yed300250
הכי מטוקבקות
    גבריאל בהרליה
    7 ימים • 25.04.2016
    השוונג של הבמבה
    אגואיסט? ילדותי? כוכב ניינטיז שנאחז בקלישאות רוקנרול בגיל 45? ניר פרידמן ‑ שהתפרסם בסדרה "פלורנטין" וכסולן להקת "השוונג של הפיתה" ‑ חוזר לפריים‑טיים עם "מחוברים" ומדבר בכנות על הדמות שפגש על המסך. תדמית הקוּל שרודפת אותו, הצורך לברוח מהבית ברמת הגולן ומבת הזוג, השחקנית שחר רוזנצוויג, לברים של תל‑אביב, והמרוץ אחרי הרדיו, שמעדיף תמיד את אביב גפן
    אלון הדר | צילום: גבריאל בהרליה

    אי־אפשר היה להחמיץ את ניר פרידמן בניינטיז. כוכב סדרות שהגדירו דור כמו "עניין של זמן" ו"פלורנטין". מסתער על הבמות עם הלהקה השוונג של הפיתה, שגם זכתה בתחרות הלהקות הצעירות במה שנחשב אז למכה של הרוק, מועדון רוקסן. מבלה עם צעירות יפהפיות בברים של לב תל־אביב, לצד כל יתר היפים והמגניבים של התקופה — מוזיקאים כמו חמי רודנר, מאור כהן, אסף אמדורסקי, ירמי קפלן ואיגי וקסמן, שניסו לחיות את קלישאות הרוקנרול עד הסוף. פרידמן, כולל סמלו המסחרי — שיער ארוך מתולתל, שהלך יופי עם התווית של אחד שלוקח את החיים בסבבה — התייצב בכל ערב לתת שואו.

    צילום: יוגב אטיאס וירון ברנר, עריכה: שי שבתאי

    צילום: יוגב אטיאס וירון ברנר, עריכה: שי שבתאי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "חיינו אז באזור שינקין־אלנבי, ליד כל הברים המפורסמים של התקופה: הגלולה, מדבר, בונהם, פרילנד, אלנבי 58", הוא מספר. "כל הרוקנרול הישראלי היה יושב באותו בר. כותבים על מפית שירים שאחר כך יכבשו את הרדיו. כל הזמן הייתה בינינו מלחמה מי שולט".

     

    בפלייליסט?

     

    "בבר! צעירים יפים בני 25, מה הם רוצים? את הבחורה הכי שווה בבר. אז אם הוצאת שיר לרדיו לפני שבוע והיה עליך אייטם במקומון — היא תלך לכיוון שלך. ואז הזמר ההוא מלכלך עליך ואתה מלכלך עליו והוא מנסה לגנוב לך את הבחורה. היו קטטות, היו מכות. מלחמות עולם. אתה צעיר, אין לך ילדים, לא אכפת לך מכלום, רק מי ייקח את הבחורה בסוף הערב, מי יהיה מלך הבר".

     

    שחר רוזנצוויג
    שחר רוזנצוויג

     

    נשמע כמו עדר של בבונים מיוחמים, לא חבורת כותבי שירים רגישים.

     

    "היינו בשיא התהילה, והמילה רוקר הייתה אז ברכה, לא קללה כמו היום. הכל היה נגיש, הכל הגיע אליך. חוזרים מהופעה או מהקלטות, שיכורים ושמחים, יש סקס באוויר. אתה בשיא האונות שלך, יושב על הבר, שותה בירה, ובחורה בת 20 לא מאמינה איך קרה שהיא פתאום לידך. היו גם מקרים שבחורה נכנסה לבר עם החבר שלה, ופתאום התיישבה קרוב מדי אליי, והוא קולט. בתוך עשר דקות מכות וטירופים".

     

    קרבות תרנגולים.

