המומחה
אלון אביתר שירת 27 שנה בצה”ל, וראה מקרוב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני גדל ומתרחב. כדאי להקשיב למה שיש לו להגיד, הוא יודע על מה הוא מדבר
המצב, המצב, וממצב למצב, כשמדובר בישראל, אנחנו כל הזמן מדברים על “המצב".מדברים עליו כשהוא רגוע, מדברים עליו כשהוא סוער, ובינינו גם כשאין יותר מדי לחדש כמעט כל אחד מאיתנו אוהב לשמוע ולדבר.
הימים בישראל אינם פשוטים ואנחנו כאן רוצים להרגיש קרובים, להזדהות ולהבין קצת יותר על סכסוך שרק הולך ומתקבע, הולך ומסתבך.
החל מהשבוע הבא נקבל כאן פרשנות ממיששירת 27 שנים בצה"ל במסלול מגוון, והיום מופיע כמעט בכל ערוצי הטלוויזיה כשהעניינים מתחממים. אלון אביתר שירת שנים ארוכות כקצין מודיעין ביחידה 8200 וביחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, כיועץ אישי למתאם הפעולות וראש מערך הייעוץ בתחום הפלסטיני. כמי שהיה חבר בפורומים בטחוניים חשאיים ושותף לכמה החלטות מהותיות ביותר, הוא משמש כיום כמרצה בכיר ופרשן מומחה באמצעי התקשורת.
"אני רואה בתקופה הנוכחית את היחסים של ישראל עם הפלסטינים עוברים שינויים משמעותיים, ואני לא מנתח את זה מתוך השקפה פוליטית כי אם משנים ארוכות של ניסיון, של עבודה בשטח. אחרי המון שנים בצבא", הוא מדגיש. "אני לא חושב שיש חשיבות לעת הזו יותר מאחרת, אבל ככל שהזמן חולף הבעיות לא פוחתות, לפחות בכל מה שכרוך בסכסוך הפלסטיני, ויש דברים שחשוב לי להשמיע גם מול הציבור בארה"ב ולהתוודע באופן בלתי אמצעי".
במהלך 27 שנותיו בצבא, אביתר חילק את זמנו בין חיל המודיעין בו שירת 12 שנים, ובין המינהל האזרחי כמומחה לפלסטינים שנתן למפקדים בשטח את הראיה הרחבה יותר של הבעיה הפלסטינית וגם את הדרכים לפתרון. את שש השנים האחרונות לשירותו עשה כיועץ המתאם לפעולות בשטחים בכל הקשור לעניינים הפלסטינים.
לאחרונה, גם אנחנו מרגישים כי אל נוכח האנטי ישראליות שבאוויר, ישנה התעוררות אקטיבית של ישראלים לנסות ולייצג את ישראל. "אני פטריוט, אבל גם לא שליח משרד החוץ. את המצב אני מסביר ומנתח תחת ההגדרה של איש מקצוע. אני רוצה להעניק כלים ולחמש את הישראלים בארה"ב בידע שבו הם יכולים לעשות שימוש. אני חושבשהנושא כל כך מעניין וחי שהוא יכול להיות שמיש וגם לחזק את הקשר”.
תמונת מצב
"התהליכים שעוברים על המזרח התיכון, בעיקר מאז פרוץ האביב הערבי, הם דרמטיים, ועל אף שישראל כרגע לא נוגעת בהם באופן ישיר צריך להסתכל על השינויים באופן הוליסטי. זה כבר לא מה שאנחנו מכירים ורגילים, אלא מגדל שלם שמתמוטט. נשארו כמה שמורות טבע שממש לא בטוח שיחזיקו מעמד בהרכב הנוכחי. מדינות כמו מצרים, ירדן וסעודיה שלפחות כרגע עדיין מגלות יציבות. בירדין", הוא מתריע, "יש כבר מגמות שינוי וזה עלול להשפיע עלינו באופן ישיר. איסלאמיזציה, דעאשיזאציה. זה לא רק טרור וראשים עפים. אלו מביאים בשורה למוסלמים שמחפשים כתובת להיתלות בה. לא משנה איזו פגיעה האמריקאים מצליחים לעשות בארגון כלשהו במדינה כלשהי, התמיגכה גוברת, וזאת רק הודות לואקום אשר אליו הם נכנסים".
כמי שמכיר את הרחוב הפלסטיני מקרוב, אביתר מספר שהתמורות המתחזקות במזה"ת מגיעות גם לאזרחים המתוסכלים שם. "בין עשרה לעשרים אחוזים בקרב האוכלוסיה הערבית תומכים בדעא”ש, ובקרב הפלסטינים בין עשרה לחמישה עשר אחוזים, וזה למרות שדעא”ש רוצחים מוסלמים. יש בזה בשורה אטרקטיבית מהמקום המאוד מדוכא שהם נתונים בו. דעא”ש הוא מוצר מוצלח עבורם. זה לא אקדח על השולחן בחברה הפלסטינית, אבל צריך להיות מודעים למה שמתרחש”.
