שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לא מלחמת דת
    נכון שהמאבק ניטש בין ערבים ליהודים ושבמוקדי הסכסוך עומדים אלמנטים דתיים-מסורתיים, אך המוטיבציות שמניעות את הסכסוך הן תוצאה של התנגשות בין שתי אידיאולוגיות לאומיות - הציונות והלאומיות הפלסטינית. הדת אינה הגורם לעוינות המתמשכת, היא רק חלק ממארג הזהויות של כל אחת מהאידיאולוגיות האלה

    כבר בראשיתו של גל האלימות הנוכחי רבים החלו לדבר שוב על מלחמת דת. החשש מהקצנה דתית בקרב מטורפים בשני הצדדים נשמע מכל עבר. אבל התפיסה המקובלת הזו, שישראל נמצאת על סף התנגשות אלימה בין דתות (או כבר בעיצומה), לא עומדת במבחן המציאות.

     

    עוד בערוץ הדעות:

    האם הציונות סיימה את יעודה ההיסטורי?

    תפקידי היועץ המשפטי הבא

    האתגר של ישראל: הסתה או חברה אזרחית?

    דמוקרטיה בערבון מוגבל

    עזרו למצוא את המימון של אלע"ד

     

    הבעיה מתחילה בשיח המודרני, שמנווט את דרכו בין שני מונחים שפיתח וטיפח - דת ולאומיות - ומתאר באמצעותם סיטואציה פוליטית מעוותת. המונח "דת" טעון מלכתחילה במשמעות שלילית. המאפיין המרכזי של הדת, כפי שהוא נתפס בשיח המודרני, הוא חוסר הרציונליות שלה הגורם לה להיות אלימה.

     

    בעולם המערבי נתפסת הדת כאחד הגורמים המסוכנים ביותר ליציבות החברתית, ולכן על המדינה לגונן על עצמה מפניה ולא לאפשר לדת מרחב ציבורי גדול מדי. התפיסה הזו (השואבת השראה מהנצרות הפרוטסטנטית), שגם דורשת לסגור את הדת בכנסיות, במסגדים ובבתי כנסת, מכירה בלגיטימיות של הדת רק כשהיא מוגבלת לארבע אמות של הפרט או של הקהילה.

     

    ומה לגבי הלאומיות? אמנם גם זהות לאומית מתקבלת בעולם הליברלי בעשורים האחרונים בקרירות ובחשד, אבל אפילו בקרב הליברלים היא נתפסת כשחקן פוליטי לגיטימי. אחת הסיבות לכך היא שלאומיות נתפסת כחילונית במהותה, ולא מיוחסים לה בהכרח מאפיינים לא רציונליים. מאחר שהיא לא "דתית", אפשר לנהל עימה שיח "הגיוני".

     

    הפער הזה, לכאורה, בין השפיות הלאומית לטירוף הדתי, הוא שעושה את ההבדל בין הלגיטימציה הפוליטית שממנה נהנית הלאומיות מצד אחד לבין הדרישה להפריד את הדת מהמדינה מצד שני. אלא שהדיכוטומיה הזו בין הדת ללאומיות, המושרשת בשיח שלנו, מבוססת על הנחות מופרכות. הממד הרציונלי שנהוג לייחס לנרטיבים הלאומיים מוטל בספק רב. שלא לדבר על כך שאידיאולוגיות לאומיות (והציונות היא דוגמה מצוינת לכך) שואבות לעיתים קרובות את האלמנטים המרכזיים שלהן מהדת המסורתית דווקא. באשר לאלימותה של הלאומיות אין צורך להכביר מילים. מספיק להביט אחורה למאה ה־20, לעבר נהרות הדם שנשפך בשמה. ההיסטוריה הבהירה היטב איזו סכנה פוטנציאלית נשקפת מאידיאולוגיות לאומיות.

     

    לכן מוטב לזנוח את ההבחנה השגויה בין "הדת המטורפת" ל"חילוניות השפויה". מי שמבקש להגדיר את ההסלמה הנוכחית כמלחמת דת, שמציתיה הם פירומנים דתיים פונדמנטליסטים, יצטרך לספק כמה הסברים. למשל, מה לנבחרי ציבור יהודים וערבים חילונים ולהר הבית? האם האידיאולוגיה שבשמה הם פועלים היא דתית?
    ומה פשרם של גילויי השנאה שמציפים את הרשתות החברתיות? האם המתלהמים, יהודים וערבים, מדברים בשם הדת? האם רוממות היהדות והאיסלאם בגרונם?

     

    מי שמבקש לבחון את שורשי העימות הזה צריך להיות מודע לתעתועי השיח המודרני. נכון שהמאבק ניטש בין ערבים ליהודים ושבמוקדי הסכסוך עומדים אלמנטים דתיים-מסורתיים, אך המוטיבציות שמניעות את הסכסוך הן תוצאה של התנגשות בין שתי אידיאולוגיות לאומיות - הציונות והלאומיות הפלסטינית. הדת אינה הגורם לעוינות המתמשכת, היא רק חלק ממארג הזהויות של כל אחת מהאידיאולוגיות האלה.

     

    נעם חדד הוא עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים