חטופה

כשברי לארסון הייתה ילדה בת שבע, אמה העירה אותה באחד הלילות משנתה. "אנחנו צריכים לארוז, אנחנו עוברים דירה", אמרה האם והורתה לברי ולאחותה הקטנה לארוז מזוודה עם בגדים וצעצוע אחד בלבד. השלוש נכנסו לאוטו הקטן ונסעו מסקרמנטו, עיר הולדתה של לארסון, ללוס־אנג'לס הסמוכה. "עברנו להתגורר בדירת סטודיו בגודל של חדר קטנטן", מספרת לארסון. "המיטה שעליה ישנו שלושתנו יחד הייתה כזו שבבוקר היינו מקפלות ומצמידות לקיר. לא היו לי צעצועים ובקושי היו בגדים. זו הייתה התקופה הכי צנועה שלי בחיים, במונחים של רכוש, אבל גם התקופה הכי עשירה במשחקים ובדמיון. אמא שלי הפכה כל דבר מזדמן לצעצוע ששיחקנו בו שעות. היה לי זיכרון אחד, שהדחקתי במשך שנים: התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי את אמא שלי נחנקת מבכי - ולא הבנתי למה. רק שנים לאחר מכן אמא שלי סיפרה לי שעברנו לדירת חדר קטנה כי אבא שלי והיא התגרשו - והוא ניתק איתנו את הקשר. היא הייתה חייבת לקחת את אחותי ואותי וליצור לנו מציאות אחרת בלוס־אנג'לס, שבה לא הכרנו אף אחד והיא לא הייתה בטוחה שתמצא עבודה. אז במקום משחקי וידיאו וצעצועים, היא בנתה לנו עולם שלם של דמיון ושל אהבה".

20 שנה אחרי אותה תוכנית התנתקות, מצאה עצמה לארסון נכנסת למציאות יותר מטרידה, בסרט המצוין 'חדר' המבוסס על הספר בשם זה של אמה דונהיו. לארסון מגלמת בסרט את ג'וי, בחורה צעירה שנחטפה בגיל 17 ונכלאה בחדר קטנטן על ידי גבר, שאותו היא מכנה ניק הזקן. במהלך שנות הכלא הכפוי, עוברת ג'וי התעללות מינית ופיזית שמסתיימת בלידתו של בנה, ג'ק. ביום הולדת חמש של ג'ק מחליטים האם ובנה לרקום תוכנית הימלטות. אלא שכאן - זהירות, ספוילר ענק - לא מסתיימת הטראומה. גם אחרי שהאם ובנה נחלצים, הם נידונים למאבק בעולם שג'וי השאירה מאחור, מול הוריה וסביבתה. "ערכתי הכנות פסיכולוגיות ופיזיות ממושכות לתפקיד", מספרת לארסון. "דיברתי עם פסיכיאטרים בניסיון להבין מרכיבים רבים בסרט. הרי אף אדם לא יכול להבין מה המשמעות של שבע שנות כליאה בחדר קטן, מה זה אומר לעבור התעללות מינית, עם תזונה לקויה ומחסור באור שמש. הייתי צריכה להרכיב פאזל של כל החלקים הללו, כדי שלא יהיה מצב שאגיע לסט ואצטרך להיזכר תוך כדי צילומים בכל המרכיבים הללו. דיברתי עם מומחה טראומה ולמדתי ממנו, למשל, שחטופות לא חוות טראומה תוך כדי תקופת השבי שלהן, כי הן במצב הישרדותי מלא. הטראומה מתחילה בשנים שאחרי השחרור, דווקא במקום בטוח שבו לא צריך לשרוד יותר ואפשר להתפנות לזיכרונות הקשים. אחר כך נכנסתי לדיאטה הקיצונית ביותר שעשיתי בחיי, בלי פחמימות או סוכרים. אכלתי שלושה מאכלים קבועים מדי יום, כדי להבין מציאות של תזונה לקויה. עבדתי עם מאמן כדי לבנות שרירים של שורדת. ובסוף, חודש לפני הצילומים, הסתגרתי בבית שלי וביליתי ימים שלמים בחושך, בלי לדבר עם אף אחד. זה הרגיש בהתחלה כמחנק, אבל אני חייבת להודות שבסוף היה גם אלמנט משחרר". התוצאה היא הפתעת השנה. לארסון, בוגרת סרטי דיסני וקומדיות רומנטיות, הפכה לפרח הכי חם בהוליווד - הבאזז סביבה לא פוסק.

הסרט קטף את פרס אהוב הקהל בפסטיבל הסרטים של טורונטו. איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי בחר בסרט לאחד מסרטי השנה ובלארסון - לשחקנית הטובה. היא לקחה פסלון גם בגלובוס הזהב. והיא מועמדת גם לאוסקר, כמו גם הסרט עצמו, סרט עצמאי, בתקציב זעום של שישה מיליון דולר, שמועמד לארבעה פרסים חשובים - הסרט, הבמאי (לני אברמסון), השחקנית והתסריט המעובד הטובים ביותר. גם בבריטניה הסרט ולארסון מועמדים לבאפט"א. "אני לא יכולה לעסוק בספקולציות של מה יהיה אם אזכה או לא. תן לי להגיע לשם ואז אתמודד עם ההשלכות של הפרס", היא מתחמקת מהעיסוק בשאלה.

לארסון, 27, היא גם זמרת. אמנם עד כה היא הוציאה אלבום אחד .Finally Out of P.E, שנכשל כישלון מהדהד, אבל קיבלה נקודות בונוס על הניסיון. הסגנון המוזיקלי, פופ עם קריצה לקאנטרי מעודן, ניסה ללכת בעקבות זמרות כמו קלי קלרקסון. לכן, 'חדר' הוא לא רק הפתעת השנה בקולנוע, אלא גם הפריצה הכי בלתי צפויה שלה כשחקנית. "קריירת המשחק שלי איטית יותר, אולי בגלל שאני לא מאמינה שרכוש וכסף יכולים להפוך אדם למאושר", היא מסבירה. "מעולם לא היה לי חפץ שעשה אותי מאושרת כמו תפקיד טוב ששיחקתי בסרט. עד לא מזמן גם לא ממש הרווחתי כסף. במשך שנים התקיימתי ממשכורת של 800 דולר בשבוע, אז אין לי מכונית יקרה. אבל אני לא מרגישה שהקרבתי משהו, כי אלה החיים שאני אוהבת והם מלאי מאבקים. גדלתי ללא דמות אב, ביליתי את השנים האחרונות באלפי אודישנים שבסופם אמרו לי 'לא' - אבל כל אלה באו עם חברים טובים, מאות שיחות עמוקות ומקומות מעניינים שהגעתי אליהם. לא הייתי משנה דבר. מגיל צעיר למדתי שאני לא זקוקה לדבר בעולם, מלבד היכולות שלי".

איך אמא שלך הגיבה כשצפתה בסרט? היא זיהתה מקומות מעברה כאם יחידה?

"דווקא השנים של אמא שלי כאם יחידה לא היו מרות, כיוון שגם היא נשבתה במשחקי הדמיון שהיא המציאה עבורנו. במהלך הצילומים דווקא אני חוויתי משבר: הייתי מתקשרת אליה בוכה ומתנצלת על זה שלא הערכתי אותה מספיק בשנות ילדותי. הסרט נתן לי שיעור אדיר על אהבה והקרבה. ולו רק בשביל זה - היה שווה לי לצלם אותו".