בשעת לילה מאוחרת נחתה סירה בחוף עזה ומתוכה ירדו כמה לוחמים מחופשים לפלסטינים. הם הציגו את עצמם כמחבלים שנשלחו מלבנון וביקשו להיפגש עם ראשי החזית העממית ברצועה. מישהו לקח אותם לשם. "באנו לפגישת עבודה," אמר מפקד הכוח, וראשי הארגון הציגו בפני האורחים את הפיגועים המתוכננים. בשלב מסוים סימן המפקד לאנשיו שהגיע הזמן למגע. החבורה שלפה אקדחים ובכירי הטרור ברצועת עזה חוסלו לפני שהספיקו להבין מה קורה.
לקצין הנועז קראו מאיר דגן. מפקד סיירת רימון, שפעלה נגד הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה־70'. "אלה חיים שמביאים אותך לרמת חוויות שהעוצמה שלהן מאוד חזקה," אמר שנים אחר כך בראיון ל"ידיעות אחרונות", שבו חשף טפח מהפעולות שהוביל באותה תקופה. "אבל אתה שורד את זה, כי אתה יודע שאתה משרת את המדינה."
והוא שירת את המדינה כמעט כל חייו. כקצין צנחנים במלחמת ששת הימים. כמפקד "רימון", שנפגע ברגליו כאשר הג'יפ שלו עלה על מוקש וקיבל את עיטור העוז לאחר שזינק על מחבל שעמד להשליך רימון. כמפקד כוח סיור מיוחד באוגדת שרון במלחמת יום הכיפורים. כמח"ט 188 במלחמת לבנון הראשונה. כאלוף בצה"ל. כראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, תפקיד שבו כיהן במשך שמונה שנים.
את כל המלחמות והקרבות והפעולות שרד, אבל לא את המאבק במחלת הסרטן.
נולד ברכבת, גדל במעברה
מאיר הוברמן (דגן) נולד בינואר 1945 בקרון רכבת שעשתה את דרכה מסיביר לפולין, משם נמלטו הוריו כמה שנים קודם לכן מאימת הנאצים. סבו מצד אמו, בער (דב) ארליך (סלושני), נרצח בשואה, ובמהלך שנות כהונתו כראש המוסד החזיק דגן במשרדו תמונה שבה נראה הסבא כורע ברך זמן קצר לפני שנורה בידי הנאצים. זה היה המוטו של דגן בכל שנותיו במערכת הביטחון: שלא תהיה עוד שואה שנייה.
בגיל חמש עלה עם הוריו לישראל באונייה "גלילה". תחילה התגוררה המשפחה במעברת "מחנה ישראל", לא הרחק משדה התעופה לוד, ואחר כך השתקעה בבת־ים, שבה ניהלו הוריו מכבסה. ב1963־ התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. לימים, כשהיו שואלים אותו היכן גדל, הוא היה עונה: "בצבא". שם גם החליף את שמו מהוברמן לדגן.
בנובמבר 1966 השתחרר דגן משירות סדיר בדרגת סגן. במלחמת ששת הימים, כמפקד פלוגה במילואים, הוא השתתף בקרבות בסיני, ולקראת סוף המלחמה הוטס עם חייליו במסוקים לרמת הגולן והשתתף בכיבושה. 32 שנה אחר כך, והוא כבר אלוף (מיל') ועדיין לא ראש מוסד, יצטרף דגן למאבק נגד נסיגה אפשרית מרמת הגולן.
לאחר מלחמת ששת הימין חזר דגן לשירות קבע בצה"ל ושימש כקצין מבצעים באזור אל־עריש. ב,1970־ בעיצומו של גל טרור בעזה, הטיל עליו אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, להקים את יחידת "רימון". עצם קיומה של היחידה היה סוד כמוס, והסיפורים על המסתערבים שחיסלו עשרות מבוקשים בעזה החלו לצוץ שנים רבות אחר כך. לוחמים לשעבר סיפרו על הוצאות להורג בדם קר, אך דגן דחה את הטענות.
"אנחנו פעלנו תמיד על פי אמות מידה צבאיות", אמר באחד הראיונות הנדירים עימו. "התקופה של רימון לא הייתה תקופת מערב פרוע, שכל אחד היה יורה במי שהוא רוצה. הרי אף פעם לא חשבנו שמותר לחסל נשים וילדים. אבל נכון שההגדרה של הוראות הפתיחה באש הייתה שונה. היו פחות מגבלות". באותו ראיון אמר דגן: "אף אחד לא מתרגש כשצה"ל שולח מטוס עם שישה טון פצצות להפגיז יעדי חיזבאללה, ותוך כדי נהרגים כמה אזרחים. לעומת זאת, אם תשלח לעזה כוח שיחסל נקודתית שלושה מחבלים, העולם ירעש. יצעקו וישתוללו".
זמן קצר לאחר הקמת היחידה נפצע דגן בשתי רגליו לאחר שהג'יפ בו נסע עלה על מוקש. הוא אושפז למשך כחצי שנה וחזר ליחידתו כשרגלו עדיין חבושה בגבס. בינואר 1971 הוביל סיור רכוב בין מחנה הפליטים ג'בליה לעיר עזה, כאשר זיהה שני מחבלים במונית. אחד המחבלים שלף רימון ועמד להשליכו על הכוח. דגן קפץ מהרכב והסתער על המחבל, תוך שהוא מזהיר את חייליו. לאחר מאבק קצר הצליח להשתלט על המחבל ולמנוע את פיצוץ הרימון. על תפקודו באותו אירוע הוענק לו עיטור העוז.
במלחמת יום הכיפורים לחם דגן בחזית הדרום והיה בין הראשונים שחצו את התעלה. מאוחר יותר עשה הסבה לשריון, ובמלחמת לבנון הראשונה כבר היה מפקד חטיבת הטנקים 188. אבל גם כשריונר לא נגמל דגן מתחביבי ההסתערבות שלו, וטייל ברחבי לבנון במכוניות מקומיות כשהוא מחופש לערבי. "עוד לפני שחטיבת הטנקים שלי נכנסה לביירות, אני כבר הכרתי את העיר הזאת. קיימתי ביקורים חשאיים שם," סיפר.
אחרי המלחמה מונה למפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), והיה ממקימי צד"ל. הוא פיקד גם על אוגדה 36, היה יועצו של הרמטכ"ל לענייני טרור ואינתיאפדה, ובשנת 1992 מונה לראש חטיבת המבצעים במטה הכללי. ב־1993 קודם לדרגת אלוף כעוזר ראש אג"ם, אך כעבור שנתיים פרש מהצבא לאחר שלא מונה לאלוף פיקוד.
את טיול השחרור שלו עשה עם חברו הטוב, אלוף (מיל') יוסי בן־חנן: טיול ג'יפים על פני חצי עולם שהחל במה שהייתה פעם ברית־המועצות ושפרקים ממנו פורסמו בעיתונות, כולל צילומים מרהיבים מפינות עולם נידחות. הטיול ההרפתקני נקטע עם רצח רבין. ארבעה חודשים לאחר מכן, בעיצומו של גל פיגועי ההתאבדות, נקרא דגן לשמש סגנו של עמי אילון במטה החדש ללוחמה בטרור, שהקים אז ראש הממשלה שמעון פרס. כשבנימין נתניהו נכנס ללשכת ראש הממשלה הפך דגן לראש המטה, אך פרש מהתפקיד לאחר חילופי השלטון ובחירתו של אהוד ברק לראש ממשלה. כשנשאל באותם ימים בראיון אם לא מדגדג לו להיות ראש המוסד או השב"כ השיב: "קשקוש. תאמין לי שלא. חוץ מזה, ראש מוסד וראש שב"כ צריכים להיות אנשים צעירים יותר, שרואים בתפקיד הזה את פסגת חייהם. אני רוצה את הסיפוקים הקטנים שלי. תן לי לשבת בסטודיו שלי ולפסל".
פיצוצים ותאונות מסתוריות
אבל אדם כמו דגן לא מסוגל לשבת בבית. בשנת 2000 הוא הצטרף לליכוד, ולקראת בחירות 2001 שימש ראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון. עם כניסתו של שרון לתפקיד ראש הממשלה הוא הקים מנגנון חשאי, שתפקידו לפעול נגד המקורות הכספיים של ארגוני הטרור, והעמיד בראשו את דגן.
