לא יעזור בית דין

משפטו של סוקרטס // א. פ. סטון (מאנגלית: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 259 עמודים)

אם לשמאל הישראלי היה דמיון רב יותר, ייתכן שהיה מגלה עניין ב'משפטו של סוקרטס', ספרו של א.פ. סטון שתורגם לאחרונה לעברית. סטון, שהיה לאחד העיתונאים החוקרים המשפיעים ביותר בוושינגטון, החליט בערוב ימיו להפשיל שרוולים ולחקור את הנסיבות שעמדו מאחורי ההוצאה להורג המפורסמת של הפילוסוף היווני באתונה, כדי ללמד זכות על חופש הביטוי והמחשבה בחברה האנושית. בישראל, שבה סותמים פיות לארגוני שמאל ואפילו לסופרים שמשתעשעים באהבה חוצת גבולות, אוהבים להשוות את ממשלת נתניהו למשטרים האפלים של שנות ה־30 - והנה מוצעת לקורא הזדמנות לרענן את ארסנל הקלישאות.

בשנת 399 לפני הספירה נערך אחד המשפטים החשובים ביותר של תרבות המערב, שני אולי רק לזה של תמהוני אחד מן העיר נצרת. סוקרטס הואשם בכך שהוא מקלקל את הנוער ואינו מכיר באלי המדינה - האשמה משונה ולא ממש ברורה, ולכן מקדיש סטון את החלק הראשון של ספרו כדי להסביר, מנקודת מבט פרו־אתונאית, מה היה חטאו הגדול של סוקרטס. לצורך כך הוא מצליב מקורות מהעת העתיקה - בראש ובראשונה את הדיאלוגים של אפלטון, תלמידו של סוקרטס - מעלה השערות, ופורש בפני הקורא את ההגות היוונית הקלאסית בבהירות יוצאת דופן.

"רציתי לגלות מה אפלטון לא מספר לנו, כדי לתת את הצד האתונאי של הסיפור, להקטין את פשעה של העיר, וכך להקהות קצת את אות הקלון שדבק בדמוקרטיה ובאתונה בעקבות המשפט", הוא כותב. "זה היה כתם שחור על אתונה ועל החופש שהיא ייצגה. איך יכול היה משפטו של סוקרטס לקרות בחברה כה חופשית? איך הייתה אתונה יכולה להיות כל כך לא־אמיתית עם עצמה?"

סטון טוען כי הפילוסוף קומם עליו את האתונאים בשל הבוז המופגן שלו כלפי המשטר הדמוקרטי ובשל תפיסותיו המלוכניות, שראו בחבר האזרחים עדר עלוב הזקוק לרועה. בכך לא הסתכמה התקפתו על ההמון. בעוד שהסופיסטים ביקשו ללמד את היוונים את המידה הטובה כך שיוכלו למצוא את מקומם בפוליס, סוקרטס טען כי המידות הטובות כלל אינן ניתנות ללימוד ואף הידיעה עצמה אינה בהישג יד - כפי שטרח להוכיח בלעג יהיר לכל מי שפגש. "אם תוציאו אותי להורג, לא בקלות תמצאו אדם אחר מסוגי. (...) הוצמדתי למדינה על ידי האל כמו לסוס כביר ואציל, אשר מחמת גודלו הוא נוטה לנִרפות וכדי להתעורר הוא זקוק לאיזה זבוב בקר", מסביר סוקרטס לשופטים באפולוגיה של אפלטון. וסטון מוסיף: "זהו מקור הקלישאה המודבקת בזלזול מה לעיתונאים ביקורתיים ורדיקליים בזמננו. אבל נדמה שזבוב הבקר הסוקרטי לא היה אף פעם בסביבה דווקא כשהתעורר צורך דחוף בעוקץ שלו. סוקרטס לא נשא מעולם את קולו באסיפה כשהתקבלו ההחלטות הגורליות בזמנו".

הטענה המעניינת ביותר מגיעה בחלקו השני של הספר שמוקדש למשפט עצמו: סוקרטס יכול היה להגן על עצמו בקלות לו טרח לטעון כי ברודפה אותו המדינה האתונאית מתרחקת מעקרונותיה שלה, אלא שסוקרטס עשה הכל כדי להשניא עצמו על השופטים. "ייתכן שתיעב כל כך את הדמוקרטיה, עד שלא היה מוכן להשפיל את עצמו להתייחס לעקרונותיה ברצינות", מציע סטון. "הוא לא היה רוצה שהדמוקרטיה, שאותה דחה, תזַכה אותו ותזכה בכך בניצחון מוסרי".

יתרונו הגדול של הספר מלווה בחיסרון מסוים: סטון, כפי שהוא מבהיר בהקדמה, אינו מתעניין בסיפור המשפט הדרמטי בתור קלאסיציסט, אלא מבקש לדון באמצעותו בבעיות הפוליטיות של תקופתו ובראשן מה שהוא מבין בתור איום על חופש הביטוי. כתוצאה מכך, קריאתו האנכרוניסטית במקורות היווניים לעיתים קצת מעייפת. את המשטר האלטרנטיבי שהציע אפלטון ב'החוקים' שלו, למשל, סטון מתאר כאבטיפוס של 'הוועדה נגד פעילויות אנטי־אמריקאיות', הזכורה לרע מימי הסנאטור מקארתי.

במילים אחרות, זה אינו עוד ספר עיון אלא מסה פוליטית המציעה להביט בעבר היווני מתוך ההווה, ובמטרה לשוב אליו מצוידים בהבנה טובה יותר של המציאות העכשווית. כאן טמון סוד ההצלחה של הספר, שתורגם ל־20 שפות מאז פרסומו ב־1989, וזה מה שהופך אותו לחיבור חריג ומרענן על המדף הקלאסי המאובן מעט. בישראל שבה האופק הפוליטי נעצר לרוב בחורבן הבית, נותר רק לקנא בסופרים מסוגו של סטון המבקשים לדון באתגרים אקטואליים מתוך התעקשות על עבר אוניברסלי, ושעושים זאת בסקרנות עיתונאית ובלהט בלשי.