אירה ויגדורצ'יק: "אני שוביניסטית מאוד, אישה לא צריכה להיות שווה לגבר"

אל הפגישה עם אירה ויגדורצ'יק, מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל, הגעתי עם טיפ מחבר. "עזוב הכל, רק תלחץ על הקלטה. היא כבר תיתן הצגה". הוא שיקר לי, כי כדי להגיע לשם, הייתי צריך לומר: "בוקר טוב אירה, מה שלומך. איך את מרגישה?". רק אחר-כך החלה ההצגה.

"הצלחה היא כמו אורגזמה. אתה לא זוכר אחרי שניה. גם אני כשאני זוכה במדליה, אני מאושרת באותה שניה ואחרי זה חושבת מה הלאה, איך עולים לדרגה הבאה".

פסיכולוגים יגידו שזה לא בריא, שצריך לחיות את הרגע.

"אני בכלל לא חיה חיים בריאים. יש לאנשים נורמה מסוימת, אבל אני לא רואה הרבה אנשים מאושרים בנורמה הזו. הם תמיד מחפשים את האושר. טוב לי איך שאני חיה".

ויגדורצ'יק (51) היא כנראה אחת הדמויות המרתקות, הצבעוניות והפומפוזיות של הספורט הישראלי. עם מדליית ארד באליפות אירופה בתחרות הקרב-רב, מדליית כסף באליפות העולם באלות ושלוש מדליות במשחקי אירופה, הנבחרת שלה הפכה לאימפריה והיא הפכה לכוכבת של הנבחרת.

יש חלום על מדליה בריו?

"זה לא חלום, אפילו לא פנטזיה. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. המטרה היא לקרב את ישראל לשם. אני צריכה להתגבר על כל כך הרבה דברים ולהבין איך משיגים תוצאות מקסימליות בתנאים מינימליים. אתה יודע שלמאמנות שלנו אין חדר מנוחה אפילו?".

ויגדורצ'יק, שעלתה לארץ ב-1979 ממוסקבה, נמצאת כבר 30 שנים בענף כמאמנת. היא מכירה אותו מלפנים ומאחור, בהצלחות ובסירחון הפוליטי שלו. את תפקיד המאמנת הלאומית היא קיבלה רק עם כניסתו של אופיר פינס לתפקיד היו"ר, במקומו של רענן ורשביאק.

"ריו זו אפילו לא פנטזיה". בנות נבחרת ההתעמלות(צילום: אורן אהרוני)

"מאז שוורשביאק הלך אני רואה באיגוד בית. רבתי איתו רק בגלל פוליטיקה, ההישגים שלי הפריעו לקידום שלו. אלמלא הריב שלנו, היינו עם מדליות וההתעמלות לא הייתה מפספסת שנים של התקדמות. אופיר פינס מאמין בי, אבל עדיין יש בעיות. לא האיגוד עצמו, אבל הפוליטיקה המושרשת בו היא זלזול בספורט. כדי להצליח מאמן צריך להיות מעל הכל, אבל אני עדיין צריכה לריב עם איזה פקיד או אמא. יש כאן מאמנות שהביאו מדליות שאין בענפים אחרים בארץ ומקבלות רק 11 אלף שקל נטו. זו בושה. הן יושבות 12 שעות באולם ומקבילות שלהן בעולם עם פחות הצלחות, מקבלות פי מאה".

אבל למה שתקבלו יותר? התעמלות אמנותית זה לא ענף פופולרי.

"בדיוק לזה אני קוראת זלזול. המדינה צריכה להשקיע בספורט כמו בצבא. אני העמדתי 5,000 צרפתים להמנון הישראלי, תתייחסו לזה. עשיתי משהו גדול למדינה. אם אתם לא חושבים ככה, אל תעשו ספורט הישגי. שלוש שנים אני מביאה הישגים שלא היו לישראל ולא מתייחסים לטענות שלי".

שוחחת עם שרת הספורט?

"מה היא תשנה? היא צריכה לבוא אליי ולהגיד: 'אירה, את עושה דבר גדול בלי שמשלמים לך. בואי ותגידי לי מה את צריכה'. כאישה לאישה, ציונית וימנית עם חזון, זה המעט שהיא צריכה לעשות".

אז אנחנו לא מדינת ספורט?

"לא. הכל פה בנוי על פנאטיות והגשמה עצמית של כמה אנשים, אבל אפשר לשנות דברים. כשעזבנו את רוסיה אבא שלי אמר לי: 'עכשיו את תגיעי למדינה שלך ואת תילחמי בה על מה שאת מאמינה ותעשי בה מה שאת רוצה ותוכלי לשנות'. אפשר לחנך לספורט, אבל אנחנו מדינה צעירה. כמו ילד שעובר שלבים. אנחנו בשלב של גיל 5".

"מה היא תשנה?". שרת הספורט מירי רגב(צילום: אורן אהרוני)

"יש אנטישמיות בתחרויות"

ויגדורצ'יק גדלה בברית המועצות המסוגרת של פעם, היא פחדה להפגין שם את יהדותה בפומבי. היום היא צועקת את זה לכל העולם ומאמינה שזה גם יקרב אותה ואת הנבחרת למדליה באולימפיאדה.

"הבנות קודם כל מייצגות את המדינה. אנחנו נלחמות על כבוד ישראל. המטרה היא להעלות את הדגל לראש האולם. אין כאב אצלן, כמו שחייל לא מרגיש כאב. מבחינתן ציונות זהו ערך עליון שהצלחתי להשריש. זה לא מספיק להילחם על מדליה, לא מספיק לשבור בשביל זה את הגוף. צריך גם גאוות מדינה, למות למען הדגל!". את תחושת הפטריוטיות העזה הזו, היא מביאה גם לפוליטיקה הבינלאומית של הענף. השיפוט.

"יש אנטישמיות בתחרויות. על בסיס זה אני בונה את הפוליטיקה שלי. אני לא מתביישת שאני יהודייה וישראלית, אני מצהירה על זה. 'אל תשימי לי חזיר', אני אומרת. 'מה לא ידעתם שישראליות באות'? שמתי בכוונה שיר ביידיש בתחרות בגרמניה, דווקא. אני מכריחה את הבנות להיות גאות. הקו המנחה בטאי-צ'י הוא להשתמש בכוח של האויב נגדו".

בסגנון "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף"?

בדיוק. שואלים למה אני שמה מגן דוד בלוגו של אליפות אירופה שתהיה בארץ. כי ככה בא לי. ותיזהרו להגיד משהו על המגן דוד כי אני אכתוב שזו אנטישמיות".

"מבחינת הבנות, ציונות זה ערך עליון". נבחרת ההתעמלות האומנותית(צילום: אורן אהרוני)

"אליפות אירופה שתיערך פה היא האליפות שלי"

אפשר להגיד הרבה דברים על אירה ויגדורצ'יק, אבל בעיקר צריך לומר שהיא אחת שעושה. עושה הכל. אל הראיון היא הגיעה בדיוק מהתרוצצות ממקום למקום, אחרי עוד ישיבה לקראת אליפות אירופה שתגיע לישראל השנה. היא זו שמחליטה, היא זו שמכינה את הלוגו של התחרות, היא מביאה את הרעיון לסרטון התדמית, היא קובעת מי הבמאי. וזה רק מה שאני שמעתי ככה סתם בבוקר של יום חולין.

את מאמנת, למה את מתעסקת בדברים לא מקצועיים?

"אני חלמתי על זה. אני רציתי שבישראל תהיה אליפות אירופה ואני אארגן אותה כמו שאני רוצה. אני אבנה אותה".

סליחה על ההערה, אבל זו לא אליפות אירופה של אירה. זה של ישראל.

"זה לא חלום של ישראל, זה חלום של אירה. זו אליפות אירופה שלי, לי נתנו את זה אחרי שראו כמה אנחנו משקיעים".

את משתלטת על כל כך הרבה דברים גם בחיים הפרטיים?

"אני אספר לך משהו. בלידה של בתי (רחלי, מתעמלת לשעבר ומאמנת כיום, ש.ד.), באתי לחדר לידה למרות שבהתחלה היא לא ממש רצתה. שיכנעתי אותה שהיא מספיק חזקה לא לקחת אפידורל והיא התמודדה עם זה. במשך שעה וחצי ניהלתי את הלידה כמו אימון. הזזתי את המיילדות ואמרתי 'תרימי רגליים, אל תנשמי. תלחצי, תוציאי אוויר, אל תוותרי'. היא אומרת לי 'אמא, אני מתה', אז אני עונה לה – 'תיכף אני אראה לך מה זה מתה'. המיילדות צפו מהצד ואמרו 'פוי, איזו אמא אכזרית'. אבל מה אכפת לי מה אמרו".

"האליפות שלי". אירה ויגדורצ'יק(צילום: אורן אהרוני)

"אני כועסת על מתעמלת שמעלה 50 גרם"

ייתכן שנתקלתם באירה לאחרונה. זאת אומרת לא בה, אבל בדמות שלה. זו שמצטיירת במשחקו של שלום מיכאלשווילי המוקצן בסדרת המערכונים "אנחנו במפה" בהוט. דמותה מוצגת כמאמנת התעמלות אקסצנטרית וקשוחה שרודה במתעמלות שלה. אתם אולי צחקתם מזה, אירה קצת פחות.