ממרום ניסיונו, אביתר בוחן את המצב והוא ממש לא נשמע אופטימי, אפילו מעט מודאג. "אנחנו צריכים להבין שככל שהזמן חולף, הדמוגרפיה לא עושה טוב וההנהגה הפלסטינית לא מספקת לאזרחיה את הסחורה. מאז הסכמי אוסלו", הוא מנתח את התסכול הגובר, "הם רק הולכים אחורה. מצבם מבחינתם, נעשה רק יותר גרוע. גם אחרי שהאו"ם נתן להם להגדיר את עצמם כמדינה, הלא זה רק טייטל, ומוחמד בשכם, אותו ממש לא מעניין טייטל. בשורה התחתונה הם רוצים לראות פרעון של ההבטחות, ובינתיים ככל שבזמן חולף יש יותר מתנחלים, צבא שפועל השטח, היעלומות טוטאלית של התקווה".
לכל מה שהתרחש הארבעת החודשים האחרונים לסא"ל אלון אביתר חשוב להתייחס בעיניים פקוחות. "צריכים לנתח נכון את מה שקורה. האלימות הזו היא ציון דרך בסכסוך, היא משקפת מצוקה אישית גדולה ובעיקר סימפטום להתרחקות של האופק, והמשמעות של כל אלו זה ייאוש, תסכול לא רק אל מול ישראל אלא גם נגד הרשות. בפעולות הללו הן מסר לרשות שנמאס לנו מכם, זה היעדר לאומיות. בסוף השנים האלו שחולפות כך לא עושות טוב בעניין".
שנים רבות אל תוך השירות שלו, אביתר לא נחשף לפרטים רק במסגרת מודיעינית משרדית, אלא ממש בשטח, ברחוב הפלסטיני. "שירתתי הרבה שנים בשטחים, פגשתי אלפי פלסטינים גם ביהודה ושומרון וגם בעזה. המראות, השיחות והמצבים שהייתי חשוף אליהם הובילו אותי להבנות ומסקנות לא פשוטות. יש נרטיב שלא נבנה רק ברשתות או במדיה. הוא הולך ונבנה ברחוב, בבית, במפגשים, במסגדים, בכל מקום. בעוד רמאללה היא עיר מערבית יותר והמצב רע פחות, היא לא מייצגת את הרוב. ראיתי עשרות סכסוכי קרקעות קשים עם האוכלוסיה היהודית, ראיתי אוכלוסיה שלא עוצמת עיניים אל השינויים שמתרחשים. לכן גם יש שני תהליכים שמתקיימים בה, הם עוברים גם מערביזציה וגם איסלאמיזציה. הליבה הפלסטינית היא תבנית מוצקה שאיננה נשברת. העמדות הפלסטיניות של אזרח פשוט כלפי ישראל לא השתנו. מה שהתווסף זה עוד ועוד תסכול, ייאוש ושנאה".
סא"ל אביתר מביע חשש מהקיבעון של המציאות הקיימת, שבו הוא רואה את האיום המשמעותי ביותר. "אפשר לדבר עד מחר על מפעלים משותפים וסחר משותף ואיים של שפיות שיש בשיתופי פעולה מכל הסוגים, אבל אלו הפינות הקטנות שאינן מעידות על כך שהכל בסדר ואפשר להתעלם מזה. ככל שהדמוגרפיה גדלה, החיכוך נעשה אינטנסיבי יותר. ההנהגה מאבדת גובה, ולגיטימיות. בסופו של דבר, היא 20 שנה מזמרת את אותו שיר. הם מבטיחים מדינה פלסטינית עצמאית, ירושלים וכל זה, השאיפות שלהם הלכו ונבנו לאורך השנים, והסיפור הזה לא קורם עור וגידים, אלא יש חוסר אמון גובר בין הרשות לאכלוסיה. בימים אלו העניין החם הוא בעיקר מה יהיה ביום שאחרי. חוסר האמון גובר ונכנסים כל מיני גורמים כמו חמאס שלמרות הכל שומר על רייטינג גבוה, אפילו עולה”.
שכחו אותי בבית 2
מדבריו של אביתר, עושה רושם שבקיבעון של השנים האחרונות, הוביל לתהום שגם בישראל לא ברור לאן היא תוביל. לדעתו, אחת הבעיות היא שבישראל, לא ממש מבינים את הנרטיב ברחוב. "בסוף התהליכים החברתיים על 4 מיליון הערבים שם לטווח ארוך יחמירו. יש כל מיני המצאות ישראליות של דו לאומית וכאלה אבל אין לזה משמעות מעשית.
