עברנו דירה. מעבר שלישי בתוך שנתיים, וזה עוד אחרי שנחתנו בארה״ב עם 4 מזוודות וכלב. כמה קשה זה כבר יכול להיות? אנחנו משתדלים לא לאגור ציוד עד שנשתקע סופית. באריזות הופתעתי לגלות שכל הבגדים שלי נכנסים למזוודה אחת. מאכזב קצת. אני אצטרך להשתדל יותר.

המעבר עצמו היה בסדר. רוב הריהוט הגיע בשלום ובעלי רק נפצע קלות. אני תרמתי את חלקי בעצות ממש טובות ממקום מושבי על הספה (בהתחלה ישבתי על ארגז, אבל אז יעצתי לבעלי להעלות כבר את הספה לפני שהילד יוצא עם תסמונת ישבן פחוס. הוא קנה את זה). הכל נתלה, נפרק וסודר מלבד מזוודות הבגדים העמוסות שהונחו כלאחר כבוד בחדר הארונות וחיכו לתורן.

מה לא עשיתי כדי לדחות את הקץ. אני מדברת אתכם ברמת הכביסות, ניקיונות, סידור ספרים אלפבתית, סידור קטניות בצנצנות, סידור תותים במקרר מהגדול לקטן. הכל. אבל המטלות אזלו והמזוודות המשיכו להביט בי בהאשמה. כבר יומיים שבעלי יוצא לעבודה בבוקר ושואל מהדלת, ״אז היום תפרקי את הבגדים?״, תוך שהוא נמלט לכיוון המעלית לפני שאוכל לזרוק עליו כפכף. בהיעדר תחתונים נקיים אנחנו מאלתרים עם שקיות ניילון, אבל אני חייבת להודות שזה פחות נוח ויוצר רשרוש טורדני בזמן ההליכה.

אין הרבה דברים שאני שונאת יותר מלסדר ארון בגדים(צילום: shutterstock)

אז היום החלטתי שזהו זה. פורקים בגדים.

התהליך בראשיתו הוא די קל ונעים. שולפים ערימות ערימות מהמזוודה וישר למדף הגדול, הריק, המזמין. תוך כדי עבודה כבר יוצרים שיטה בראש: קצרים מימין, ארוכים משמאל, בגדים שלא לבשתי בעשור האחרון באמצע, כי אולי דווקא השנה אני ארד ממש במשקל ואזדקק להם. אי אפשר לדעת.

אבל אז, לקראת המזוודה השניה, מתחיל המדף להתמלא ופתאום נהיה קצת יותר קשה וצפוף להכניס בגדים חדשים פנימה. פתאום מתחילים להתפשר, לאלתר. בסדר, אז זאת תהיה ערימת הארוך-קצר-שמלות-בגדי ים. מה הבעיה? ומעל למכנסי העבודה של בעלי אין סיבה לא לשים חזיות ואת צעיפי השלג המחממים שקנינו בניו יורק ומעולם לא לבשנו. אבל גם זה לא מספיק.

הארון מתמלא והכנסת הבגדים אליו הופכת משיטתית ונעימה לאקט של אלימות ברוטלית שבו אין ניצולים בקרב החולצות המכופתרות של בעלי. אני מביטה בערימת החולצות המקומטות וחושבת: נצטרך לקנות לו חדשות (אני איני מאמינה בגיהוץ. גיהוץ הוא רצח).

אין הרבה דברים שאני שונאת יותר מלסדר ארון בגדים. מבחינתי גהנום הוא ארון אינסופי דחוס בגדים מהרצפה עד התקרה, כאשר אתה חייב- פשוט חייב - להוציא את החולצה שנמצאת בדיוק באמצע. איך, תסבירו לי, איך הצליחה האנושות לשלוח אדם לירח ועדיין לא מצאה פיתרון לשליפה של חולצה מאמצע הערימה מבלי שכל שאר הבגדים יתקמטו, יתקפלו, יישלפו החוצה או סתם יצרו כאוס כללי שיוביל לסיטואציה הגרועה ביותר בכל ארון בגדים: היררכיה הוריזונטלית, בה בגדים שגורלם לא שפר עליהם נדחסים מאחורי בגדים אחרים ונעלמים לתוך תהומות הנשיה עד למעבר הדירה הבא. וזה עוד מבלי שהזכרתי את הבגדים החלקלקים! מדובר בממזרים מרושעים, עשויים סאטן או איזה בד משיי אחר, שמסרבים בכל תוקף להכיל בגדים אחרים מעליהם. אם רק תנסה להניח עליהם ערימה יפה של בגדים אחרים, מהזן הפשוט, הרי שהם יעקמו את האף ויחכו לרגע בו תפתח שוב את הארון, רק על מנת לירוק מעליהם בזלזול את כל ערימת הבגדים שהנחת. לקול זעקות השבר שלך למראה הבגדים הגולשים אל הרצפה הן יבינו איזו טעות עשו ויבחרו בדרך הקלה- התאבדות ע״י גלישה מטה מן הארון, אבל הן ינחתו על גופות עמיתיהם שזה עתה נפלו ובכך יינצלו חייהם והם יזכו למרר את שלך ליום אחד נוסף.

לבסוף, בתום מספר שעות של עבודה מאומצת, נעמדתי בקושי, גבי כואב ואני סובלת ממקרה חמור של תסמונת ישבן פחוס (אני אומרת לכם, זה הדבר הבא). הבטתי סביבי בסיפוק. מימיני, שלל מזוודות ריקות, לועיהן פעור בתדהמה לנוכח המשקל הרב שהוסר מהן. לשמאלי, ארון בגדים יעיל, דחוס, מקופל היטב, ובו בגדים הדוקים מסודרים עפ״י שיטה רנדומלית-רציונלית שתחילתה מחשבה רבה וסופה חוסר סבלנות וזעם אינסופי. מעליי, תקרה. זה לא מפתיע כל כך. ומתחתיי, ממש ליד הרגל, גרב בודדת. אני יכולה להישבע שלפני רגע היו פה שתיים שעמדתי לשים במגירה, רגע לפני שערמתי עליהן עוד ועוד בגדים בדרכם לארון. אני מביטה שוב לשמאלי, בערימות הבגדים הדחוסות הלועגות לי. בתוך אחת מהן מסתתרת גרב בודדה.

הלכתי לתלות את עצמי מקולב.

היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך).

עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.

niritalbo@gmail.com