שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ג'ורג' גינסברג

    איך הפכתי מאצנית נחושה לבטטת כורסה

    ימים אחרי שליאת עיני השלימה את חצי המרתון הראשון בחייה, היא מצאה את עצמה עם המון זמן פנוי למחשבות בעקבות תאונת סקי שגרמה לשבר ביד ימין והותירה אותה מקורקעת. מתוך כל זה היא קיבלה את ההחלטות הכי גדולות לשנה הבאה, כי ככה זה כשבאמת מחפשים את הדרך - בסוף מוצאים

    לקחת פסק זמן מהעבודה הלחוצה, לקבל פטור מהמשימות בבית שלא נגמרות לעולם להתנתק מהספורט ששואב יותר מדי אנרגיות ופשוט לנוח כמו שצריך – נשמע כמו פנטזיה או דווקא סיוט? בעל כורחי נאלצתי לבדוק את הסוגיה.

     

    לטורים קודמים של ליאת עיני:

    לא לפחד מהפחד: הדרך הארוכה שלי לחצי מרתון

    חצי מרתון? תרוצי כבר אחד שלם!

    לקפוץ מהמיטה ב-4:30 לפנות בוקר כדי להגשים חלום

     

    כבר ארבעה שבועות שאני עם גבס בעקבות שבר בשורש כף יד ימין, היד הדומיננטית שלי. טעות קטנה בסקי שגרמה לבלאגן גדול כלומר ענק. זה התחיל מאבחנה קצרה של הרופא במרפאה באתר סקי שחייבים להחזיר במהרה את היד למקומה, המשיך בנסיעה בהולה באמבולנס לבית חולים עם הנוף הכי יפה בצרפת, שם הייתה רופאה שטענה שרק ניתוח יפתור את הבעיה ונגמר בהטסה לארץ והחלטה שלא מנתחים אבל משאירים את היד בגבס.

     

     ( ) ( )

    "תהני מהחופש"

    בהתחלה נזרקו לאוויר בכל הזדמנות צמד המילים "שישה שבועות", כלומר הזמן שלוקח לשבר להתאחות. מכיוון שזה נשמע לי כל כך הזוי התעלמתי באלגנטיות והייתי בטוחה שגוף חזק כמו שלי שרגיל ל-3-4 אימוני ריצה בשבוע יחלים הרבה יותר מהר. כשהגעתי לאורטופד אחרי שבוע אמרתי לו שהוא חייב למצוא פתרון לזרז את ההחלמה. "הפתרון הוא זמן", אמר בביטחון הרופא הנחמד, "מעבר לזה אין ממש מה לעשות". גם שבועיים אחרי קיבלתי בדיוק את אותה תשובה.

     

    "תהני מהחופש" אמרו כולם, "זה בעצם כמו חופשת לידה, רק בלי לטפל באף תינוק". אז ניסיתי ליהנות, באמת שניסיתי. עשיתי מרתון סדרות כמו שלא עשיתי בימי חיי, השלמתי שעות שינה מתקופת הטירונות בערך, והרשימה בסופר התחלפה מבננות, קוטג', אגוזים ופטרוזליה לגלידה, גליליות, שוקולד אוורירי ועוגיות. לראשונה בחיי הערכתי על אמת אוכל מנחם. אז מה אם הוא מנחם רק לזמן קצר מאוד? ברגעי משבר לא חייבים לחשוב לטווח ארוך אלא פשוט לעבור את היום.

     

    גם שכנעתי את עצמי שבכלל לא כיף לצאת לרוץ בקור הזה, התעוררתי בשבתות בתשע וחצי וחשבתי על הקבוצה שלי שקמה ארבע שעות לפני. השתקתי את קבוצת הווטסאפ כדי לא לראות את כל ההתכתבויות והתמונות שלהם מאימונים אבל פתאום בשבת האחרונה ראיתי אותם בפייסבוק. הם היו כל כך מרוצים ושמחים, למרות הקור ולמרות השעה המוקדמת, ופשוט הסתכלתי עליהם והתחלתי לבכות. לא בכי היסטרי אלא כמה דמעות שזלגו להן ללא שליטה. אני יודעת שזו דרמה מיותרת וברור לי שאחזור והכול יהיה בסדר, אבל באותו רגע כלום לא היה בסדר.

     

     ( ) ( )

    משחררת כל רסן

    ומעבר לכאבים, לשעמום, לנכות הזמנית ולתסכול, מטרידה אותי ההפסקה מהריצה. נכון, הגוף זוכר אבל לא פשוט לחזור שוב להתחלה ולהניע אותו מחדש. ובעיקר מה שהטריד אותי שנרשמתי לחצי מרתון תל אביב. גם בשנה שעברה נרשמתי אבל רצה הגורל ועברתי ניתוח אפנדציט שקטע את החלום. השנה התכנון היה להגיע כמו גדולה אחרי שכבר סימנתי וי על חצי מרתון אחד ולסגור מעגל כמו שצריך.

     

    בעוד חודש וחצי המרוץ יתקיים. אמנם הסיכוי שאצליח להשתתף הוא אפסי אבל אני משתדלת לשמור על אופטימיות. חברים טובים אמרו לי שכנראה יש לי נאחס על המרוץ הזה ואני צריכה פשוט לוותר עליו. אין סיכוי שזה יקרה. בשיחות עם עצמי (היו הרבה כאלו לאחרונה) החלטתי שאם לא אצליח להשתתף הפעם, זה יהיה אמנם מבאס אבל בשנה הבאה אגיע למרתון המלא.

     

    מצחיק שדווקא ברגע שאני הכי לא בכושר קיבלתי את החלטה המטורפת הזאת. לראשונה בחיי אני שלמה איתה ומשום מה גם בטוחה שאצליח. כנראה עודף הסוכר מהימים האחרונים שיבש לי את חוט המחשבה או שבאמת ממשברים אכן יוצאים דברים מופלאים.

     

    למרות כל הסדרות, המתוקים והרחמים העצמיים, ברור לי שזה זמני, אני אפילו מרשה לעצמי לשחרר כל רסן כי יודעת שממש עוד רגע חוזרת לאימונים המתישים, לזרעי צ'יה ולקרקרים ובעיקר לחייך אבל ממש עם כל הלב ועם שתי ידיים מתפקדות.

     

    תזכורת מרגעים יפים יותר, כמה ימים לפני הפציעה:

     





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כמו חופשת לידה, רק בלי לטפל באף תינוק
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים