אוריגינל
אורי גבריאל עשה קריירה מפוארת מגילום עבריינים שהפכו לקאלט: מיגאל הנאצי ועד סמי בן טובים. וכן, ברור לו שהמלהקים בחרו בו לא רק בגלל הכישרון, אלא גם בגלל המוצא המזרחי. אז עכשיו, בגיל 60, הוא החליט לבעוט בסטריאוטיפ, להקים תיאטרון עצמאי שנותן כבוד לתרבות של יוצאי מדינות ערב, ולפתוח פה גדול על התיאטרון בארץ
בתפקידו הראשון, בסדרת הטלוויזיה "הילדים משכונת חיים", אורי גבריאל גילם גנב. גם בהמשך הקריירה הוא הרבה לגלם טיפוסים שנעו בצד הלא־נכון של החוק, רובם ככולם ממוצא מזרחי. מזל שלפחות יוצרי "פאודה" נתנו לו להיות שר הביטחון. "כל הזמן שואלים אותי אם אני מתלונן על התפקידים שקיבלתי, ואני חייב להגיד אחת ולתמיד — לא", מבהיר גבריאל. "בעבר היו כותרות שטענו שנמאס לי מתפקידי מזרחיים ומתפקידי עבריינים, אבל זה פשוט לא נכון. ההפך, אני שמח מזה וגם מוכן להמשיך לעשות את זה כל הזמן. מבחינתי אני לא מגלם עבריינים, אלא בני אדם שבמקרה הם גם פושעים. מה שחשוב הוא מה אני אומר דרכם, איזה מסר אני מעביר. יש אנשים שבמצבים שונים פועלים בצורה שונה וזה דרמטי ומעניין ומרתק".
אבל למה לא פרופסור? למה לא ראש הממשלה?
"אין לי תלונות ברמה האישית, אבל אני מאמין שזה באמת מצביע על איזושהי ראייה סטריאוטיפית שיש לבמאים ולמלהקים בישראל. מן הסתם, גם אם אגלם ראש ממשלה הוא יהיה עבריין, אם אני אגלם פרופסור הוא בטח יהיה מטורף. אז נשארתי עם סאדאם ויגאל הנאצי ואני מאושר איתם".
היו תפקידים שבכל זאת אמרת להם לא?
"בוודאי, היו תפקידים שחשבתי שיכולים לפגוע ברגשות הציבור ולכן נמנעתי מהם. או שהציעו לי סרטים שבהם הראו את המזרחים בצורה נלעגת".
גבריאל נולד במעברת מגדיאל להורים שעלו מעיראק, גדל ביפו, בתל גיבורים בחולון ובפרדס כץ, שכונה ענייה עם שיעורי פשיעה גדולים. גם היום הוא עדיין קרוב לשכונה, מסרב להתנתק משורשיו. "זו שכונה שנופלת בין הכיסאות", הוא מסביר. "היא מנוהלת על ידי עיריית בני־ברק החרדית שפועלת על פי ההלכה. אין שם חיי קהילה ואין מה שיאחד את הצעירים והיא נשארת מעברה מודרנית. נוער שאין לו מסגרות מידרדר למועדון הרחוב ולפשע".
גם אתה גדלת שם. איך ניצלת מהפשע?
"זה עניין גם של מזל וגם של אופי. האמת היא שנקרו בדרכי לא מעט הזדמנויות להידרדר למקום הזה, אבל לא רק שלא עשיתי את זה, אלא גם נלחמתי נגד זה. אני הייתי זה שהדריך חבורות נוער, את החברים שלי, כדי לעצור אותם מללכת לשטויות האלה. אומרים שאתה יכול לצאת מפרדס כץ, אבל אתה לא יכול להוציא אותה ממך".
מה המצב שם היום?
"הוא רק הולך ונעשה גרוע יותר ויותר. היו לי חברים שנגררו לפשיעה, אבל לשמחתי המעגל הקרוב של החברים שלי הצליח להתחמק מזה כמוני. בצעד אחד לא נכון, יכולתי להיות היום במקום אחר לגמרי".
חוזר לבמה
כבר שנים ארוכות שאי־אפשר למצוא את גבריאל בן ה־60 על במות התיאטרון הישראלי. אחד השחקנים המוכשרים שלנו, שפיתח גם קריירה צדדית ומוצלחת בהוליווד, החליט לוותר על התיאטרון לטובת המסך הגדול והקטן. "תשאל את התיאטראות למה אני לא שם", הוא אומר. "כשתסתכל איזה תפקידים עשיתי כשכן הייתי שם, תבין למה לא המשכתי. כולם היו חלק מאיזה סטריאוטיפ, הכל חזר על עצמו, ובאיזשהו שלב פשוט לא המשכתי. ככל שאני פחות משחק על במה, ככה גם פחות בא לי".
יש הרבה שחקנים שאומרים שבמת התיאטרון היא פסגת המקצוע.
"אני חושב שמבזים את המקצוע הזה, כי זו כבר נהייתה תעשייה. זה סרט נע. עושים עוד הפקה ועוד הפקה ועוד אחת. וזהו, עבודה רוטינית כזאת, כמעט טכנית, של אותם במאים ואותם שחקנים".