     

    "ממש. חלק מהמשקעים אני סוחב עד היום, יש דברים שאתה לא סולח עליהם. הייתה למשל בחורה שגידלתי, צעירה מאוד. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. ואז, יום אחד, היא הפכה להיות חברה של זמר מאוד מצליח. פעם הקפצתי אותה לאנשהו במכונית, הכי תמים. סיפרו לו את זה והוא פשוט מחק אותי. לימים הייתה לי חברה, סוג של ידוענית. יום אחד היא התוודתה בפניי שהיא בגדה בי עם הזמר המפורסם ההוא. לא הבנתי מאיפה זה בא לו. הייתי מאוהב בה. זה פגע בי במקום של האגו, של ה'מי שולט בבר'. אחרי שנים פגשתי אותו וגיליתי שהוא חשב שקרה אז משהו בין הבחורה שלו לביני והחליט לנקום. פיתה אותה והצליח, המניאק".

     

    "אני מודע שיש נגדי אנטגוניזם, זה מאוד פוגע בי. לי לא הייתה פרוטקציה. אני לא יורש העצר כמו קארין אופיר, אסף אמדורסקי, אביב גפן, הבנאים. מצד שני, גם לא זכיתי לחמלה כמו אנשים שמגיעים מבית קשה עם אבא נרקומן — ועל זה בונים את הקריירה"
    "אני מודע שיש נגדי אנטגוניזם, זה מאוד פוגע בי. לי לא הייתה פרוטקציה. אני לא יורש העצר כמו קארין אופיר, אסף אמדורסקי, אביב גפן, הבנאים. מצד שני, גם לא זכיתי לחמלה כמו אנשים שמגיעים מבית קשה עם אבא נרקומן — ועל זה בונים את הקריירה"

     

    מתי הבנת שאתם הופכים לקלישאות של רוקנרול?

     

    "אתה יוצא מהבר בחמש בבוקר, שיכור גמור, מסריח מסיגריות, מסתובב ברחובות לבד, אחרי עוד קרב תרנגולים בבר, ואומר לעצמך: זה אני באמת או הדמות מהטלוויזיה? ואז מתחילים הסרטים וסמים ואלכוהול, והכל מתהפך לך".

     

    הבלבול היה גדול. "בנות מחכות לך בארבע בבוקר בחדר המדרגות. יום אחד צעירה יפהפייה דפקה בדלת ואמרה: 'ניר, קניתי שמלה, אני רוצה למדוד ולשמוע מה דעתך'. ואני לא מכיר אותה! פעם אחת באה מישהי מעיתון בית ספר עם כל הציצי בחוץ וכאילו מראיינת אותך. מה קורה פה? אני הולך לאלנבי 58, ובחורה שלא דיברתי איתה בחיים פונה אליי ואומרת: 'ניר, אני אצא ראשונה, ואתה תצא חמש דקות אחריי'. ואני שואל: 'לאן נצא?' רובן לא התעניינו בי באמת, רק בתדמית שלי".

     

    נחשבת גם לנסיך המריחואנה של תל־אביב.

     

    כ"צמר" בסדרה "פלורנטין". "אתה צעיר, בשיא האונות שלך, יושב על הבר, שותה בירה, ובחורה בת 20 לא מאמינה איך קרה שהיא פתאום לידך"
    כ"צמר" בסדרה "פלורנטין". "אתה צעיר, בשיא האונות שלך, יושב על הבר, שותה בירה, ובחורה בת 20 לא מאמינה איך קרה שהיא פתאום לידך"

     

    "זה מבחינתי לא סמים, זה קסמים. בכלל, כל עניין הגראס הוא צביעות לשמה. אבל נכון, אנשים היו קופצים עליי בשינקין אומרים: 'הבולשת מגיעה, תחביא'. ואני עונה, למה? כי יש לי שיער ארוך? בכל נמל תעופה בעולם עוצרים אותי לבדיקה. ספקי הסמים הכי גדולים בעיר היו מגיעים ורוצים לפנק אותי".

     

    למה לא הסתפרת באמת?

     

    "יש אנשים שפוחדים ללכת לרופאי שיניים, אני פוחד מספרים. בימים היפים של שינקין הייתי עוצר אצל בני הספר, שהייתה לו מספרה ברחוב, שותה אצלו מיץ פטל ומתלבט אם להסתפר או לא. פעם אחת ויחידה הוא סיפר אותי קצר, וכולם היו הרוסים מזה, יצא מגניב. אבל נשארתי תקוע עם הפחד. לא מבין למה זה כזה טעון. כולה פאקינג שיער".

     

    הייתי "דוקטור לאב"

     

    אז השיער עדיין שם, אבל פרידמן (45) חי הכי רחוק מהסצנה. בשנים האחרונות הוא מתגורר בבית שבנה ביישוב חד־נס שברמת הגולן ("כולם הולכים לצימר ואומרים: יואו, הייתי מת לגור פה. אני מימשתי את הפנטזיה") עם בת זוגו, הדוגמנית והשחקנית שחר רוזנצוויג (30), אם שתי בנותיו — אריאל בת הארבע ואנה בת השנה.

     

    הוא אמנם ממשיך להקליט (בקרוב ישחרר אלבום סולו שלישי) ומופיע פה ושם בתפקידים קטנים בקולנוע ובטלוויזיה, אבל מאז שנות האלפיים נתפס כמי שיצא מהמשחק. השירים לא מושמעים ברדיו, וגם בפריים־טיים הוא כמעט לא נצפה יותר. עכשיו הוא חזר לעונה השביעית של "מחוברים +" (HOT3, ימים א'־ד' ב־20:15 וחינם ב־VOD) ויחד עם בת זוגו הוא מסתמן כאחת הדמויות הבולטות והמדוברות בעונה.

     

    הם הכירו לפני 12 שנה, כשהגיע לצלם את סוכן הדוגמניות עדי ברקן במסגרת תוכנית אירוח. רוזנצוויג, אז נערה בת 18 מרמת הגולן, הגיעה לפגישה. "היא היממה אותי ביופייה והחלפנו טלפונים. אחרי שבוע נפגשנו. בפעם הבאה היא כבר הביאה איתה תיק, אבל בסוף הערב הקפצתי אותה לתחנת האוטובוס. היו סצנות מ'אסקימו לימון'".

     

    מה עשית?

     

    "נגע לי ללב, אבל לא לקחתי אותה ברצינות. אני בן 33, היא בת 18 — כמה נושאים לשיחה יש לנו בתכלס? ואז אני קולט שהיא מביאה גם שטיח, שהתיק יותר גדול. זה לא הגיוני: איך ילדה בת 18 מחליטה להתנחל פה? חשבתי שהיא עוד אחת בשרשרת הכיבושים, דוגמנית מדהימה שנוחתת בבית של רוקסטאר".

     

    עד שהפכו לזוג רשמי היא אכלה ממנו מרורים. "בשנה הראשונה עשיתי לה את המוות. הייתי מקבל טלפונים מבחורות לידה ועונה, הולך וחוזר. באיזה שלב היא ארזה את התיק, עזבה את הבית והתחילה לצעוד. הייתה לה דרך ארוכה עד לכביש. ואני אומר לעצמי: טוב, כבר הלכו לפניה, ילכו אחריה. ואז באיזשהו שלב פשוט קמתי מהספה, רצתי וצעקתי: 'שחר, עצרי'. היא מסתובבת, עם דמעות בעיניים, ואני לא יודע מאיפה אבל אני אומר לה: 'תישארי'. וזהו, מאז חלפו להן 12 שנים".

     

    מה הסעיר אותך בשחר?

     

    "פער הגילים אמנם גדול, ונכון שבא לי לפעמים להתפלסף שלושה ימים על ציור של אנדי וורהול — והיא לא יודעת בכלל מי הוא. מצד שני, אין לה מיליגרם של זיוף, אפילו גרגיר. אתה מזייף? היא נותנת לך בראש. זה מהמם אותי. היא מפל זך של מים מינרליים מרמת הגולן. חברות שלי שיחקו עם השטויות שלי, נשאבו לקשקושים ואז הפילו אותי לגיהינום ובגדו בי".

     

    אז למה לעזאזל אתה מתנהג אליה ככה היום?

     

    ״תראה, אני דואג שיהיה לנו בית ראוי ושבבוקר היא תוכל לשתות קפה, גם אם אני לא מכין אותו. מעבר לזה? זה פינוקים מבחינתי. חו"ל, מסעדות, מותגים — לא מעניין אותי. אם המיטה בצבע לבן או חום, זה מעניין לי את התחת. מצידי שכל המדינה תראה איזה מניאק ניר, אבל את הלחם והחמאה אני מספק. אני בעצם האדם הקדמון. בדואי. על קורת הגג והמזון לשחר והילדות אלחם כמו נמר עד יומי האחרון".

     

    אולי לא השלמת עם המחיר שגובה המודל המשפחתי מהקריירה שלך.

     

    "שלושה חודשים אני מנסה להוציא סינגל. החומרים נמצאים על המחשב, אבל אני לא מצליח, כי אני צריך לפרנס. בשביל הסינגל אני צריך שבוע עם עצמי בתל־אביב. ספייס, ספייס, ספייס, ואין לי את זה. בלי שחר והילדות יכולתי להגיע הרבה יותר רחוק באמנות שלי, אבל בלעדיהן לא היינו יושבים ומדברים פה. כשאני משחק עם אריאל, אני מתרגש עד דמעות. אז מה נכון? אני באמת לא יודע".

     

    מה מחבר ביניכם?

     

    "אנחנו הפוכים לגמרי. בחיי ההוללות שלי קראו לי 'דוקטור לאב', אנשים היו מתייעצים איתי איך להשיג בחורות. עכשיו כשאני בזוגיות 12 שנה, אני מבין שאין לי פאקינג מושג מה זה. אין חוקים! אבל יש הרבה אושר בינינו, שחר צוחקת ממני הרבה".

     

    גם בסצנה שבה טרקת לה את הטלפון ונעלמת לתל־אביב?

     

    "יש רגעים שבהם אני אומר: ניר, אתה חייב לשמור על עצמך בשביל לשרוד. אני חייב את עצמי! אני צריך לדאוג לפרנסה, והפרנסה שלי היא בקריאייטיב, בלהמציא את עצמי מחדש. לא יכול להיות כל היום בכיור עם הכלים, עד כמה שזה נשמע רע. אבל כל מהלך שאני עושה בחיים, גם אם אני יושב על הספה, כי הראש שלי עובד, זה לטובתה ולטובת הילדות. עד סוף חיי.

     

    "אנחנו מתכסחים חמש פעמים ביום. היא לא מוותרת לי. הצילומים ל'מחוברים' הראו לי שאני קצת בבון. המצלמה גרמה לי לשוחח איתה הרבה יותר, לתת יותר. זה התהליך שעברתי שם והוא משמעותי עבורי. אבל אני לא מבין, מה רוצים ממני, שאהיה אישה?"

     

    שתהיה גבר אמיתי, שתכיל.

     

    "מאז השידור אנשים כל הזמן אומרים לי: 'תתעורר, שחר מדהימה'. הם צודקים. אני אתרסק אם היא תעזוב, אבל הדלת שלנו לא נעולה. אני לא קושר אותה בשרשראות".