ב־10 בספטמבר 2002 הטיל שרון פצצה כשהודיע על מינויו של דגן לראש המוסד במקום אפרים הלוי. במערכת הביטחון נשמעה לא מעט ביקורת על מינויו של אדם בעל רקע פוליטי לאחד התפקידים הממלכתיים, אבל מהר מאוד גם המבקרים הבינו שדגן היה האיש הנכון בזמן הנכון. שמונה שנות כהונתו נחשבות למוצלחות במיוחד, ובמהלכן הוא החזיר את המוסד לימי תהילתו.
בתחילת כהונתו הצהיר דגן כי מעתה יעסוק המוסד בעיקר בשני נושאים: פרויקט הגרעין האיראני והטרור מחוץ לגבולות ישראל. השמיכה קצרה, אמר. אנחנו לא ארצות־הברית. אם נמשיך לטעון שאנחנו יכולים לעשות הכל, בסוף לא נעשה כלום.
לא מעט פעילי טרור בכירים מצאו באותה תקופה את מותם בדרכים שונות ומשונות, ובראשם רמטכ"ל חיזבאללה עימאד מורנייה, שחוסל בדמשק ב־12 בפברואר 2008, בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח, שחוסל במלון בדובאי ב־19 בינואר 2010, ו"שר האוצר" של הארגון, עז א־דין אל־חליל, שחוסל בדמשק ב־25 בספטמבר 2004. גם לא מעט מדעני גרעין איראנים נהרגו בתאונות מסתוריות. ישראל מעולם לא נטלה אחריות על הפעולות הללו, אבל מקורות זרים ייחסו אותן למוסד בפיקודו של דגן.
בין ההצלחות שיוחסו למוסד באותו תקופה (שוב, על ידי מקורות זרים) אפשר למנות גם חבלות חוזרות ונשנות בפרויקט הגרעין האיראני, פיצוצים במחסני נשק של חיזבאללה בלבנון, סיכול פעולות נקמה של הארגון על חיסול מורנייה, גילוי ספינות נשק איראניות, חשיפת הכור הסורי ועוד שורה של פעולות שגם בעוד שנים אסור יהיה לחשוף.
"דגן בא עם תפישה של מפקד גדוד טנקים שצריך לכבוש גבעה," אמר אז בכיר במוסד. "ברור שלא כל הטנקים יגיעו, וברור שבדרך יידרסו גם כמה מהטובים, וברור שיהיו תקלות ואש דו־צדדית. אבל מבחינתו, כל עוד הטנקים שועטים קדימה ובסוף יכבשו את היעד, כל השאר שולי ולא חשוב."
אבל גם דגן, הלוחם העשוי ללא חת, היה מודע למגבלות הכוח. עוד בתקופת כהונתו כראש המוסד הוא נאבק נגד תוכניתם של ראש הממשלה נתניהו ושל שר הביטחון ברק לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. "אם נתקוף היום", אמר דגן, "לא רק שלא נעצור את הפצצה, אלא נגיע למציאות שבה אנחנו פותרים את כל הבעיות הפוליטיות הפנימיות באיראן, בכך שנגרום לאוכלוסייה להתייצב כאיש אחד מאחורי השלטון". הוא טען כי סנקציות כלכליות יהיו אפקטיביות יותר ממהלך צבאי, וכי צריך להמשיך לעכב את תוכנית הגרעין האיראני באמצעות תחבולות.
דגן אף צוטט כאומר כי הוא חושש מאוד שלאחר פרישתו מראשות המוסד, לא יהיה מי שיעצור את נתניהו וברק מ"הרפתקאות מסוכנות". דבריו אלה גררו ביקורת קשה מאוד מצד נתניהו ומקורביו, שהאשימו אותו כי הוא מנסה לחולל פוטש נגד ראש ממשלה מכהן וגורם נזק כבד לביטחון ישראל. דגן הכחיש את הדברים בתוקף ובאחת ההזדמנויות אמר: "אילו הייתי מקבל פקודה לתקוף היום באיראן, גם בניגוד לדעתי – הייתי עושה את זה". אולם בראיון אחר שהעניק לאחר פרישתו אמר כי אילו היה מקבל פקודה לתקוף באיראן, היה מודיע מיד על התפטרותו.
התנגדותו העזה לתקיפה צבאית באיראן הפכה לאחר פרישתו לביקורת חריפה על מדיניותו של נתניהו בכל התחומים. בנאום שנשא ערב הבחירות האחרונות בכיכר רבין אמר דגן: "ישראל מוקפת אויבים. הם לא מפחידים אותי. אני חושש מההנהגה שלנו. אני חושש מהיעדר חזון. מאובדן דרך, מאובדן נחישות, מאובדן דוגמה אישית. אני חושש מהססנות וקיפאון. אני מפחד ממשבר של מנהיגות. זה המשבר החמור ביותר שאני זוכר מאז הקמת המדינה".
בהמשך דבריו פנה דגן לנתניהו ואמר: "לאן אתה הולך, אדוני ראש הממשלה? בשביל מה לך להיות אחראי לגורלנו אם אתה מפחד לקחת אחריות? בשביל מה מבקש אדם הנהגה אם הוא לא רוצה להנהיג? יש לנו מנהיג שנלחם במערכה אחת בלבד. מלחמה להישרדותו הפוליטית של עצמו". נתניהו ובכירים בליכוד טענו כי ביקורתו של דגן נובעת מכך שכהונתו לא הוארכה כפי שביקש, אך דגן חשף מכתב שהעביר לנתניהו בספטמבר 2010, ובו ביקש ביוזמתו לסיים את כהונתו במועד המתוכנן.
למרות שהיה מגדולי מבקריו — ראש הממשלה נתניהו התייעץ עם דגן את מי למנות לתפקיד ראש המוסד הנוכחי, ודגן המליץ לו בחום למנות את יוסי כהן.
יום עסאל יום בסאל
בשנת 2012 אובחן דגן כלוקה בסרטן כבד. הוא החל בטיפולים כימותרפיים אגרסיביים, אולם מחלתו המשיכה להתקדם, עד שלקה באי ספיקת כבד. דגן, שכבר מלאו לו 67, לא עמד בקריטריונים להשתלת כבד בישראל, שקבעו כי מי שגילו מעל 65 לא יכול להיכנס לרשימת הממתינים להשתלה. אך בזכות התערבותם של שר החוץ דאז אביגדור ליברמן, נשיא המדינה דאז שמעון פרס וראש הממשלה נתניהו הסכים נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו לאפשר לו לעבור ניתוח השתלת כבד בבית חולים במינסק. "כבר התחלתי לסכם את חיי, להיפרד מאנשים", סיפר דגן לאחר שובו לארץ. "זה היה תהליך כואב, אבל אז, ובסיועם של לא מעט אנשים, קיבלתי תרומת כבד שהצילה את החיים שלי. לכמה זמן אני לא יודע, אבל ברור לי שאם לא הייתי מקבל את תרומת הכבד, לא הייתי חי".
השיקום שלו אחרי הניתוח היה מרשים. הוא עלה במשקל והחל לחזור לפעילות עסקית ולטוס בעולם. אבל בשלב מסוים חזר הסרטן והתפשט לריאות. בחודשים האחרונים הידרדר מאוד מצבו הרפואי, והוא נכנס ויצא מבית החולים איכילוב בתל־אביב. למרות זאת התעקש להפגין אופטימיות. "אני בסדר. אני בסדר", אמר לאוהביו. המקסימום שהיו שומעים ממנו זה את המשפט: "יום עסאל יום בסאל — והיום בסאל".
אתמול בבוקר הלך לעולמו והוא בן 71, מותיר אחריו רעיה, בינה, שלושה ילדים ושבעה נכדים.
אפרים הלוי, שהיה ראש המוסד לפני דגן, סיפר: "פגשתי את מאיר לאחרונה בכל מיני מפגשים עם חברים והוא גילה עניין עצום בעבודת המוסד, גם אחרי שפרש. הוא לא דיבר על מצבו הרפואי היה ברור שמצבו לא טוב ושהוא נלחם בגבורה במחלה. אזכור אותי כאיש עם המון הומור. אזכור אותו כמי שבלט בכל מה שעשה וביצע דברים נועזים מעבר לקווי האופק. אנשים כמוהו מבטיחים את קיומה של מדינת ישראל". ¿
