תפסיק לכוון אליי
המטרה: לברוח מהמבטים החקרניים ברחוב ° האמצעי: לחזור למקצה השיפוצים ° בקרוב אגיע רחוק
אני יודעת שהפנים שלי נראות אפורות כמו דייסה, אני לא עד כדי כך מטומטמת. אבל כף היד של מאיה כל כך נעימה בתוך היד שלי והשיחה בינינו כל כך נדירה, כבר מזמן היא לא סיפרה לי את כל האינטריגות שקורות עם קבוצת המקובלות בכיתה שלה, שלא בא לי להפסיק הכל עכשיו כדי ללכת לשירותים בקניון ולשים קצת סומק או ליפסטיק אדום. אז אני ממשיכה להלך עם הילדה שלי ברחובות הניאון של עיר הקניות הסטרילית, בונה על הדבר שתמיד אפשר לסמוך עליו: האגוצנטריות של היצור האנושי. ממילא לאחרונה כל אחד כל כך שקוע בעצמו ובאייפון שלו, שאין מצב שמישהו ירים את הראש שלו מקופסת הלייקים הפרטית, בטח לא רק כדי להסתכל על איזו אמא גבוהה ולחשוב לעצמו: "פיכס, היא נראית כמו גופה טבועה בדרמת פשע אנגלית".
אולי בגלל זה, כשאני רואה את הראש שלו, זה כבר מאוחר מדי. אם רק הייתי מבחינה בו קודם, הייתי נמלטת כמו שאני תמיד עושה במקרים האלו, תופסת את מאיה מהר ומצפינה את שתינו בחנות כלי הבית הכי קרובה עד שייעלם. אני יודעת שאני בתקופה מאוד לא מוצלחת מבחינת מראה חיצוני. לא מספיק שהייתי חולה כמעט כל החודשיים האחרונים, גם השן השלישית מימין נפלה לי כשאכלתי תפוח.
ואני לא בדיכאון, באלוהים שאני לא בדיכאון, זה פשוט שנמאס לי כל כך מעבדות הטיפוח הזאת. התחלתי לעבוד על ספר לא מזמן, ולראשונה זה הרבה שנים פתאום יש משהו, חוץ מהטור או האמהות, שמעסיק אותי, שבאמת מעורר אותי ומרגש אותי וגורם לי להרגיש בחיים. זה כל כך ממלא אותי, שפשוט לא בא לי לעצור את זה כדי ללכת למספרה או לעשות לעצמי מניקור או לגלח את הרגליים כי הגיע הקיץ. אלוהים, רק המחשבה על לשבת שעתיים אצל הספר עם שמיכת כסף של כוויות על הראש, ולהקשיב לברבורים מקלפי האונות האלו על איזו הורסת טיטי מ"הישרדות" ואיך בר רפאלי בטח אוכלת את הלב שליאו זכה באוסקר והיא יושבת בקפה־קפה ברעננה ואוכלת סנדוויץ' טונה.
"זה לא תירוץ", לוחשת לי אמא שלי, שאפילו לא יודעת שאני מדברת איתה עכשיו בראש. היא בטח מכינה את ז'קט הבז' שלה עם מגהץ אדים ליום שישי, בשביל האופרה. "אישה צריכה להיראות כמו אישה, לא משנה כמה היא מאוהבת בעצמיות החדשה שנהייתה לה". אבל אני רק חושבת על לקום מהמחשב באמצע הכתיבה היקרה שלי כדי למרוח לק, ובא לי לצרוח מרוב שלא בא לי על זה. על כל עבודת האישה הסיזיפית הזאת, כל הגיזום והמריטה והפחחות והפינצטות שאני עושה כבר כמעט 30 שנה, רק כדי לגלות ששוב איזו שערה סוררת חמקה ממני באזור הברך ולהתחיל הכל מההתחלה.
וכן, לראשונה זה שנים אני מתחילה גם להרגיש מין אהבה משונה לעצמי. זה הולך ביחד עם לנסות להגשים חלום ולא לוותר לעצמך, וזה גורם לי ללכת ברחוב וכמעט לא להרהר בעובדה ששוב קפצתי ראש לתוך המכנסיים והחולצה הראשונים שמצאתי על רצפת חדר השינה. אני כמעט מאמינה שאם מישהו שאני מכירה יראה אותי, רק מהחיוך השמח שאתן לו ומהאור שיעלה בעיניים שלי כשאני אדבר על הספר שלי, הוא יחשוב שאני נראית צעירה כפי שלא נראיתי שנים.