     

    הכי לייט בלומר

     

    הוא נולד בנווה־אביבים, השלישי מבין ארבעת ילדיהם של מירי ואיתן, שניהם רוקחים. גר ברחוב שבו התגוררו גם יצחק רבין ז"ל, שמעון פרס ונעמי שמר ז"ל, שאביו נחשב לרוקח האישי שלהם. פרידמן אמנם היה הספורטאי הכי טוב בשכבה והשחקן הבולט במגמה, אבל תמיד רצה יותר. "טיפחתי לי תדמית שבלעה אותי ורודפת אותי עד היום: הקולנס. אופנוע, מעיל עור ומשקפי שמש. מאט דילון מ'נערי הכרך'. בפנים הרגשתי מנותק לחלוטין מכל זה. הייתי תמים, ביישן. הכי לייט בלומר. עד היום אני מפחד לחזור להיות הילד חסר הביטחון והחנון בן ה־14".

     

    בגיל 16 התפרסם בלהקת צעירי תל־אביב, אחרי שהופיע עם החברים בפינה קבועה ב"זהו זה!" משם המשיך ללהקת פיקוד צפון. את המתיקות המוזיקלית שבר ב־93' כשהקים את להקת הרוק השוונג של הפיתה, שנחטפה מיד על ידי המפיק חיים שמש וחברת הד ארצי.

     

    איך הרגשת?

     

    "שזה בא לי טבעי".

     

    ואז?

     

    "לא השמיעו אף שיר שלנו ברדיו!"

     

    הוא לא הצליח לשבור את הבצורת הרדיופונית, לא בתקליטי הסולו שהוציא ולא בפרויקט המושקע "מונטנה" ביחד עם אסי לוי. "באנו עם המאסטר להליקון. צילומים, יח"צ, עיצוב — הכל זהב. ואז יוצא הסינגל הראשון לרדיו, והבן אדם צריך רק ללחוץ פליי. פליי! ולא לוחץ. ומוציאים עוד סינגל, והבן זונה לא לוחץ פליי. וגם השלישי. התקליט נגנז. בעל האולפן בא ואומר: 'איך שלא נהפוך את זה, יש פה משהו אישי נגדך'. הוא נשבר. סגר את האולפן, עזב את המקצוע והיום מוכר רהיטי יוקרה".

     

    איך אתה מסביר את זה?

     

    "עד היום ברדיו לא יודעים אם אני אמיתי או לא. למה הג'ינג'י הקטן הזה כל הזמן מבסוט, מחייך ומזיין יפהפיות. אני אראה לו! זו תהיה הנקמה שלי! למה להשמיע אותו בכלל? לא שפטו את מה שהבאתי לשולחן, אלא את התדמית שלי. את הסטלנות בדיבור. אנשים תמיד חושבים שתמיד ישבתי על המרפסת והכל הגיע אליי בקלות. אחד שחי בסרט של עצמו, קליל, צפוני, אז למה שנתעמק בו?"

     

    אבל זה נשמע בדיוק ככה.

     

    "על איזו קלות אתם מדברים?! ללהקה הצבאית התקבלתי לבד, בלי עזרה. התחריתי מול כל התותחים של המדינה".

     

    המצב השתנה עם השנים?

     

    "מאז 94' הוצאתי סינגלים באופן מקצועי, ורק שיר אחד נכנס לפלייליסט: 'פרפרים' שהפקתי לאורי בנאי. זה סיסטמטי".

     

    מה הרגשת?

     

    "אני מודע לאנטגוניזם נגדי וזה מאוד פוגע בי. לי לא הייתה פרוטקציה. אני לא יורש עצר כמו קארין אופיר, אסף אמדורסקי, אביב גפן, הבנאים. מצד שני, גם לא זכיתי לאהבה ולחמלה שמקבלים אנשים שמגיעים משום מקום עם סיפורים קורעי לב — אבא נרקומן, בית קשה — ועל זה הם בונים קריירה ועושים להם הנחות. בזמנו, מי שהגיע מהפריפריה לא היו לו סיכוי, והיום יש לאנשי הפריפריה סיכוי יותר גדול. מצד שני, תראה איך מתייחסים לאמנים הגדולים. התאבד לנו גבי שושן. איפה היינו בלי '16 מלאו לנער'?! גם בפני האלילים שלי כל הדלתות נעולות. מישהו בערוץ 2 ייתן לקלפטר לשיר?"

