על מה השמאל משפיע בשטחים?
הרווח של תנועות השמאל הוא לטווח קצר: פוליטיזציה גוברת והולכת של השאלה "איך נלחמים", אך במקביל מתבצעת דה-פוליטיזציה ביחס לשאלת הצדקת המשך הלחימה
מאז מלחמת לבנון הראשונה ובעיקר מאז האינתיפאדה הראשונה - קשה לחשוב על רכיב שקשור להתנהלותו של צה"ל, מחוץ ובתוך השטחים, שלא הפך פוליטי. עצם ההצבה של החייל בשטחים היא פוליטית; הוראה הפתיחה באש הן פוליטיות; האמצעים לדיכוי הפגנות אלימות - פוליטיים; ואף מיקומם של מעברים, מחסומים, גדרות ומכשולי דרכים - פוליטיים.
עוד בערוץ הדעות:
המועצה להשכלה גבוהה: הניתוח הצליח, החולה מת
כולם תחת שיח ציבורי, מעקב אזרחי, נושא לשאילתות פרלמנטאריות ולמחאות חברתיות. ולא רק שהנם פוליטיים - הם אף מונפקים יותר ויותר בצל מישפטיזציה של החיים הצבאיים, כאשר פרמטר דומיננטי לקבלת החלטה בתחום המבצעי בכל היבט שהוא הנו: עד כמה הדבר בגיצ? קרי - האם ייזכה לאשרור מצד שופטי בית המשפט העליון. מה שהופך גם את המשפט, לפחות בהקשרו הצבאי - לפוליטי, שהרי ההחלטה השיפוטית היא תלוית ההרכב. כבר נחשף הציבור לוועדה משפטית בראשות פרקליטה (טליה ששון) ולוועדה משפטית בראשות שופט (אדמונד לוי) שההבדל התהומי בין מסקנותיהן המשפטיות, העשויות להיות מיושמות באמצעות המדיניות הצבאית, הנו - פוליטי.
הפולמוס שצץ לאחר דברי הרמטכ"ל ביחס לסוגיית הוראות הפתיחה באש, רק מלמד עד כמה כל רכיב בהקשר המבצעי הנו פוליטי. משמאל ומימין קיימות התאגדויות הורים, חברים לנשק ומשפטנים הפועלים לפיקוח על הוראות הפתיחה באש. אלה טוענים כי הן מתירניות והופכות את "הילדים" הלוחמים למבצעי עוולות בעל כורכם; אלה טוענים כי הן מאופקות ולמעשה מפקירות את חיי "הילדים" על מזבח הלגיטימציה הבינלאומית. פוליטיזציה זו של הוראות הפתיחה באש ושל שלל החיים הצבאים והמבצעיים היא הישג של שלל תנועות שמאל: 'יש גבול' ו'שוברים שתיקה' ויתר התאגדות לוחמים, הורים או משפטנים שקמו ברוחן.
דה-פוליטיזציה
אך אל מול פוליטיזציה טוטאלית של דרכי ההתנהלות הצבאית בשטחים, מתקיימת במקביל דה-פוליטיזציה הולכת וגוברת ביחס להתנהלות המדינית של ישראל בשטחים. במקביל לצמצום גובר והולך של מתחם שיקול הדעת הפיקודי והפקעת עוד ועוד סוגיות מבצעיות מהשיח הצבאי לטובת הפוליטי (החל מ-'הדתה' ועד 'נוהל שכן') - מתקיימת בקרב קהלים הולכים ומתרבים במרכז הישראלי ההבנה כי אולי ניתן להשפיע על "כיצד ללחום", אך לא ממש ניתן עוד להשפיע על השאלה: "האם ללחום", שהרי התנהלותו של הפרטנר הפלסטיני – אינה באמת תלוית ההתנהגות המדינית הישראלית.
הפלסטינים יכולים לחגוג את הישגן של תנועות השמאל, שהצליחו ליצור פוליטיזציה של התחום הצבאי. פוליטיזציה שמגיעה עד לדיון הפוליטי באשר לתגובה המתבקשת מלוחם המותקף על ידי נערה פלסטינית במספריים. אכן, "הקם להורגך השכם להורגו" כבר אינה תפיסה קונצנזואלית. אך התנהלותם המדינית של הפלסטינים הובילה, דה-פקטו, לדה-פוליטיזציה הולכת ומתעצמת של התחום המדיני. דווקא הוא שאמור להיות הכי פוליטי - הופך מיום ליום לכזה הנתפס כחסר רלבנטיות לשיח האזרחי. השהייה בשטחים נתפסת יותר ויותר כבלתי נמנעת.
בוז'י הרצוג הבין זאת והוא מנסה להסיר ממפלגתו את הזהות הדתית של "הכל תלוי בהצעות שנגיש לפלסטינים". לפיד וכחלון הבינו זאת, ולצד הבטחותיהם לשמור לפלסטינים דלת מדינית פתוחה - הם מאפשרים למצביעיהם לעסוק בסדרי יום אחרים. גם מנהיגים בעולם, ובעיקר אלו שקראו את ספרי הנושאים והנותנים האמריקאיים (ובעיקר את זה של קונדוליסה רייס) – מסיקים שהמשחק לא באמת מושפע מנדיבותם של הישראליים.
תפיסה זו, הופכת את המשך הסכסוך והכיבוש - ל-לא פוליטי. שהרי אף אם תהיה זו זהבה גלאון בראשות משרד הביטחון ואחמד טיבי בראשות הממשלה – הפלסטינים לא ייאותו כעת לחתום על הסכמים שאלו יגישו להם, ורק ישחזרו את שעשו בוועדת קמפ-דייויד, או וואי-פלנטיישן ובהזדמנויות נוספות שטרם זכו לפומביות.
אתגר שיש לנהל
האכזבה מהפלסטינים וההבנה כי כלל אינם חותרים לסיום הסכסוך, היא שהופכת את הסכסוך להיתפס לא כאתר שיש לחסל - אלא כאתגר שיש לנהל. וממש כמו שמאוכזבי "המלחמה המוגבלת" מלינים על כך שצה"ל כבר אינו חותר להכרעה, כך גם חסידי קונספציית אוסלו נדהמים לגלות כי הציבור הפנים כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נתפס ככזה שניתן בכלל לפתור באמצעות פשרה.
כל אלו הופכים את עצם השהות הישראלית בשטחים לכזו המוצאת, אט אט מהשיח הפוליטי. שהרי אין אנו שם בשל חזון ארץ ישראל השלמה, אלא בשל הנהגה פלסטינית שטרם
בשלה (לדאבון תושביה) להכיר בישראל ולהקים לעצמה מדינה. ככזה, הסכסוך והשהות הישראלית בשטחים הופכים יותר ויותר לעוד נתון, לאילוץ, לעניין מקצועי, לדבר שיש להצר עליו אך לדעת לחיות איתו. ביום שיהיה פרטנר של אמת - אז הוא ישוב לשיח הציבורי.
הרווח של תנועות השמאל הוא לטווח קצר: פוליטיזציה גוברת והולכת של השאלה "איך נלחמים", אך במקביל מתבצעת דה-פוליטיזציה ביחס לשאלת הצדקת המשך הלחימה. האזרח הישראלי אולי לא ויתר על זכותו להשפיע על הוראות הפתיחה באש בשטחים, אך אט אט הוא מייחס חוסר תוחלת לניסיונו להשפיע על ההידרשות להימצאות באותם מרחבים.
פרופ' אודי לבל, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת אריאל
לפנייה לכתב/ת 