אולי בגלל זה אני לא מספיק נזהרת, כמו אישה טובה, לא מסתכלת לצדדים ומוודאת שאף אחד שאני מכירה לא יפגוש אותי בקניון עם עור הפנים האפור והלא מאופר שלי. ובדיוק לתוך חוסר הזהירות הזה הוא נכנס, הוא, הלקוח שלי מהתקופה שבה ניסיתי להיות קופירייטרית במשרד פרסום. לעיניים שלו יש מין מבט חקרני כזה, מבט מלמעלה למטה של מכונת סי־טי באיכילוב, ואני עומדת שם ליד דוכן הז'ורנלים, חושבת כל הזמן, למה לא שמתי ליפסטיק, למה לא הסתרקתי קצת, אלוהים, הוא לא ראה אותי מאז שהייתי בת 30. ואני כמעט מרגישה שהחיפוש הגופני הזה הסתיים בשלום, שהוא ימלמל "אהלן" וימשיך בדרכו, אבל אז קורה דבר נורא, והוא שואג בקול שנשמע לי חזק כמו הכריזה של הסופר־פארם: "אז מה, דנה, מזדקנים, הא?"
*
אני עומדת מולו ומלעלעת, שמה לב באיחור לנורת הניאון הסדיסטית שממוקמת מעליי. אין לי בדיוק מה לומר לו על האבחנה המהממת הזו שלו. כן, מזדקנים, כן, נראים זוועה, כן, איבדנו את כל החן המתולתל והג'ינג'י שהיה לנו בתור קופירייטרית מתחילה בת 28, ועכשיו אנחנו נראות כמו דג סול צפוד שהתייבש בשמש בחוף הבונים.
"אימוש", מאיה מודאגת, היא שמה לב שקרה פה משהו לא טוב, משהו שיקטע את שעת האמא־בת היקרה שנהנינו ממנה ויגרום לי לשתוק ולהתכנס בעצמי כל הדרך בחזרה הביתה. "אהמממ", אני אומרת לו, "אני חולה נורא". אני אפילו מזייפת שיעול כדי שיידע שהבאתי פס מהרופא שיסביר את מצב הפנים שלי.
אחר כך אני ממשיכה לקשקש איתו קצת בנעימות יחסית, במקום לפתוח את הפה שלי ולהגיד לו: "מה אתה חושב לעצמך, יא חתיכת דפוק, שאתה מדבר ככה לאישה שאתה בקושי מכיר?"
אבל בפנים כבר משתוללת סופת שנאה עצמית של קולות לוחשים, מרושעים. אני רוצה לרוץ למספרה פה ליד, לדפוק פן ואיפור של כלה, ואז להראות לבן כלבה הזה איך עושה אישה בת 40. "ומה, הוא נראה כמו רוב לאו המבוגר?" תחקור אותי חברה טובה אחר כך. לא, הוא לא, הוא לא נראה כמו רוב לאו גם אז, כשהיה בן 30 ומשהו, אבל מה זה משנה אם אני אנחם את עצמי שגם הוא הזדקן ואיבד את מה שלא היה לו אף פעם, כשהנקמה הכי גדולה של גבר באישה שהוא אולי מצא מושכת פעם זה לעמוד ולשלוק פנימה את כל ההרס הזה שהתחולל בה, לציין לעצמו בשמחה של איש עסקים שניצל מהשקעה גרועה: "מה נהיה מהסנובית של פעם, ווראדי".
*
ואני בוערת מכעס, כי נמאס לי, כל כך נמאס לי מהמבטים הבריוניים האלו שאני כל הזמן סופגת. אישה לא יכולה ללכת בשקט ברחוב ולשוטט בנחת בחדרי מוחה, כי מתישהו, איכשהו, היא תרגיש את זה, את המבט התוקפני הזה, המחטט, של אחרים. כשאת צעירה זה יהיה לרוב מבט מיני, כשאת מבוגרת יותר זה יהיה לרוב מבט של "הופה, מה נהיה ממנה".
"את פרנואידית", רן אומר. "אולי הוא סתם אידיוט שלא ידע איך לשבור את הקרח?" אולי, אבל אין לי ספק שאנשים מסתכלים כל הזמן על נשים, פשוט בוהים בהן כאילו היו חלק טבעי מזכותם האנושית, כמו כוכבים בשמיים, כמו פרחים בדשא, וזה משהו שאף גבר לא יבין לעולם.
אחרי 40 שנה של להיות אישה, כל מה שאני רוצה זה קצת הפוגה ממבטים, קצת פחות היתקלויות ישירות עם עיניים של אנשים שהעזתי ברוב חוצפתי להכיר בעברי ועכשיו מעוניינים לערוך על גופי סקר "אובייקטיבי" שלם. וזו לא רק אני, זו גם החברה שלי, בת 33 ורווקה, שרק אתמול ניגש אליה מישהו בבר ואמר: "הגרבונים האלו מכוערים עלייך". זאת תלמידת כתיבה שלי, בת 25, שגבר נשוי נזף בה בפייסבוק: "את צריכה לשים תמונה שלך מחייכת, את נראית מפחידה". זה עשרות הערות, הערות שמגיעות אחרי המבטים, של זרים גמורים שמרשים לעצמם לגשת לאישה שהם לא ממש מכירים ולהסביר לה איך כדאי לה להתלבש, איך היא תהיה הרבה יותר יפה אם היא רק תרזה קצת, כי האישה היא לא הכושי של העולם, היא אתר השיפוצים שלו, כולם מעוניינים לעזור לה להגשים את ייעודה האלוהי: להיות אסתטית מספיק, נעימה לעין, כדי שהאישונים שלך לא יסבלו כשהם עושים עליה חיפוש גופני חצוף שהיא בכלל לא אישרה.
*
בבוקר למחרת אני קוראת משהו שכתבה השחקנית קייט ווינסלט על העובדה שלכל אפס שיושב בבית מול הפייס יש משהו להגיד על הצורה החיצונית שלה. "ככה אני נראית בלי איפור", אמרה וצירפה תמונה בלי פוטושופ. "זה לא מושלם, זה לא מה שאתם רואים בסרטים, אבל אני חיה עם זה בשלום, למה שאתם לא תעשו את זה גם?"
ובאמת, למה שלא ניתן לשחקנית המופלאה הזו, עם כל תועפות האישיות והאינטליגנציה שיש עליה, להרגיש טוב עם עצמה? לתת לה להקרין בחיוך את כל השפע העוצמתי שיש לה בנפש במקום להתעסק בשאלה אם התחילו לה קמטוטים בצדדים? מה מפריע לעולם שיש לנשים גם דבר כזה כמו שיש לגברים, כריזמה, איזה משהו שנובע מניסיון חיים ומאהבת אדם ומשכל, שלא מסכים לעצור ולהיתקע ברמזורים בינוניים כמו מה אני אלבש הערב, חייבת לעשות החלקה יפנית.
אני לא קייט ווינסלט, רחוקה מזה, אבל פגשת אותי בקניון, לא ראית אותי 15 שנה בערך, האם באמת כל מה שחשוב הוא העובדה שהתקלקלתי כמו מלון דבש שלא שרד את החמסין האחרון? אולי יש לי משהו משעשע או חכם לספר לך? אולי אני יכולה לשתף אותך סוף־סוף שהייתה במשרד נערת טרפיק שחשבה שאתה מאוד סקסי. אתה הרי גרוש, זה לא ישמח אותך לנסות לחפש אותה ולראות אם זה עדיין מחזיק?
וכן, אני אצטרך לחזור לגזום ולגזור את עצמי כמו גינת אבנים יפנית, אין ממש מנוס, אני הילדה של אמא שלי. אין ממש כבוד בלהיות סתם מישהי בת 40 שחזרה להרגיש נרגשת ומלאת חיים לאחרונה, מישהי שמפוצצת ברעיונות ובעלילות ובחלומות על איך היא תסיים יום אחד את הספר שתמיד רצתה לנסות לכתוב, לא אם המישהי הזאת לבושה כמו הלמטה של סל הכביסה וגם אין לה שן קדמית.
אני מבינה שאני חייבת, שאם אני רוצה להימנע מהכאב הזה של אנשים שמסתכלים עליי בהלם גמור אני איאלץ להסתיר את פניי היחפות, את עצמי של הגיל. ועדיין, עצוב לי קצת לחשוב שבשנייה שלמדתי לאהוב את עצמי, זה היה האות של העולם להתחיל לחפש בי פגמים.
"אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שזה טרור נגד נשים", אני אומרת לרן. "שברגע שהן נהיות טיפה מעניינות וחדורות אג'נדות ויש להן באמת מה לתרום לעולם, זה השלב שבו לועגים להן כשהן לובשות מחשוף ומחזירים אותן למטבח, שזה בעצם המספרה והמנתח הפלסטי, כדי שלא יעזו לעשות פה מהפכים".
