"טריפליום": רונית אלקבץ המלכה
הסדרה הצרפתית "טריפליום" מתחילה כדרמה קודרת בעלת אמירה חברתית, אך במהרה הופכת לסדרת מתח סבירה עם שיק פריזאי. דבר אחד בטוח: רונית אלקבץ היא הליהוק המושלם לתפקיד ראשת הממשלה הכוחנית
עד שעודד בן עמי ויונתן ריגר ילמדו את העקרונות הבסיסיים של תורת הראיון (הכלל הראשון: המרואיין אינו האויב, אם אתה רוצה לקבל ממנו משהו, לפחות תנסה לייצר עבורו את הסביבה האופטימלית), היוצרים של דרמת המתח "טריפליום" יכולים להיות מרוצים: רונית אלקבץ, שמגלמת במיני-סדרה הצרפתית את ראשת הממשלה הכוחנית של צרפת, היא הליהוק המושלם לתפקיד (הלא מאוד עגול, אבל ניחא). המלכה האם, שנטשה ראיון בשידור חי בערוץ 2, מגיעה לדמות כשהיא חמושה ב-101 דרכים להבהיר לסביבה שלה מי פה הבוס, ויורדת באלגנט לרחבת הריקודים (החל מאמש, שבת, ב-yes ובלסקום טיוי).
לא ממש ברור איך צרפת הגיעה למצב העגום הזה – יותר מדי קרואסונים ופחות מדי מקלחות? – אבל המצב ברור וכמוה גם האמירה החברתית שעולה ממנו: אם חשבתם שעכשיו אנחנו מכורים להכשרה המקצועית שלנו, שההגדרה העצמית שלנו בהכרח עוברת דרכה, חכו חכו שהעתיד יגיע ותראו איך באמת נראית וורקוהוליות.
בשפה שכבר מוכרת לנו מ"מראה שחורה" (אבל בכל זאת צרפתים, אז העניים נראים מעולה ומתהלכים בקולקציה ספורטיבית של H-אנד-שקר כלשהו) היא מתארת עתיד עגום בו אנשים עשירים וקרים יקריבו את הקרובים אליהם כדי לשמור על הדיי-ג'וב שלהם, ועניים רגשניים ופיקחים ינסו להחזיר את המצב לקדמותו.
לפחות בפרק הראשון "טריפליום" מצליחה לעורר מחשבה על העולם שאנחנו מוֹעדים אליו, מפולת כלכלית שתיאלץ את האנושות לשנות את המבנה שלה מהיסוד, אבל לא בלי כמה טלטלות מדכאות בדרך. הקצנת הפערים בין המעמדות, חשדנות הולכת וגוברת כלפי האחר ותחושת צמצום והיעדר שפע, תחושות שכבר היום מעסיקות חלק גדול מהאוכלוסייה.
איכשהו בפרק השני הנרטיב משנה כיוון, ובניגוד ל"מראה שחורה", שהשכילה להישאר ברוב הפרקים שלה על המסלול, "טריפליום" סוטה מהקונספט הפילוסופי של איפה העבודה שלנו נגמרת ואנחנו מתחילים. החל מהפרק השני היא נסחפת אל עלילת מתח טריוויאלית של מורדים מול שליטים עם כל הג'אז הרגשי הרגיל. כשזה משובץ בצילום יפהפה, דיאלוגים הגיוניים ושיק צרפתי, "טריפליום" היא מיני סדרה צפייה בהחלט, שנזכור לה את חסד נעורי הפרק הראשון.
