל בעניין אחר לגמרי. לא קשור כלל ומאוד קשור לנושא הזה, שמסרב לרדת מהכותרות, שמזין את התקשורת לילות כימים, שמייצר תוכן לפוליטיקאים לנגח ולהגן, לסטיריקנים לצחוק עליו, שהופך לסדר היום למרות שיש דברים הרבה יותר חשובים שקורים פה, ממש מתחת לאפינו: כמו העברת מתווה הגז במקרה ביום שמודיעים על הדוגמנית הבינלאומית שלכאורה העלימה מיסים, כמו הדקירות שלא מפסיקות ומלחיצות את כולנו, כמו הנשים האמיצות שמסרבות לשתוק ומתלוננות על הטרדה מינית, והגברים שבית הקלפים שלהם מתפורר במו ידיהם החמקמקות, ועוד ועוד ועוד...

     

    עוד בערוץ הדעות:

    ושבו לוחמים לגבולם

    לא מלחמת דת

    האם הציונות סיימה את יעודה ההיסטורי?

    תפקידי היועץ המשפטי הבא

    האתגר של ישראל: הסתה או חברה אזרחית?

     

    על רקע הקשיים היומיומיים של חיינו כישראלים, הסיפור של "שוברים שתיקה" תופס נפח עצום, כמו גם התגובה הישראלית לתנועת החרם נגד ישראל. תנועה שקיימת כבר מעל לעשור, אבל שגילינו אותה כאן בארץ ממש לפני כמה חודשים. דמיינו לרגע שאתם חייזרים, שנחתתם בכדור הארץ ליום אחד במקרה בישראל - אתם ניזונים אך ורק מהתקשורת הישראלית שמתארת מציאות מאוד מסוימת, והנה היא: ישראל היא מדינה מצוערת, שנואה, שאזרחיה נתונים לביקורת בכל רגע נתון. מעבר לבעיות פנימיות קשות, שישנם ארגונים שפועלים מתוכה ומחוצה לה לשינוי המשטר הקיצוני, הגזעני והרצחני שלה. יש דברים שאתם, כחייזרים, יכולים לחוות בעצמכם ביממה שאתם כאן, אבל מפני שאתם בישראל, אינכם יכולים לדעת מה קורה בחוץ. ולכן העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה והמדיות החברתיות - רק משם אפשר לדעת מה באמת קורה. והתמונה קשה, קשה מאוד. אפילו מלחיצה.

     

    כעת דמיינו מציאות אחרת, מקבילה: שלפני כשבוע בילו בישראל, בהזמנת משרד החוץ ומשרד התיירות, כ-200 גרמנים משפיענים שבאו לחוות את ישראל; שממש לפני יום-יומיים התפרסמה כתבה מחמיאה ביותר על תל אביב בעיתון החשוב ביותר בהוליווד; שבשבוע שעבר הונחה אבן הפינה של שלוחה של הטכניון בסין; שלפני כשבועיים התקיימה בישראל אליפות אירופה בשחייה; שסיינפלד הופיע כאן, ואלטון ג'ון מגיע בעוד כמה חודשים - שוב; שמי שטורח להזמין לישראל - כמו העמותה שאני עומדת בראשה, Vibe Israel - מובילי דעה מכל העולם, לא נתקל בסירובים, גם לא בגלל המצב הביטחוני כאן; אני יכולה להמשיך אך נראה לי שהנקודה ברורה.

     

    בסופו של יום, השאלה היא באיזה מציאות אתם בוחרים להאמין או יותר חשוב - להתמקד. ואולי, במילים אחרות - מה האמת שלכם? נראה כי הרבה יותר נוח לנו, ואולי זה מתבקש מהעם

     היהודי, הפגוע, הנרדף, שחי על החרב, הרבה יותר קל להאמין שהעולם שונא אותנו. איכשהו, ה-comfort zone שלנו הוא בנרדפות, בקורבנות, בתחושת "כולם נגדנו".

     

    הבעיה עם "מצב הצבירה" הזה, היא שזה הופך אותנו לעם פרנואידי. אנחנו בטוחים שברגע שנגיד בחו"ל שאנחנו ישראלים, נותקף. ואדם שהוא פרנואידי אינו יכול לקבל החלטות שמשרתות אותו. הפרנויה משתלטת ומתווה לנו דרך. הדרך הזו מסוכנת. לנו כעם וכאומה. היא גורמת לנו להתכנס פנימה, להפוך ללאומנים יותר, לפחד יותר, לדחות יותר את האחר. אנחנו חייבים להבין שהמציאות שמצטיירת לנו כאן, במדיה הישראלית, אינה מה שהעולם רואה. כמו שאנחנו רואים את מה שאנחנו בוחרים לראות, ומתעלמים ממה שלא מענין או מושך אותנו, כך בדיוק אנשים ברחבי העולם. ישראל כמדינה בעלת פוטנציאל עצום, השאלה היא האם נשכיל להגשים את הפוטנציאל, או נמשיך להסתכסך ביננו לבין עצמנו אם היא בכלל ראויה להגשמתה.

     

    הכותבת היא ג'ואנה לנדאו, מנכ"לית עמותת VIBE ISRAEL

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים