באחת הפגישות שלנו בשעת לילה מאוחרת בלשכתו במתחם המוסד בגלילות, הפנה מאיר דגן את תשומת ליבי לתמונה שהייתה תלויה מאחורי גבו. בתמונה נראה איש זקן, כפוף, עטור זקן שיבה ולבוש במעיל ארוך. "זה סבא שלי", אמר דגן."הוא נרצח בשואה. התמונה הזאת מלווה אותי בכל התפקידים שמילאתי במערכת הביטחון. אני מסביר לעמיתיי, ראשי גופי המודיעין שפוגשים אותי כאן, שהסבא שלי הוא המנוע שעומד מאחורי כל מה שאני עושה כדי להבטיח את ביטחונם של הישראלים, כדי למנוע שואה נוספת".

אחר כך הוא הוביל אותי לארון עשוי עץ עם מדפים מזכוכית, שהיו מלאים בחרבות מוזהבות ומעוטרות באבני חן יקרות. בחיוך קטן ובמבט ממזרי שאפיין אותו סיפר שאת כל "העושר" הזה קיבל מנסיכים ומראשי מדינות. "הסבא שלי והמתנות מנסיכי ערב", סיכם דגן, "הם פרקים שמעידים על חיי".

הביוגרפיה על פועלו של דגן באין ספור מבצעים חשאיים מעבר לכל דמיון, שקרוב לוודאי לא תיכתב, הייתה יכולה להעיד על אישיותו ובעיקר על היכולת שלו למתוח את החבל המבצעי מעבר לכל מה שהיה ניתן להעלות על הדעת. פעם סיפרתי לו על שיחה שהייתה לי עם אריאל שרון, בלילה לפני שהודיע לו על ההחלטה שלו למנות אותו לראש המוסד. שרון גילה לי שיועציו מסתייגים מהרעיון. "אבל", הוסיף, "הניסיון מלמד אותי שהחלטות שקיבלתי על בסיס האינטואיציה שלי הוכיחו את עצמן. אני רוצה את דגן לידי. הוא יוביל את לוחמי המוסד למחוזות שלא העלו על דעתם". וכך היה.

סמוך לאחר כניסתו למוסד גילה דגן שרבים שם מנהלים מסע נגדו. "הם יירגעו", אמר, "אחרת הם עלולים למצוא את עצמם משתתפים בניקוי גן הפסלים במשרד במקום להלך רכיל במסדרונות המוסד".

דגן צימצם את גופי המחקר במוסד והתווה את הקווים להדגשת הפעילות הסיכולית נגד איראן וחיזבאללה. גם במבצעים שנתפסו בציבור ככישלונות, הוא לא ברח מאחריות ונטל על עצמו את האחריות. "אני לא קבלן רק להצלחות", נהג לומר.

באחת משיחותינו גילה דגן התפעלות כמעט ילדותית מפלאי הטכנולוגיה שעומדים כיום לרשות גופי המודיעין. עם זאת הוא הדגיש ששום דבר לא ישווה בעיניו להצלחה מבצעית פורצת דרך או הפעלה וגיוס של סוכנים.

אין ספק שדגן ייזכר כדמות שהובילה במשך שמונה שנים, בהנחייתם של ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט, את המאמץ הישראלי למנוע מאיראן להצטייד בנשק גרעיני. דגן סבר שבסופו של דבר לא יהיה ניתן למנוע ממשטר האייטולות להצטייד בפצצה הגרעינית. הוא חשב שישראל יכולה, בסדרה של פעולות יזומות, לגרום להשהיית ההתגרענות. "האיראנים העריכו שב־2009 יהיו בידיהם פצצות גרעיניות, וזה לא קרה", אמר דגן. "תאריכי היעד שלהם הולכים ומתרחקים מאיתנו".

הפרסומים הזרים העידו לכאורה על המאמץ הזה כשתיארו מדעני גרעין מחוסלים במכוניותיהם בדרכם לעבודה. "שמעת על שני מדעני הגרעין שחוסלו הבוקר על ידי שני אופנוענים שנצמדו למכוניותיהם והורידו להם את הראש"? שאל בחיוך ממזרי. שמעתי. הדברים הללו מתווספים לאסונות המסתוריים שהתרחשו במתקני הגרעין בנתנאז ובאזורים אחרים באיראן.

אבל דגן נמנה עם המתנגדים התקיפים ביותר לכוונה שגיבשו נתניהו וברק לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בלי שיתוף פעולה ובלי תיאום מלא עם הממשל האמריקאי. הוא צפה מאחד המקומות הרגישים ביותר, מהגוף שאחראי על האיסוף וההפעלה של סוכנות הביון הישראלית, בממונה עליו, ראש הממשלה נתניהו, ונחרד. עד כדי כך נחרד, שבניגוד לאופיו לשמור על פרופיל נמוך מבחינה ציבורית, החליט להזהיר את הישראלים.

בשעה שדגן נלחם באומץ במחלת הסרטן, תוך חיפוש מתמיד של דרכים חדשות, הוא החליט לצאת למאבק בנתניהו. פגשתי אותו בביתו בתל־אביב עם עמיתי, נחום ברנע. לפנינו ישב אדם כחוש, חולה, ועם זאת נחוש להעביר את המסר: נתניהו מסוכן לישראלים. המשך כהונתו בראשות הממשלה, שמתאפיינת בהתנהגות לעומתית מול הממשל האמריקאי ובהיעדר גילוי של יוזמה כלשהי לפתרון העימות מול הפלסטינים, החרידה את מנוחתו של דגן. הוא לא היה מוכן לעמוד מהצד בשעה שחשב שנתניהו בהתנהלותו - כפי שאמר לי פעמים אחדות - "מסכן את עתיד ילדיי ונכדיי בארץ הזאת".