אז אם מציעים לך היום קביעות בקאמרי או בהבימה אתה לא לוקח?
"בטח שלא. ניסו להחתים אותי כמה פעמים על חוזים קיבוציים ואף פעם לא רציתי. סירבתי לזה. תמיד עבדתי רק על הצגה ספציפית. אני לא יכול כל שנה להיכנס לתפקיד אחר שמחליטים עליו בשבילי רק כי יש חוזה וחייבים לתת לי משהו. אני לא מאלה שחייבים להיות על הבמה ולשחק בכל מחיר".
ובכל זאת הוא חוזר עכשיו לבמה. גם בהצגה "חצוצרה בוואדי" שתעלה בתיאטרון חיפה, ובעיקר בתיאטרון "השחר" החדש שהקים לאחרונה עם היוצרת גילית יצחקי, כדי לשמר ולשחזר מסורות של עדות יהודי ארצות ערב. "גילית כתבה הצגה בשם 'הבנות של אבא', הצטרפתי אליה כבמאי ושחקן ועבדנו עליה במשך קרוב לשנה. במהלך העבודה חשנו שהחומרים האלה מיוחדים ומדברים אל קהל גדול מאוד, ואז אמרנו — למה שלא נקים תיאטרון, כדי שנוכל להריץ את ההצגה הזאת בכל הארץ בצורה שבה נהיה נאמנים לעצמנו".
התיאטרון החדש מעלה בינתיים רק את 'הבנות של אבא', שחלק ממנה נכתב בעיראקית, אבל יש לו עוד פרויקטים בקנה. "אנחנו עוסקים בחומרים מקוריים וישראליים שלא מוצאים בתיאטראות אחרים בארץ", מספרת יצחקי. "גם מורשת, גם תרבות. כרגע אנחנו מתמקדים בתרבות של יהודי ארצות ערב, אבל זו רק ההתחלה, אנחנו פתוחים לכל הכיוונים".
גבריאל: "כשגילית הציעה לי את המחזה, היא בעצם סיפרה על הבית שבו אני גדלתי. על הדודות והסיפורים שלהן והזיכרונות שלהן. זה קסם לי מאוד".
למה שלא נמצא את זה בתיאטראות הקיימים?
"הגשנו את ההצגה הזאת לקאמרי ולתיאטרון חיפה, וזה לא עניין אותם. בעיניי זה סיפור על מהגרים שבכל מקום בעולם יכולים להזדהות איתו".
לדפוק את הממסד
אחרי שכיכב ב"עלייתו של האביר האפל", "מחץ הדלתא" ועוד כמה שוברי קופות הוליוודיים, נדמה שגבריאל החליט לקחת צעד אחורה בקריירה הבינלאומית. "כמו שבעבר הוליווד הגיעה אליי, עכשיו היא לא מגיעה", הוא מסביר. "אני לא יודע אם זה יקרה שוב או לא, כי אני לא הולך לחפש את אמריקה. יש לי כאן תיאטרון חדש, יש לי הצעות לסדרות וסרטים ועולם ומלואו לעסוק בו. אם יבוא תפקיד אני אבדוק אותו, אבל אני לא מחפש לעשות קריירה באמריקה. אני אצטלם ואחזור מיד לתל־אביב".
לא יעזור לו כלום, ברחוב יצעקו לו עוד שנים "יגאל הנאצי", על שם הדמות המיתולוגית שגילם בסדרה "הבורר". המבוגרים יותר זוכרים אותו כסמי בן טובים מסרט הקאלט "מתחת לאף" ואפילו ראו אותו מבליח לרגע ב"קרובים קרובים". "אנשים שפוגשים אותי ברחוב מתווכחים ביניהם אם אני סמי או יגאל", הוא מחייך בסיפוק. "אני לא שופט בין התפקידים, אוהב את שניהם ולא יודע מי מהם יותר טוב. לא מזמן יצא ספר עם מאמרים שמנסים לנתח את 'מתחת לאף' ומה עומד מאחורי חבורת הפושעים הזאת שגונבת כספת מהמשטרה".
זה ברור, לא? "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".
"יש שם סיפור שלם של מצוקה, מחאה וחלום. זה לא סתם חבורה של עבריינים, אלא אנשים עם סיפור ואמירה שנקלטה בכל הרבדים. זה הכוח שלה. אנשים ראו שם איך דופקים את הממסד, וזה מה שגרם להם להתאהב בסרט ובדמויות של משה איבגי ושלי".
ומה גרם לאנשים להתאהב בפושע עם כינוי חיבה של נאצי?
"מה שעבד שם זה הפארודיה שעשינו על עולם הפשע שכולנו שומעים עליו דרך התקשורת. הורדנו את זה לגובה העיניים. גם כאן יש דמויות אנושיות שפועלות במציאות מטורפת ומה קורה להן בעצם. יכול להיות שזה היה הכי קרוב ונגיש לציבור מבחינת ההיכרות האינטימית עם העולם הזה".
ואיך התחושה עם זה שקוראים לך "נאצי" ברחוב?
"לא מפריע לי, אני מבין את זה. ידעתי מראש שככה זה יהיה, אז אני לא מופתע בכלל. אני מחבק את האנשים ומראה להם שיש גם נאצי אחד טוב בעולם הזה". •