“יש נטייה לישראלים לומר 'תגידו תודה על המצב שלכם לעומת ערבים אחרים, כי היי, תראו מה קורה מסביב’, אבל זו פטרונות, ובכלל, טעות מיסודה בהבנה. הפלסטינים לא משווים את מצבם לזה של ערבים במדינות רחוקות יותר. הם משווים את עצמם אלינו. העובדה שאינם נתונים בסערה כמו אחרים לא גורמת להם להגיד יופי תודה. ככל שהם רואים שהעניין הבינלאומי עובר מהזירה הפלסטינית אל עבר זירות אחרות, איראן, אירופה, הם מרגישים כמו 'שכחו אותי בבית 2', הם מבינים שהזמן חולף והם נדחקים לתחתית הרשימה ולאיש לא אכפת.
“הם בנו מגדלי תקווה וציפיות על אובמה ואחרי שנים ארוכות של תקווה שיופעל לחץ על ישראל, הם לא ראו מילימטר אחד קדימה, לא מצד ארה"ב ולא אירופה. כשהפלסטינים לא רואים מישראל או האמריקאים אופק, הם מיואשים לחלוטין שהעולם יעזור להם מול ישראל. כך גם מול המדינות הערביות. בעבר העולם הערבי כיוון לשם, אבל הם מבינים שהם משחקים רק עם עצמם, וככל שהאביב הערבי הזה מתקדם לעבר כל עונות השנה, אין להם אפשרות אפילו לקבל לגיטימיות למהלכים מדיניים. הנושא היחיד שעסקו בו לאחרונה זה בהר הבית, עזה והחמאס, ארוחות צהריים טובות של אבו מאזן בקהיר וזה מכניס אותם לפינה”.
אביתר לא רואה את המדרון החלקלק כנקודת אל חזור. לצד השגיאות שהוא מזהה מצד ישראל והעולם, בכל הקשור בהלך הרוח והצרכים של העם הפלסטיני, הוא מנסה להציע גם פתרונות. "מערכת היחסים בינם לבינינו לא מתחברת לשום סנריו שאליו הם אולי קיוו להגיע אליו. ההבנה היא מבחינתם שגם האמריקאים נכנעו לאיראנים, והם ראו שהמעצמה הגדולה עשתה אחורה פנה.
“השלטון הישראלי, ואני מתכוון לכל שלטון ישראלי שהיה ויהיה גם בימין וגם בשמאל”, (אמצע, בעיניו, אגב, הוא רק המצאה) “יכול, נוכח מאבקי ירושה פלסטינים, לבצע צעדים מהותיים שישפרו את חייהם של האזרחים עצמם, אך עדיין לא יפגעו בנכסים הישראלים. הבעיה היא שהיום ישראל תקועה בבנוקר פוליטי שלא תהיה ברירה והיא תהיה חייבת לפתוח אותו. לישראל יש הרבה תוכניות לצעדים מקלים שיצמצמו את היקף הבעיה בזמן הקרוב. אפשר למתן את המוטיבציה לאלימות, אפשר לחתום על צ'קים, לאשר אישורי בניית תשתיות באופן שיתן תחושה שיש מגמת שיפור. מרווחה אישית ועד לאומית.
“למשל, אני לא זוכר שאי פעם פלסטיני קיבל אישור לבנות בשטחי סי. אלו איזורים שאין מחלוקת עליהם בכלל. צריכים לתת להם תנאים נוחים יותר באופן כזה שלא יהיה מדינה. אם השלטון הישראלי דוחק שנים כל פתרון זה מתסיס. הרי בין 100 ל-0 יש אמצע, אבל גם לשם אנחנו לא מגיעים. לכן", הוא מזהיר, "אני לא אפול מהכסא אם עוד מעט יהיה עוד צוק איתן. כולם מספידים את חמאס, אבל כל עוד המצב הוא תקוע, החמאס מקבל נקודות. הפופולאריות שלו עולה. עד שלב מסוים אפשר למתוח את המסטיק הזה. ישראל יכולה גם ברצועה להיות נדיבה יותר. כל מה שתעשי לעזה רק יעזור כי המצב שם כל כך גרוע".
במסגרת ההרצאות שלו, סא"ל אלון אביתר לא מתמקד רק בזווית האקדמית כי אם בתיאורים מהשטח, אותם יתאר גם כאן בעיתון במדור החדש שלו. "בהרצאות שלי ובקורסים השונים חשוב לי להביא לידי ביטוי את המציאות בצורה שונה עם אנקדוטות מהשטח. אני משתף בתהיות שלי, לאן העתיד המשותף הזה הולך ומה קורה עכשיו. אני מדבר על התרבות שלהם, על המבנה החברתי הפוליטי, אפילו האוכל. כל מה שמהווה חלק מההוייה שלהם, ועכול לסייע לנו להבין את התמונה הכי מדויקת שיש, ולתהות מה הצעד הבא".