     

    יש כאלו שהחליטו לשחק את המשחק, אפילו רמי פורטיס מנטור ב"אקס פקטור".

     

    "אם היית אומר בגיל 24 לפורטיס, לאביב גפן או לעברי לידר שיום אחד הם ישתתפו בריאליטי, הם היו הורגים אותך במכות".

     

    מה נשאר באמת מהמורשת שלכם?

     

    "אני לא יודע אם היינו גדולים כמו המיתולוגיה שנבנתה סביבנו, אני לא מתרפק על התקופה. לא רואה פרקים של 'פלורנטין' ולא שומע את הדיסקים שלי. אבל אני יודע שאי־אפשר להתעלם ממה שעשיתי. הד ארצי הוציאה לוח שנה של הניינטיז, וגם השוונג של הפיתה ואני נמצאים שם בגאון".

     

    העולם הפסיד אותי

     

    דווקא כשחקן זכה להכרה מיידית. התפקיד של צמר מ"פלורנטין" הכניס אותו לקאנון. שיחק שלוש עונות, אבל אז — כשכל הדלתות היו פתוחות בפניו — חצה את האטלנטי. "שלושה חודשים טיילתי לבד בדרום אמריקה. שם, על צוק בברזיל, הבנתי כמה אני מזייף בחיים שלי. מסוכן להגיע לאמת, יש לי חברים שניסו והגיעו לאשפוז באברבנאל. עד היום אני נאבק מדי יום להוריד את רמת הזיוף שלי לאפס".

     

    ואז הגעת לניו־יורק.

     

    "חייתי שם שנה וחצי. גם שם נפתחו הדלתות, אבל בסוף זה לא קרה".

     

    למה לא לחצת על הגז?

     

    "אולי בגלל הפחד ללכת באמת עד הסוף, לחתוך את הכבלים של המדינה, ההורים. כל ארוחות יום שישי האלו, שגורמות לך להישאר עם הסנטר שלך כאן ולא ללכת עם המחשבות והאטרף שלך עד הסוף".

     

    הוא חזר לארץ, אבל אחר. "משהו בביטחון העצמי שלי ובאנרגיה לקח אותי צעד אחורה. לא יכולתי לחזור לשינקין, זה נראה לי מלוכלך. שכרתי בית בפאתי העיר והרחקתי את עצמי. עוד הציעו לי תפקידים, אבל כבר לא היה לי את הביטחון לכבוש את העולם כמו פעם. משהו בי כבה. גם הדלתות התחילו להיסגר. אנשים שהעריצו אותי לא החזירו טלפונים פתאום. כבר לא האמינו לי. אמרו: 'עכשיו הוא משחק אותה רגיש'. יושב מולך בן אדם בגיל 45, בגיל 30 הייתי מה־זה יותר יפה. העולם הפסיד שלא הייתי בפרונט".

     

    והעולם לא המתין לו. הטלוויזיה הרב־ערוצית הצמיחה שחקנים/כוכבים שבולעים כל תפקיד: יהודה לוי, עוז זהבי, עפר שכטר, אושרי ותורג'י, עמוס תמם, יון תומרקין. הוא לא היה שם. "גם הבמאים שגידלו אותי המשיכו הלאה", הוא אומר. "אני רואה היום מלא טלוויזיה — את כל הסדרות הבינלאומיות, HBO, סרטים שוודיים ואיטלקיים. אבל אני לא רואה סדרות ישראליות כבר הרבה שנים. אני מכיר את היוצרים, קורא את הביקורת, יודע שמייצרים כאן פצצות, אבל לא ראיתי פריים אחד".