"יש אחת משתי אופציות שאעשה איתם – או שישלמו לי דיבידנדים, כי הם עושים עליי כסף, או שאתבע אותם על לשון הרע. הם מראים אותנו כאילו איזה אכזריים אנחנו. אני לא רוצה סאטירה כזו. אנשים עוצרים אותי ושואלים 'מה, את ככה מתעללת בהן?'.

אז את לא אומרת למתעמלת שלך "דובי" או "היפופוטם" כמו בסדרה?

"בטח שאומרת דובי והיפופוטם. אולי לא זה בדיוק המילים, אבל דברים דומים".

רגע, אז הגזימו כשהציגו שאת כאילו כועסת על מישהי שמעלה 100 גרם?

"אני גם כועסת כשמעלים 50 גרם. זה לא רחוק מהאמת, אבל אני חייבת לדרוש את זה, זה חלק מהענף. למה הם לא צוחקים על חלוקת המשקלים בג'ודו? למה נדבקתם להתעמלות?".

"או שישלמו, או שאתבע". מיכאלשווילי בתפקיד המאמנת זינה ב"אנחנו במפה"(צילום מסך)

מה צריך כדי להיות מתעמלת?

"להיות רק מוכשרת, יפה או אחת שרוצה זה לא מספיק. צריך מזוכיזם. להסכים לסבול למען ההנאה, בלי זה אי אפשר להצליח, זה לא כדורגל פה. הבנות פה מפונקות ביחס למדינות אחרות. יש בעיה עם הורים, יש פחד מהתקשורת. אנחנו עושים את עצמנו אקסטרה הומניטריים".

את יכולה להבין למה מהצד זה נראה קשה?

"לא, לא מבינה! אם זה קשה, סגור את הענף. ספורטאי הישגי הוא כמו חייל והוא צריך טירונות. ברגע שילדה חושבת שהיא מוותרת על משהו בשביל הספורט, אז היא לא תהיה ספורטאית. מי שמרגישה מסכנה שתלך. מסכן הוא לא אלוף. אי אפשר להיות אלופה בלי בכי או כאב".

אז החברה הישראלית רכה?

"היא לא רכה, היא סובלת מדביליזם. רוך זה דביליזם. זה פוזה".

"זה ספורט שיש בו יופי נשי ורזון הוא חלק ממנו"

ההתעמלות האמנותית בישראל נמצאת בקו עלייה מתמיד, אך את הסטיגמות קשה לשנות. כמו ב"אנחנו במפה" נוצר הרושם שהדגש העיקרי הוא על יופי ורזון, לא ספורט.

זה לא ענף שוביניסטי?

"אני שוביניסטית מאוד. אני לא חושבת שיש מקום לפמיניזם. אישה לא צריכה להיות שווה לגבר. אלוהים יצר אותך גבר ואני אישה, אין לשנות את זה. כל דבר אחר נראה לי הזוי".

אז בבית את היית במטבח?

"אני לא, כי אני לא יודעת לבשל. אבל אני מרוויחה מספיק כדי שמישהו אחר יבשל".

שופטים ילדות קטנות בגלל מראה. לא מפריע לך?

"זה חשוב! זה חלק מהענף. גבר, אם הוא נורמלי, מחפש אישה ברמה הפיזית. זה ספורט שיש בו יופי נשי, והרזון הוא חלק ממנו. אנחנו משדרות יופי כמו דוגמניות, אבל אצלנו זה דרך תנועה נשית. ברגע שאישה משמינה, יש בעיה באני מאמין של הענף. הן צריכות להיות כמו פסל".

ויגדורצ'יק היא אישה מיוחדת במינה. מאוד מיוחדת. לא תמיד קל לבלוע אותה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהאמת שלה. זו שהיא לא מוכנה לזוז ממנה מילימטר, גם אם זה פוגע בחייה האישיים. אבל גם אם זה פוגע, גם אם יש ביקורות, אף אחד הרי לא יצליח לגרום לה לחשוב אחרת.

"אני מאושרת שאלוהים נתן לי זכות ליצור, שאני חיה את החלומות שלי ומגשימה אותם. המשפט שאני חיה על פיו, זה המשפט שאמי אמרה לי כשהייתי קטנה: 'קומי מלכה, את קמה לדברים גדולים היום'. כל יום שאני קמה בבוקר, אני מרגישה מחויבות לעשות דברים גדולים".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ'  או הגיבו בטוויטר