לו בער (דב) ארליך סלושני היה יכול לצאת מהתמונה, הוא היה מצדיע לנכדו, מאיר דגן.

אין תמונה שמסמלת את השואה יותר מהתמונה של הרב בער בגטו לוקוב, על גבו של יהודי אחר מול הנאצים. ההשפלה, האכזריות, רמיסת כבוד האדם. דגן — סימל את ההפך. הוא, שנולד בינואר 1945, שלושה ימים בדיוק אחרי שחרור אושוויץ, להורים ניצולי שואה, היה ההוכחה שאפשר. יש תקומה אחרי השואה. "דבר שלא ייאמן כי יסופר", אמר אתמול אבא שלי על נכדו של רבי בער שהנאצים רצחו אותו כשהוא עטוף בטלית, והגיע לעמוד בקצה החוד הביטחוני של מדינת ישראל.

כשדגן נולד, אבא שלי צעד בדיוק בצעדת המוות בדרך לברגן בלזן. רק באביב שוחרר. "אני כבר הייתי בגיהינום ובכל הסניפים שלו", אומר אבא. "האנשים האלה", אמר לי אתמול, מתייחס לרב בער אבל גם לעצמו, "לא היו מאמינים שיישאר אפילו יהודי אחד. אילו היו מעמידים אלף איש כאלה ואומרים להם 'תראו, יש לנו אוכל', 'יש לנו מדינה', הם היו קופצים חזרה לקבר ולא מאמינים".

בשביל כל כך הרבה ניצולי שואה מאיר דגן, גיבור ישראל שמת אתמול, הוא קודם כל הנכד של האיש שהנאצים רצחו. נכדם של כל כך הרבה אנשים בלי תמונות ובלי פנים שאין להם משפחה או כתובת ואין מי שיזכיר אותם. עבורם, דגן סגר מעגל. התמונה של הסבא של מאיר דגן היא סיפור חיינו. היא נוף המולדת ותעודת הזהות שלנו. היא הסיבה והתוצאה.

על דגן אמרו שהיה כמו יהודה המכבי, גיבור ישראל. על אנשים כמו סבא שלו אמרו כל כך הרבה שנים שהלכו כצאן לטבח. כל כך הרבה שנים הפרידו את הגבורה מן השואה. מאיר דגן, הלוחם הגיבור, הנערץ, היטיב לחבר את שתיהן יחד. בגאווה.

התמונה הזאת של בער סלושני ליוותה אותו בכל מקום שבו עבד. הוא הציג אותה לכל מי שבא אליו: פקודים ואורחים. לפני כל יציאה למשימה, בתכנון כל מבצע, סבא שלו היה לו מול העיניים. בכל מקום הרב בער היה נוכח. עם הטלית. על הברכיים. הוא היה מקור השראה. הוא היה צו מוסרי. הוא היה שותף. דרך התמונה.

בקיץ האחרון התגייס האחיין שלי לצה"ל. אנחנו לא משפחה מיליטנטית, אבל אירוע כזה מצריך הרמת כוסית. אבא שלי לא יכול היה להפסיק להתרגש. "בשביל אנשים כמוני", הוא פתח ואמר, "לדעת שיש לנו צבא ומדינה זה לא מובן מאליו".

לו סבא של מאיר דגן היה יכול לצאת מהתמונה, לרגע, הוא היה מחבק את נכדו, מאיר דגן, ואומר לו תודה.