     

    רק כי לא לוקחים אותך?

     

    "אני כותב סדרה עם אורי סיון שעשה את 'שבתות וחגים' ו'בטיפול'. הוא אומר, איך אתה כותב, כשלא ראית כלום? התבאס עליי. אמרתי: יש לי מחסום. אני רואה סצנה בסדרה ישראלית ומכבה את הטלוויזיה. סותם אוזניים. אם אני לא במשחק, אני רוצה לפוצץ את הכדור. פגשתי את יהודה לוי ואמרתי לו: 'בוא'נה, שמעתי שהסדרה שלך פצצה'. הוא ענה: 'מה זאת אומרת שמעת. לא ראית?' אני לא אגיד לך שזה לא כואב לי".

     

    ההצלחה של איילת זורר הפתיעה אותך?

     

    "היו שני פרקים ב'פלורנטין' שצילמנו בניו־יורק. יום אחד ישבנו ופתאום עבר אוטובוס עם תמונה של ליז טיילור. אמרתי לה: 'את מהממת יותר ממנה בריבוע. את צריכה להיות על הפוסטר הזה!' היא אמרה: 'די, ניר'. לימים הלכתי ברוטשילד וראיתי אותה עם טום הנקס על פוסטר. אמרתי לעצמי: ידעתי! ההצלחה שלה מחממת לי את הלב".

     

    ואביב גפן?

     

    "הוא מאוד מוכשר ועובד קשה, אבל להגיד שלא פינקו אותו, קאם אן. הוא הנסיך הקטן. כל שיר שלו בפלייליסט, מאז גיל 19. וזה בסדר גמור. המסר של אביב היה שהוא בדיכאון וסובל, ואני באתי עם מסר של הפי ופאן, מה שבאמריקה היה מאוד מקובל".

     

    אבל פרידמן לא מתייאש. "אם יסגרו לי את החלון, אכנס דרך הארובה. אני מפיק מוזיקלי היום, מלמד מאות סטודנטים ברחבי הארץ, קריינות, יוזם בצוותא את פרויקט 'מקפצה', שזה ערב שנותן במה לבוגרי בתי ספר למשחק והאקדמיה למחול ולמוזיקה. לא ריאליטי שואו, במה אמיתית. המופע הכי טוב בעיר".

     

    ו"מחוברים"?

     

    "זה פופ, חזרה למיינסטרים. שם אם אתה מזייף, עולים עליך מיד".

     

    עכשיו תורי

     

    במהלך השנה שבה ליוותה אותו המצלמה של "מחוברים", החיים התהפכו לו. אחרי טיול של הוריו בחו"ל חזר משם אביו כשהוא מבולבל ותשוש. "אני לא יכול להכיל את המצב החדש שלו", הוא מודה. "זה גדול ממני. אני מדחיק. אבא שלי, יקיר השכונה, החבר והרוקח של רבין, שעל פיו יישק דבר — זקוק להשגחה צמודה. היו מתקשרים אליו בשלוש לפנות בוקר לעצה. אבל זה קורה לכולם. ועכשיו הגיע תורי.

     

    "שלא יבלבלו לי את המוח עם ההוא הגיע משדרות או מהפריפריה, אז ניתן לו יותר תשומת לב או נעדיף את השיר שלו ברדיו. כולנו באותה סירה. גם המלכים, גם העניים, גם הסלבים — כולנו מתמודדים או נתמודד עם אבא ואמא שמזדקנים. כולנו נצטרך לעמוד יום אחד מול חרדת המוות. ושחר הממזרה כבר עושה חישובים על הפרשי הגיל בינינו ואומרת: אני לא אוכל לחיות כשאתה תמות. אני אומר לה: 'עד כאן, אני לא יכול לדאוג לך גם מלמעלה'". •

     

    alonihadar@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 25.04.16 , 23:48
    yed660100